143D D5flD7bL14 ‫ספר‬ ‫דיני ישראל‬ ‫ומנהגיו‬ ‫לימים נוראים‬ ‫ה ש ת א ו ת התפאות׳‬ ‫הסידור והמחזור‪,‬‬ ‫רעיונות ישימים‬ ‫ועניני האכה‬ ‫עם מקורי ההלכות‪ ,‬טעמי המצות והמנהגים‪,‬‬ ‫הנגונים‪ ,‬הסליחות והפיוטים ומקורותיהן‪,‬‬ ‫החזנים והחזנות‪ ,‬ספורים‪ ,‬משיצים‪,‬‬ ‫נוראים מאת גדויצי חכמי ישראא‬ ‫עא־פי גדואי הפוסקים‪.‬‬ ‫‪----0‬‬‫‪O‬‬ ‫מאת הרב‬ ‫שמריהו ליב הלוי הויוויץ‬ ‫רב ב ב י ה כ ד ס ד״ת"ת ר׳ ישראל סאלאנטער" בניו יארק‪.‬‬ ‫ה ס פ רי ם‬ ‫? ת ? מי די ם ״‪ ,‬״ מורה הררד"‪.‬‬ ‫ע רו ך‬ ‫מחבר‬ ‫ו ב כ ת ״י‪:‬‬ ‫״וזנים וז מני ם "‪ ,‬״ או צר הי ה דו ת ״‪ ,‬״שלח[‬ ‫״ספר המצות "‪ ,‬״ ס פ ר ה שבת"‪ ,‬״ מ א מר ה מ צו ת״‪ ,‬״ או צר התורה" עם‬ ‫״ קונ טרם הה?כה"‪ ,‬״ הי ה דו ת וה? שון ה ע ב רי ת ״‪ ,‬״ ה חנו ך עפ״י ה ת ? מו ד ו ה פו ס קי ם ״‪,‬‬ ‫״ה שקפת הי ה דו ת ע? הכסף והרכו ש"‪ ,‬״קצור ה ת ? מוד ו ה פו ט קי ם״‪ ,‬״ תו ר ת ה מזוז‬ ‫בי שר א?״‪ ,‬״ תו ר ת הרמב״ם "‪ ,‬״חכ מי י שרא? ו תו ר ת ם "‪ ,‬״ ה ר ב נו ת ו הד ר שנו ת "‪.‬‬ ‫‪WM‬‬ !*‫!!ייז‬j(>j'ij!rlit ‫)!!׳‬in !ii!#!tit|!lfel|1fc!l|1 : ‫־‬ i!i! : ‘ !; ■ ii!-]!!»«‫;!!״‬: I!1!4 L A W S o f and C U S T O M S I S R A E L [For the High Holidays] EXPLAINING W HENCE D E R IV E D and W H Y FORM ULATED Origin and Development of our Prayer, Synagogual Melodies and Jewish Education fBy Rabbi S. L. HURWITZ Rabbi of Salanter Talmud Torah Congregation j4 u th o r o f ,Sermon of Holidays and all Occasions of Life “Encyclopedia of Judaism” “Shulchon Aruch for Pupils” and former Editor of the “Jewish Guide”. ' ‫ת ו כ ן ה ע ג י נ י ם‪.‬‬ ‫ס פ ר ? מוד‬ ‫חגור ד תי בי ש ר א ?;‬ ‫? או מי;‬ ‫חנו ך‬ ‫ה ע ב רי;‬ ‫— ה חנו ד‬ ‫הקרמה‬ ‫ר׳ נ פ ת ?י היר ץ‬ ‫ר׳ אהרז ה ?וי מ ב ר צ ?ונ א ב תו ר מ חגך ;‬ ‫ו חנוד מ צוין ;‬ ‫ר׳ ש?מה הכהן מווי ?נ א ע? ? מוד ה ת פ ?ו ת‬ ‫תינו קו ת‬ ‫ו ה תוכן ‪:‬‬ ‫מ ? מד‬ ‫ה?שון‬ ‫פ ער ע ? מ אן‬ ‫ה ד תי ;‬ ‫?יב‬ ‫ה ע ב רי‬ ‫יהוד ה‬ ‫ה חנו ד‬ ‫ר׳‬ ‫מ פ אניוו עז ע? החגור ה ד תי ;‬ ‫ש?‬ ‫ה ס דו ר‬ ‫הנ ע רי ם ;‬ ‫עם‬ ‫ו מו רי ם ע?‬ ‫סו פ רי ם‬ ‫בווי ?נ א ;‬ ‫שיר ?ר׳ ש?מה‬ ‫ה ד ר שנו ת וי ד י ע ת הי ה דו ת ;‬ ‫דינ י ם ו מנ הגי ם ? ת ? מי די ם ;‬ ‫‪20— 1 1‬‬ ‫‪34 21‬‬ ‫בז ג בי רו ? ‪---------------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫שוני ם‬ ‫מנ הגי ם‬ ‫ה מנ ה גי ם;‬ ‫ו מ ס ד רי‬ ‫מ ח ב רי‬ ‫בי ש רא? ‪:‬‬ ‫ה מנ הגי ם‬ ‫— ע?‬ ‫מבו א‬ ‫ו מ קור ם‪ ,‬ה פיי טנ י ם ‪------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫ביביציוגרפיא ________________________________________________________________ ‪41 — 3 5‬‬ ‫שופ ח ;‬ ‫שם‬ ‫‪45 — 43‬‬ ‫ת קי ע ת‬ ‫ה שנ ה‪:‬‬ ‫ברכת‬ ‫? דו ד ‪:‬‬ ‫מ ז מו ר‬ ‫— א ?ו ?;‬ ‫פרק ראשו!‬ ‫החוד ש ‪:‬‬ ‫טעם ה ס ?י הו ת ;‬ ‫מ קור ה ם ?י חו ת ;‬ ‫ם ?י חו ת‪:‬‬ ‫תה?ים ו ס פ רי מ ו ס ר ‪:‬‬ ‫ה מ או ר עו ת — ‪------------------------------------------------ ------------------------‬‬ ‫ש״״ז ב מקום‬ ‫הכנת ש״ץ ;‬ ‫הכנה ?ראש השנה ;‬ ‫— ערב רא ש השנה ;‬ ‫החזז והתוקע ;‬ ‫פרק שני‬ ‫?וי ;‬ ‫‪47 — 45‬‬ ‫ה מנחה ה א ח רונ ה — ‪------------------------‬‬ ‫מנ הגי ם ברא ש ה שג ה;‬ ‫טעם שקורים המ?ד‬ ‫שמחה‬ ‫צדקה ומחי?ה ;‬ ‫ר״ה ;‬ ‫קב?ת חז״? ע״ד‬ ‫טעס ה מנ הגים ;‬ ‫טעם ?רא ש השגה ;‬ ‫— רא ש ה שנ ה;‬ ‫ר שר‬ ‫>‬ ‫פרק ש?‬ ‫ש ה חיינו ;‬ ‫מנ הגי צ ר פ ת ו פ רו בינ צ י א ;‬ ‫תור ה ו מו ס ר ;‬ ‫בקו? רם ;‬ ‫אג דו ת ?ראש השנה ;‬ ‫‪50 — 47‬‬ ‫‪52 — 51‬‬ ‫הרמב״ן ע? רא ש השנה‪------------------------‬‬ ‫ה ת פ ?ו ת וערכן ה ? או מי ו ה אנו שי —‬ ‫תפ ? ת סוסו* ?ר״ה ;‬ ‫ברא ש השנה ‪:‬‬ ‫מום‪1‬י ;‬ ‫— ת פ ?ו ת רא ש השנה ;‬ ‫— ונ תנ ה תוקף!;‬ ‫ת קי ע ת שופר ;‬ ‫התוקע ;‬ ‫קו רו תי ה וערכה‪5 2 ------------------------‬‬ ‫כוונ ת ה ת קי עו ת ;‬ ‫ט ע מים ? תקי עת‬ ‫ה שופר והגאו?ה ;‬ ‫שו פר‬ ‫‪59 — 53‬‬ ‫מו ס ר ה שופר ;‬ ‫עו ד‬ ‫?מנצח ;‬ ‫הו ר א ת התפ?ה ;‬ ‫ס ד ר ה ת קי עו ת ;‬ ‫מז מו ר‬ ‫ה מ ק רי א‬ ‫פרק רביעי‬ ‫פרק חמי שי‬ ‫פרק ששי —‬ ‫שו פ ר ;‬ ‫טעם ה שופר ;‬ ‫חז ״ ? ע? ה שו פ ר;‬ ‫שו פ ר ו ציון ;‬ ‫ר ביגו ב חיי ע? ה שו פ ר;‬ ‫ה או מנו ת ש ב שו פר ;‬ ‫שופר וי שרא? ‪:‬‬ ‫שופר ו ר ח מי ם ‪:‬‬ ‫ו שבת ;‬ ‫ה שופר ו מפ ?גו ת העם‬ ‫טעם‬ ‫ה מנ הגי ם‪,‬‬ ‫טעם‬ ‫מש? ו מו ס ר ?י ?דים ;‬ ‫ה מנ ה גי ם;‬ ‫ה ת ש ?י ד;‬ ‫הרמב״ם ע? ה שופר ;‬ ‫מ הו ת‬ ‫— ת ש ?י ד;‬ ‫פרק שביעי‬ ‫הר מ״א ;‬ ‫ה ת בוננו ת ו טעם ?תש?יד ‪61 — 5 9 --------------‬‬ ‫מו ס ר‬ ‫ו ה צו ם;‬ ‫גד?יה‬ ‫ה מ או ר ע‪:‬‬ ‫סו ד הת ש?יד ;‬ ‫ה צו ם ;‬ ‫טעם‬ ‫ר מז ?תש?יד ;‬ ‫— צום נד ?י ה ;‬ ‫מ תי נ הרג גד?י ה ;‬ ‫פרק ש מיני‬ ‫הצום ;‬ ‫ה אב והבז י ‪62 — 6 1 ---------------------------------------------------‬‬ ‫‪4‬‬ ‫ו טגוזגי ו‬ ‫ה ה פ טר ה‬ ‫דר ש ת הרב ;‬ ‫י עו א ל‬ ‫דיני‬ ‫‪6‬‬ ‫פ ר ק ת ש י ע י — ש ב ת שוב ה ‪:‬‬ ‫ש ב ת ו תו ר ה ;‬ ‫טעם ה שם ;‬ ‫? שבת שובה ‪71 — 6 2 -------------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫מת‬ ‫ת שו ב ה נ מו ר ה ;‬ ‫ו ת שו ב ה ;‬ ‫ע בי רו ת‬ ‫ע בי רו ת;‬ ‫ע ש י ר י — ת שו ב ה;‬ ‫הי א ה ת שו ב ה ?‬ ‫אופן ה ת שוב ה ;‬ ‫מ ע ?ו ת ה ת שו ב ה‪:‬‬ ‫בע?י ת שוב ה ;‬ ‫ו א רי כו ת י מי ם ;‬ ‫ע ״ד‬ ‫נו ר א‬ ‫ס פו ר‬ ‫פרס‬ ‫ה ב חי ר ה ו ה א ד ם ;‬ ‫ה ת שוב ה והג או?ה ;‬ ‫ה ר מ ב ״ ם ע? ה ת שו ב ה ;‬ ‫בע? ת שוב ה ‪1‬‬ ‫הו דוי ו ה ? ב;‬ ‫ת שוב ה מ ד עו ת ר עו ת ;‬ ‫ד ר כי ב ע ?י‬ ‫ר׳ י הו ד ה ה ?וי ע? ה ת שו ב ה;‬ ‫ת שוב ה‬ ‫בה ה ת שוב ה ;‬ ‫זמן‬ ‫ה ת שו ב ה;‬ ‫ה ת שוב ה ו ה מו ת ;‬ ‫ת שוב ה וכפר ה ;‬ ‫ה ת שוב ה ;‬ ‫המקד ש‬ ‫ה ת שוב ה ו הי ם ;‬ ‫ע?‬ ‫ב ח יי‬ ‫מע שה בב ע ? ת שוב ה ‪:‬‬ ‫ר בינ ו‬ ‫ת שו ב ה‪:‬‬ ‫בע?‬ ‫ה ת שו ב ה;‬ ‫יו ס ף מ שיח ה ‪71 — 6 2 -------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫כ פו ר‪:‬‬ ‫י מי‬ ‫?יו ם‬ ‫הכנה‬ ‫ע?‬ ‫ה ש ם;‬ ‫טעם‬ ‫ת שו ב ה ;‬ ‫הר א״ ש ‪:‬‬ ‫י מי‬ ‫— ע שרת‬ ‫ש רי ר א‬ ‫ו ה ת שוב ה ;‬ ‫פרק אחד עשר‬ ‫רב‬ ‫מ ?י צ ת‬ ‫ת שו ב ה ;‬ ‫ע שרת‬ ‫ו הנר׳׳ א‬ ‫ה א ר ״י‬ ‫נ אוז ;‬ ‫ע שי ״ ת ו ע ש ר ת‬ ‫ה מ ? מ די ם ו ע ש ר ת י מי ת שו ב ה ;‬ ‫ט עם ? ע שי ״ ת‪:‬‬ ‫ה ד ב רו ת ‪74 — 7 1 ------------------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫ט עם‬ ‫ט בי ? ה ;‬ ‫? ק דו ש ה;‬ ‫הכנה‬ ‫ה כ פו רי ם ;‬ ‫ה ט ע ם‪:‬‬ ‫יו ם‬ ‫— ערב‬ ‫פרק שנים עשר‬ ‫ה ט בי ? ה ;‬ ‫מנ הג ? בי בו ת ‪:‬‬ ‫נר‬ ‫‪77 — 75‬‬ ‫ח ?ו ת עם כ נ פ י ם ‪:‬‬ ‫ה ט עם ‪:‬‬ ‫מ ר בי ם ב ס ע ו ד ה ;‬ ‫נ ר ו ת ב ב ת י כנ ס י ו ת ‪:‬‬ ‫הד ?קת נ ר ו ת ‪:‬‬ ‫ט ע ס ב ח כ מ ת הקב?ה ;‬ ‫נשמה ;‬ ‫ב ר כ ת א בו ת ‪-----------------------------------‬‬ ‫ה מנ הג;‬ ‫מ קו ר‬ ‫? כ פ רו ת ;‬ ‫וטעם‬ ‫ת פ קי ד הנ רו ת ב חיי ה או מ ה ;‬ ‫ר מז‬ ‫כ פ רו ת;‬ ‫— מנ הג‬ ‫פרק שאשה עשר‬ ‫‪78 — 77‬‬ ‫ה תנ ג דו ת‪------------------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫מחי?ה בכ? יו ם ;‬ ‫מ חי? ה מ מ ת ‪--------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫רב ו ה ט ב ח;‬ ‫‪79 — 78‬‬ ‫ביז א ד ם ? ה בי רו ־‪,‬‬ ‫ה ט עם‬ ‫— מחי? ה ום?יחה ;‬ ‫פרק ארבעה עשר‬ ‫פרק חמשה עשר‬ ‫ששה‬ ‫פרק‬ ‫מהי?ה מ מ ת ‪------------------------------------------— ------------------‬‬ ‫ו מ ? קו ת ‪:‬‬ ‫ו דוי‬ ‫צ ד ק ה;‬ ‫ק ע רו ת ש?‬ ‫ום?יחה ;‬ ‫מהי?ה בב? יום ‪:‬‬ ‫— מ חי ? ה‬ ‫‪79 — 78‬‬ ‫ס עוד ה ה מ פ ס ק ת ‪-----------------------------------------------------------------------‬׳ ‪--------------‬‬ ‫תפ? ה ז כ ה ‪:‬‬ ‫ה קי ט ע ?;‬ ‫?י? יום ה כ פו רי ם ;‬ ‫כ? נ ד רי ;‬ ‫ע ש ר — י ו ם כ פו ר‪:‬‬ ‫הנו ס ח ש? כ? נ ד רי ;‬ ‫ה ט עם ‪:‬‬ ‫‪83 — 80‬‬ ‫מ קו ר ה מנהג ;‬ ‫בקשה ? ר בנו ס ע די ה ג און ;‬ ‫ה תנ ג דו ת ?כ? נ ד רי ;‬ ‫טעם ?כ? נ ד רי ‪:‬‬ ‫או מ רי ם כ? נ ד רי ש?ש פ ע מי ם ;‬ ‫ה ע ב ריני ם ‪:‬‬ ‫ה מנ הגי ם ‪----------------------------------------------------------------------‬‬ ‫— י ו ם ה כ פ ו רי ם‪ :‬כפר ה טהר ה ו קדו ש ת ה ח י י ם ‪ :‬קו רו ת הי ו ם ‪:‬‬ ‫ד ב רי ם ה א סו רי ם ב י ו ס כ פ ו ר ‪:‬‬ ‫ע? מה‬ ‫ו ענוי ‪:‬‬ ‫א סו ר מ?אכה‬ ‫פרק שבעה עשר‬ ‫י שרא? ו ט ? א כי ם‪:‬‬ ‫ב ר י ת מי ? ה ביו ם כ פו ר ;‬ ‫מנ הג ו ט ע ם ;‬ ‫חו?ה שי ש בו מכנ ה ;‬ ‫מכפר ;‬ ‫יו ם ש? ת שוב ה ג מור ה ‪:‬‬ ‫‪87 — 83‬‬ ‫ט עם ו?טה ש מכי ם ב א ג רו ף ע? ה?ב ;‬ ‫בג די ם נ קיי ם‪------------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫ב בי ת‬ ‫גדו?‬ ‫כהז‬ ‫ע בו ד ת‬ ‫ה ע בו ד ה;‬ ‫טעם‬ ‫— ה ע בו ד ה;‬ ‫פרק שמונה עשר‬ ‫‪7‬‬ ‫תוכן הע נ י נ י ם‬ ‫המקדש ‪ :‬סדר העבודה ‪ :‬כבוד בדו? נעשה ?כה״ג ; עדות בז רומי ‪:‬‬ ‫העבודה בביהכנ״ס ; פיוטי העבודה______________________________‬ ‫פ ר ק ת ש ע ה ע ש ר — הננוני ם‪ :‬טעם הנגוני ם‪ :‬מקור הגנונים‪ :‬קדושת‬ ‫הננונים ____________________________________________________‬ ‫התנאים‪,‬‬ ‫פ ר ק ע ש רי ם — התפללות והפיוטים ‪ :‬מיסדי התפ?ות הברכות ‪:‬‬ ‫האמוראים והפייטנים ‪ :‬הפיוטים והה?כה ; נוסחאות שונות ; ע? חטא —‬ ‫פרק ע ש רי ם ו א ח ד — הזכרת נ שמות; מקור המנהג; טעם ההזכרה; צדקה‬ ‫?הזכרת נשמות ______________________________________________‬ ‫פרק ע ש רי ם ו ש ני ם — אגדות ?יום כפור‪ :‬החייט והדגים‪ :‬השטז ויום‬ ‫כפור‪ :‬בנות ישרא? בכרמים ביו״ ב; המועדים ויום כפור _____________‬ ‫פרק ע ש רי ם ושילשה — שרש מצות יוהכ״פ ‪ :‬טעם הצום ; טעם אסור מ?אכה ‪:‬‬ ‫העבודה ע? פי סוד‪ :‬טעם שהפרישו הכה״ג מביתו ?ז׳ י מי ם‪ :‬סוד בגדי‬ ‫?בז ופשתז ‪ :‬סוד איש עתי ‪ :‬טעם הצום ; ר׳ יהודה ה?וי ע? קדושת‬ ‫‪95— 88‬‬ ‫‪95‬‬ ‫‪98— 95‬‬ ‫‪99— 98‬‬ ‫‪101— 99‬‬ ‫‪106—101‬‬ ‫יוכ״פ ‪ :‬ר׳ סעדיה גאון ע? התשובה בו ‪ :‬הפיוטים ‪ :‬מפטיר יונה ‪ :‬מוסר‬ ‫?ר׳ משה חיים ?וצאטו ________________________________________‬ ‫סוד שעיר המשת?ח ע? פי‬ ‫נפת?י הירץ וויז? ע? שעיר‬ ‫פ רק ע ש רי ם ו א ר ב ע ה — סוד יום הכפורים‪:‬‬ ‫עזרא והרמב״! ע? סוד שעיר המשת?ח ‪:‬‬ ‫חכמי האמת ; הרשב״ם ע? העבודה ‪ :‬הרמב״ם ע? השעיר המשת?ח ; האבז‬ ‫המשת?ח ‪ :‬עזאז? ‪ :‬שד״? ע? עזאז? ושעיר המשת?ח ; ר׳ יעקב צבי‬ ‫מעק?ענבורג ע? דבר השעיר המשת?ח ‪ :‬ר׳ יומו* קארו ע״ד השעיר‬ ‫‪113—106‬‬ ‫המשת?ח ‪ :‬האברבנא? ע? דבר השעיר חמשת?ח ‪ :‬העקידה ע? הם?יחות‬ ‫והפיוטים __________________________________________________‬ ‫פ רק ע ש רי ם ו ח מ ש ה — התפ?ה וערכה‪ :‬ר׳ יהודה ה?וי ע? התפ?ה ; התפ?ה‬ ‫והקרבנות ‪ :‬רבנו בחיי ע? התפ?ה ‪ :‬רבנו יונה ע? כוונת התפ?ה ‪ :‬תקוני‬ ‫התפ?ות עפ" י חרמב״ם‪ :‬תפ?ה ב?חש‪ :‬תקוז המ?בושימ ?תפ?ה ;‬ ‫הרוקח ע? התפ?ה ‪ :‬חמ?ים והענין^ ר׳ שניאור ז?םז ס?אדי ע? חתפ?ה ‪:‬‬ ‫ר׳ חיים מווא?אזיז ; ר׳ יוסף א?בו ; ד׳ סנחם בז זרח; רבנו בחיי ע?‬ ‫כח התפ?ה ‪ :‬התפ?ה בחכמת הקב?ה ובספרות החסידות ‪ :‬ספר הזוהר ע?‬ ‫התפ?ה ‪ :‬בע?י הסוד ע? כוונת התפ?ה ; המניד סטשערנובו? ע? דבר‬ ‫התפ?ות ‪ :‬מהר״ם טינץ ע״ד חתפ?ות ; חבעש״ט ע? חתפ?ות ; ר׳ פנחס‬ ‫‪ 1‬התפ?ה ________________________________________‬ ‫מקוריץ ע? זמ‬ ‫פרק ע ש רי ם ו ש ש ה — השת?ש?ות התפ?ה בישרא?‪ :‬סדר וסדור התפ?ה ‪:‬‬ ‫השם תפ?ה ‪ :‬מובז הוראת סדר ; הסדור והמחזור ; פרופיסור בר?ינר‬ ‫ע? הסדור ; התפ?ה וה?שוז העברית _____________________________‬ ‫‪123—113‬‬ ‫—‪125‬‬ ‫‪123‬‬ ‫י שר אל ר מ ‪ 3‬ח ג י ו‬ ‫ר‪,‬במי פיי טז ו פיי ט‪ .‬א ‪,‬‬ ‫שמות ה פיו טי ם;‬ ‫די ני‬ ‫‪8‬‬ ‫פרל‪ ,‬ע׳ ע רי ם ו ש ב ע ה * הפיו טי ם ;‬ ‫פיו טי ם ט ס י ם נור אי ם ‪:‬‬ ‫ם?יחות‪ ,‬ודוים‬ ‫—‪,12S‬‬ ‫‪120‬‬ ‫פיי טני ^הספרדים‬ ‫קרובו ת וסלי חו ת ?יום־כפיר ;‬ ‫ע ש ךי ם ד־) מונ ר ‪ _ ,‬״ פ מ ״ י ‪ .‬ה ‪ ,‬״ ״ ״ ; ם?כ ‪ ,‬י ״ ‪,‬נוונו ת ושופרות ;‬ ‫סס־ר‬ ‫״‪ .‬״ י ‪:‬‬ ‫;וסח‬ ‫וז״פמוז ‪ ,‬״וווי ם נ‪-‬ו ם נ ״‪:-,,‬‬ ‫~‬ ‫או יו ג‪: ,‬‬ ‫או ‪ ,‬ר‬ ‫‪131—1 2 S ------------------------‬‬‫התפ?ות ביו״ב‬ ‫ו ת ^ ע ה — נעי? ה ;‬ ‫‪132—131‬‬ ‫‪133 — 132‬‬ ‫הרב‬ ‫דרש ה ומוםר ?פגי תפ?ת נעי?ה ‪,‬‬ ‫נכון מיוחד ־‬ ‫פ תי ה ת נעי?ה ‪:‬‬ ‫ב תו ר ה‪,‬‬ ‫פ ר ק ע ש רי ם‬ ‫הורא ת שם ״נעי?ה״ ;‬ ‫מה‬ ‫ה תו ר ה;‬ ‫מ ת פ מ נעי?ה ;‬ ‫ה ק ר א ה‪,‬‬ ‫טעם‬ ‫שקוראים‬ ‫— קרי א ת‬ ‫פ ר ק שלשים‬ ‫פר ק שלשים‬ ‫טעמי ם ?תקיעה זו‬ ‫תקיעה ב שופר אחר נעי?ה ;‬ ‫ו א ח ד — מוצאי יום כפור ‪ :‬הבד?ה ; קדוש ?בנה ‪ :‬ע שיית סוכה ‪,‬‬ ‫איז או מרי ם תחנוז‬ ‫טעם ה שמחה;‬ ‫מרבים בסעודה ב מוצ אי יום כ פו ר‪:‬‬ ‫‪134—133‬‬ ‫?שופר‪? ,‬ראש ה שנה; ערכו ש?‬ ‫תפ ? ת‪:‬‬ ‫ת שו ב ה‪:‬‬ ‫הזכרת נ ש מות ‪:‬‬ ‫מקור ה ת פ ? ה ^‬ ‫יין יו״ה ?סכות ; הטעם‬ ‫פרק ש ל שי ם ו ש ני ם — השמטות ו ט מ א י ם ‪:‬‬ ‫ראש השנה וה תפת חותו ה הי ס טו רי ת‪:‬‬ ‫נוסח ה תפ?ה‪:‬‬ ‫כפרו ת‬ ‫— ר עיונו ת ?ימים נו ר אי ם‪ :‬א?ו?‪ ,‬ר״ה ויוהכ״פ ‪ :‬ר ?וי‬ ‫יום כפור‬ ‫התקיעות ו בי ת המקד ש‪:‬‬ ‫יום ה דין‪:‬‬ ‫תפ?ת ו ה שי אנו‪:‬‬ ‫סדר תפ?ה זו ‪:‬‬ ‫תפ?ת א בינו מ?כ״ ‪:‬‬ ‫‪139—134‬‬ ‫פ ר ק שלשים (שלשח‬ ‫וצדקה‪:‬‬ ‫יצחק מ ב ר די ט שו ב‪:‬‬ ‫ר׳ יוסף שאו? ה?וי נא טאנז אהן ע? טעם העניי‬ ‫ר׳ מנחם מענד? מ?יוב אווי ט ש מצדיק א ת בע?י‬ ‫ר׳ משה סו פ ר ‪:‬‬ ‫הריב״ש ע? התפ?ות ‪:‬‬ ‫בע?י ה מקוב?ים‪ :‬ר׳ יצחק קארו ע? העבודה ביו ״ ב‪ :‬ר׳ א?ימ?ד מ?יזענםק‬ ‫ר׳ צבי הירש מ׳׳ם‬ ‫ר׳ יעקב יוסף מפו?נאה ע? התפ?ה ‪:‬‬ ‫ע? נוסח ספרד ‪:‬‬ ‫ר׳ ישרא? סא?אנטער ע? ר ר׳‬ ‫ומ״ץ בווי?נ א ע? הדר שנים ו ה מ טיפי ם ‪:‬‬ ‫ויו ה״ב‪ :‬ר׳ יעקב יוסף חריף ע? תורה ועבודה ‪ :‬ר׳ שמשון רפא? הירש ע?‬ ‫ר׳ א?יעזר זוס מאן סופר ע? התפ?ות והבקשות‬ ‫ר׳ חיים כהז‬ ‫הפיי טני ם ו ה ד ר שני ם‪:‬‬ ‫בר״ה ויוהכ״פ ‪:‬‬ ‫ר׳ אברהם יצחק הכהן קוק ע? התפ?ה ‪:‬‬ ‫ראפ אפ ארט אב״ד ד?בוב והכהי? ע? השופר ‪ :‬״ר׳ ש?מה ק?ינער ע? תפ?ת‬ ‫ר עיונו ת מאת ר׳ יחיא? מיב? עפ שטיין‪ ,‬ר׳ יצחק יעקב‬ ‫ראש השנה ‪:‬‬ ‫‪159—151‬‬ ‫מה שדרוש ?היות ש״ץ הנון;‬ ‫הורא ת המעה ״ חז ר ;‬ ‫ריינעם וממרן המהרש״א‬ ‫פר ק שלשים ו א ר ב ע ה — החזנים ו ה חזנו ת;‬ ‫חזן בע? מו ם‪:‬‬ ‫הרא״ש ע? ה חזני ם;‬ ‫החזנו ת העתיקה והחד שה‪:‬‬ ‫ע? החזני ם‬ ‫הראש‪ ,‬הרשב׳׳א‪ ,‬החתם־‬ ‫ו ח מ ש ה — החזנים בספרי שו״ת ‪:‬‬ ‫ננוני נ כ רי ם;‬ ‫—‪167‬‬ ‫‪163‬‬ ‫ר׳ יהונתן אייב שי ץ‬ ‫החזן בת?מוד וב מדר שי ם‪:‬‬ ‫פ ר ק שלשים‬ ‫סופר‪ ,‬רב הא י גאון‪ ,‬מהר״ם מרו טכורג‪ ,‬הרמב״ם ׳ ר ״ י אבן מיגא ש׳ מהרים‬ ‫‪9‬‬ ‫תו כן ה ע נ י נ י ם‬ ‫ר׳ נחמז מברס?ה ע?־‬ ‫הנגוז והמוסיקה ;‬ ‫גוראים ע?‬ ‫העונים ;‬ ‫מינץ ע? החזנים ;‬ ‫‪171—167‬‬ ‫‪183—175‬‬ ‫׳‬ ‫הבעש״ט והרב‬ ‫דבר‬ ‫דבר הנגונים‬ ‫פ ר ק ש ^ שי ם ו ש ש ה — ספורים ?ימים‬ ‫מברדיטשוב ור׳ ישרא? םא?אנטער ‪---------------------------------------------‬‬ ‫מהמגיד ממעזריטש ;‬ ‫פרק ש ^ שי ם ו ש ב ע ה — מש?ים ?ימים נוראים;‬ ‫מר׳ יצחק אבוהב הספרדי ; מר׳ יהודה אריה מודינא ; מר׳‬ ‫?מנידים ומוכיחים‪:‬‬ ‫מש? ומוסר‬ ‫?ם?יחות ‪:‬‬ ‫מהמניד מדובנא ‪:‬‬ ‫?בע? תוקע‪:‬‬ ‫?תפ?ה ב?י כונה‪:‬‬ ‫מהש?״ח ;‬ ‫א?יהו די וויד א ש;‬ ‫?הגנת המצב בנ?ות‪:‬‬ ‫?החז? ; סש? ומוסר ?כ? נדרי ‪? :‬הפחד של יום הכפורים‪ :‬מש?ים ומוסר‬ ‫‪193—1S3‬‬ ‫?י?דים ‪------------------------------------------------‬‬ ‫‪ 3‬ר ק ש צ שי □ ו ש מ ו נ ה — עניני ה?כה עפ״י נדו?י הפוסקים‪ :‬ר״ה ויו״ב‪:‬‬ ‫אב?ות ‪ :‬ה?? ‪ :‬תפ?ר* בקו? רם ‪ :‬מוציא ותפוח בדבש ?ענין ברכה ‪:‬‬ ‫שני ימים ש? ר״ה כיומא אריכתא ‪ :‬מ?אכה ?צורד‬ ‫אם מתעניז בר״ה ‪:‬‬ ‫ה?י?ה ‪ :‬ט?טו? שופר ‪ :‬שופר בהמה טמאת ‪ :‬שופר בשבת ‪ :‬שופר הוסיף‬ ‫ע?יו כ? שהוא ‪ :‬הפטורים והחייבים בשופר ‪ :‬השופרות הכשרים ‪ :‬תקע‬ ‫כשני שופרות ‪ :‬מים בשופר ביו׳׳ט ‪ :‬צפהו זהב ‪ :‬אם מח??ין יו״ט‬ ‫ע?יו ושבות ; דיני השופר בר׳׳ה ‪ :‬קו?ות השופר ‪ :‬שופר שנאבד באמצע‬ ‫התקיעות‪ :‬שופר שנקב ‪ :‬שופר שעשו נוים ביו״ט ‪ :‬בית הקברות אסורי‬ ‫ר״ד‪ .‬שח?‬ ‫נעי?ה ‪:‬‬ ‫שעוד אכי?ר‪ .‬ושתיה ;‬ ‫נעי?ת הסנד? ‪:‬‬ ‫יוהכ״פ ‪:‬‬ ‫תש?יד ; שופר וקטז ‪ :‬השוא? שופר ונאנס בידו ‪ :‬שכר‬ ‫?היות בשבת‬ ‫ע? תקיעת שופד ; חזרת התפ?ה ‪ :‬הבכיה בתפ?ות ראש השנה ; הד?קת‬ ‫‪204—194‬‬ ‫נדות ביום כפור והברכה; הצעת הש?חז ?יום כפור‪ :‬יום כפור שח?‬ ‫בשבת‪ :‬חו?ה ממוכז ביום כפור‪ :‬הד?קת נר ביום כפור ע? ידי גוי —‬ ‫הו ס פ ה — מקורי התפ?ות; הזמן שנתקנו ושם מתקני התפ?ות‪ :‬אבינו מ?כנו ‪:‬‬ ‫ד‪.‬מ?ד היושב ; ה׳ ה׳ ‪ :‬שיר היחוד ‪ :‬אנעים זמירות ופתיחת הארוז ‪:‬‬ ‫מ?כיות‪,‬‬ ‫שמע‬ ‫התרת נדרים ‪ :‬סדר תקיעת שופר ‪? :‬מנצח ?בני קרח מזמור ‪:‬‬ ‫הטעם והכונה ;‬ ‫סדר עבודה ;‬ ‫זכרונות‪ ,‬שופרות ; מדר כפרות ‪:‬‬ ‫תפ?ות יום כפור ;‬ ‫ומתקניהם ‪:‬‬ ‫עשרת ימי תשובה‬ ‫חפ?ת נעי?ה ‪:‬‬ ‫ישרא?; התקיעה שאחר נעי?ה ; ?שנה הבאה בירוש?ים ‪ :‬הש"? והחזן‪:‬‬ ‫זכרנו ?חיים ; סקור‬ ‫חזרת הש״ץ ; התפ?ות‪ ,‬הפיוטים וד‪?,‬שון העברית ‪:‬‬ ‫הס?יחות והטעם ‪ :‬הרושם ש? הימים הנוראים בשו״ת ; ר׳ חיים הא?בער•‬ ‫‪ 5‬טאם מצאנז ‪ :‬ר׳ יחזקא? סב״? ?אנדא בע? נודע ביהודה ; ר׳ עקיבא‬ ‫צ‬ ‫׳‬ ‫אער ‪ .‬ך‪ ,‬מ׳טה חתם םןפר ‪--------------------------------------------------------‬‬ ‫—‪148‬‬ ‫‪140‬‬ ‫‪.‬‬ ‫י‬ ‫־‬ ‫‪-‬‬ ‫‪11‬‬ ‫הקדמה‬ ‫ה ק ד מ ה‪.‬‬ ‫א ה פי ץ א ת י ד י ע ו ת הי ה ד ו ת‪ ,‬י ד י ע ו ת ר ח בו ת ו ע מו קו ת׳ ז הו צו ר ך גדו א׳ ו חו ב ה‬ ‫ק דו ש ה‪ ,‬ה צו ר ר הו א — צו ר ר ה מ קו ם ו ה ז מ ן׳ כי ה מ קו ם ו הז מן ש ני ה ם א י נ ם ב פי‬ ‫ד רי ש ת ה י ה ד ו ת ה מ קו רי ת‪ .‬חי י ם א נ ו בז מן שא ח מ רי ו ת נ ס ה ו מ גו ש מ ה‪ ,‬ב ק ש ת‬ ‫כ סוי ו ת ע נ ו גי ה ב אי הז מן‪ ,‬ו ה מ קו ם הו א — מ קו ם ש א י נ נ ו מ קו ם תו ר ה ו ק דו ש ה‪,‬‬ ‫ו ה ס בי ב ה ש א נ ו נ מ צ א י ם ב ה א י נ נ ה ס בי ב ה ע ב רי ת ט הו ר ה ו ק דו ש ה‪ ,‬ו בני ה דו ר‬ ‫הי ה דו ת‬ ‫ד ע ת‬ ‫מ ס י ח י ם א ת ד ע ת ם מ י ד י ע ת ה י ה ד ו ת ה מ קו רי ת‪ ,‬ו ב מ קו ם ש אין‬ ‫ה מ קו רי ת‪ ,‬אין ח ב ה ו כ בו ד ל כ ל ק ד שי ה א ו מ ה ואבא ק נ י נ י ה רו ח א ש ר א ה או מ ה‬ ‫ק ד ו ש ה מ ו ט א ת ע ל ד ב רני ה או מ ה‪ ,‬ר ב ני ה‪,‬‬ ‫חו ב ה‬ ‫הי ש ר א לי ת‪ ,‬ו א פי כ ר‬ ‫ד ר ש ני ה‪ ,‬א נ ש י ה ס פ ר ו ה רו ח׳ א ה פי ץ י ד י ע ו ת ה י ה ד ו ת בין כ ל ש ד רו ת ה ע ם ב כ ל ל‪,‬‬ ‫הי ה דו ת‬ ‫י די ע ת‬ ‫ו בין ב נ י ה תו ר ה ו מ ח נ כ י ה דו ר‪ ,‬הי שן ו ה ח ד ש‪ ,‬ב פ ר ט‪ ,‬ו מ ת ו ך‬ ‫ה תו ר ה‬ ‫בת‬ ‫ה ע ר צ ה ו כ ב ו ד א הי ה דו ת‪.‬‬ ‫י בו א ו יצירי א ה ב ה‪,‬‬ ‫הי ה דו ת — עם י שראא !‬ ‫ה א ב הי ת‪ ,‬ו בנו ש א‬ ‫מ צ ד א ח ד ה ר בני ם‪ ,‬ה ד ר שני ם ו ה מ ט י פ י ם‪,‬‬ ‫ו מ ח נ כ י ה דו ר ה מ ה ‪:‬‬ ‫ש מ ח נ כ י ם א ת ה דו ר הי שן ב ח נ ו ך ע ב רי ת מ י ד י‪ ,‬ח נ ו ך ש א י נ ו פו ס ק‬ ‫א פי או רגע‪ ,‬ו מ ש פ י ע י ם ע איו ב כ ח תו ר ת ם ו כ ח ד בו ר ם מ ע א ה ב מ ה‬ ‫התנוך‬ ‫העברי‬ ‫ש א א י סו ר מן ה ד ר ר ה ק דו ש ה ה כ בו ש ה א בני י ש ר א א ז ה א א פי ש ני ם‪ .‬ו ש א א‬ ‫י ת ע ב א ר חו ת ע ק א ק או ת ו מ ח נ כ י ה דו ר ה ח ד ש‪ ,‬ה דו ר ה צ עי ר‪ ,‬ה דו ר ה ב א׳ ה מ ה‬ ‫ה מ ח נ כ י ם‪ ,‬ה פ ד נו גי ם‪ ,‬ה מ נ ה ג י ם ו ה מו רי ם ה ע ב רי ם די בכ א א ת ר ו א ת ר‪ ,‬ש בי ד ם‬ ‫א נ ח נ ו מ פ קי די ם א ת ה ע ת י ד ש אנו׳ א ת נ ש מ ת ה א ו מ ה ו רו ח ה‪ ,‬א ת או צ רו ת ה תו ר ה‬ ‫ו ה ס פ רו ת׳ ו א ח ריו ת ם ג דו א ה ע ד מ א ד‪ .‬א א א שיצא ב ל ה מ ח נ כ י ם ר אויי ם א אי צ ט א א‬ ‫זו‪ ,‬אא כא ה מ ח נ כ י ם נ ת ח נ כ ו ב ע צ מ ם ל ע בו ד ה ק דו ש ה זו‪ ,‬א א כו א ם מו כ ש רי ם‬ ‫א ש א ת א ת דגא ה קו ד ש‪ ,‬דג א ה חנו ר ה ע ב רי‪ ,‬דגא ה א ו מ ה ה ע ב רי ת‪ ,‬דגא ה תו ר ה‪,‬‬ ‫של ע ם נ ו ד ד ב נוי ם‪ ,‬ו ש א א א מעו א מ ע ל ב דג א קו ד ש ז ה‪,‬‬ ‫ה י ח י ד י‬ ‫הדג א‬ ‫ב ק צ ר ה ‪ :‬אא כו א ם הנ ם מ ח נ כ י ם ה גו ני ם ו ה ח נ ו ך ש ה ם נ ו ת נ י ם א ה דו ר ה ב א‬ ‫א ח רי נ ו א י נ נ ו ח נו ר ש יל ם ׳ מ א א׳ ת מי ם‪ ,‬חנו ר ע ב ר י ב א מ ת ‪ ,‬כי רק א ז‬ ‫ד ת י־א א ו מ י‪.‬‬ ‫ח נו ר‬ ‫ה חנו ר הו א ע ב רי ו ש א ם א ם הו א‬ ‫ו כיון ש ע נ ין ה חנו ר ה ע ב רי ה ו א ע ני ז ה ע ו מ ד ב ר ו מ ו של עו א ם ה י ה ד ו ת וכא‬ ‫ע ת י ד נ ו ת אוי בו‪ ,‬ו א נ י ה ק ד ש תי או א ת מ י ט ב י מ י חי י‪ ,‬ועא מ ז ב ח ה ח נ ו ך ה ע ב רי‬ ‫ה ק ר ב תי‪ ,‬ז ה כ ע ש רי ם ש נ ה׳ א ת ה א בי ו ד מ י ה ו נ י ו א ו נ י‪ ,‬ו כיו ן ש ב רו ר ואבוז‬ ‫ו מ נ ה גיו‬ ‫ר‬ ‫י שראל‬ ‫די ני‬ ‫‪12‬‬ ‫ש א א ה זו‪ ,‬ה י א ב רו ר ו אבון ש א א ת ה י ה ד ו ת ו קיו מ ה‪ ,‬א פי כ ך א נ י מ ר ג ש צ‬ ‫ה מזוי פ ה‬ ‫ה ה שנ א ה‬ ‫צ ה ק די ש ד ב רי ם א ח ד י ם א ש א א ה ח ש ו ב ה ו ק דו ש ה זו‪.‬‬ ‫י שנ ם א צ אנו מ ח נ כ י ם ע ב רי ם ח א אי‬ ‫חנו ך‬ ‫ל או מי‬ ‫א תו ר‬ ‫שנ פ או‬ ‫ב רו ח ם ח א אי ם עא מ ז ב ח ס פ רי ו ת ז רו ת ו ת ר בי ו ת ז רו ת ש מ ת נ ג ד ו ת‬ ‫ארוח ע מ נ ו ו א תו ר תנו ו הן מ ש פ י ע ו ת ע אי ה ם ה ש פ ע ה ע מו ק ה ו חו ד רו ת‬ ‫טו בי ם‬ ‫א נ שי ם‬ ‫ומהם‬ ‫יו ד עי ם‪.‬‬ ‫ביו ד עי ם ו ב א א‬ ‫נשמתם‬ ‫ח ד רי‬ ‫מ ס ת רי‬ ‫‪ 1‬פ ת ם י פ פיי ת ם ‪/‬‬ ‫וי ש רי ם א ו ה בי ע מ ם י » י צ ט• ׳־‬ ‫״ ח נ ו ך צ א ו ם י‬ ‫ו מ א מ י נ י ם ב ח נ ו ך ע ב רי ש ה ו א ר ק‬ ‫נ ש מ ת ם ר ט ט ר תי‪ ,‬ו ב עי‪ ,‬ש נ א ה כ בו ש ה ב ? כ ? א מ ו נ ת י ש ר א ? ו ד ת ‪ ,‬ו א ף ה טו בי ם‬ ‫א ת ד ת י ש ר א ?‪ .‬ה מ ה מ ת נ ג ד י ם ג מו רי ם‬ ‫א צ ? נ‪ ,‬״ י ד א י ם ו ש ב מי ם ״ נ ‪ ,‬צ ד י ת ו ד ה‬ ‫ש מ כ ב די ם‬ ‫ו ה מ עו ?י ם ש ב ה ם‬ ‫ב ג ו ג ע ?רונוך ד ״ י ‪ .‬י ? עו מ ת ז ח י ש נ ם‬ ‫י ק ‪ « ,‬״ א ד ח דיי‬ ‫ו מ צ ו ה ש רו צי ם רק ב ח נ ו ך ד ת י‪ ,‬וי ר אי ם א ת ל א ו מ י ו ת י ר א ה נו ר א ה מ פ נ‬ ‫ש א י נ ם מ ב י נ י ם ה י ט ב א ת ש א ? ת ה ח נ ו ך ה ע ב רי ב דו רנו ז ה‪ ,‬ו אי א פ ש ר ? ה ם‬ ‫עא פ י ח נו כ ם‪ ,‬ח מ א ם ו ס בי ב ת ם א ר ד ת א עו מ קו שא ע ניז ח ח נו ך‪ ,‬ו ש ני ה ם כ א ח ד‬ ‫ מ ע שי ה ם א י נ ם ר צויי ם‪ ,‬כ י א י ‪ -‬א פ ש ד ב ע ם י ש י ץ ?‬‫א ״ ש ^ ת ם ד צוי ה‬ ‫״ ״י " ‪;1‬‬ ‫?הבדי? להפריד‪? ,‬נתח ו?ח?ס ביז י תיית י?אימיית' ‪| n w‬‬ ‫ו?פיכך החנוך העברי צריך ?היות נם דתי וגם ‪5‬אי מ'־ י מי שאומי ע?‬ ‫העברי ״נזרו !" ?גזור אותו ?חצאי! או דתי או לאומי‪ .‬הוא שוכח כי חסוי‬ ‫יחיה נ י * ^ מאד‪ .‬כי ״נם ?י גם ?ך ?א יהיה״‪ ...‬חז»? ב ״ ח קדש ם הבי״‬ ‫א ת ה ע ר ך חג דו ? ש? ח נ ו ך ? א ו מ י ו א מ רו ע ? ה פ סו ק ״ « ? ת ג עו‬ ‫״ ״ _ ״ א ‪ 5‬י מ י נ י ס ו ת * ‪ , ,‬״ ‪ - ■m‬נ י צ ר י ו ? ״ נ י א " י‬ ‫ו ה ר גי שו‬ ‫ה ע ב רי ב רי ח ? א ו מי ש כ ז ה ש י ב י ט ע? ע צ מ ו כ ע ? ״ מ ש י ח “ ש נו צ ר ? ש ח ר ר א ת ע מי‬ ‫‪ Z‬מ ג ? ‪ ,‬״ ו ‪ ? ,‬ה ב י א ‪ ? ,‬א ר צו‪ .‬ה מ ח נ כ י ם צ רי כי ם ? ח נ י ™ הי ? די ם‪ ,‬א ת‬ ‫^ ?‬ ‫ח‬ ‫ב מ ש‬ ‫״ א א ת ג עו‬ ‫ה א ו מ ה׳‬ ‫ג ו א א י‬ ‫ר תו ר‬ ‫י ליי‬ ‫ר ^נג ^‬ ‫חי׳‬ ‫אפפ‬ ‫איינים‬ ‫™‬ ‫י*‬ ‫בית‬ ‫של‬ ‫™‪,‬‬ ‫*י י‬ ‫א‬ ‫ש‬ ‫תא תה^ ר‬ ‫ת א‬ ‫תח‬ ‫רי ך ^ ?‬ ‫ך כי צ‬ ‫ד‪ ,‬חנו‬ ‫™ת‬ ‫ת שו ר ש ש א ?‬ ‫בי! א‬ ‫™ו מ‬ ‫שי ג‬ ‫שמ‬ ‫מי‬ ‫ח ? א ‪ T‬מ י ש ב ? ב ה די ר ה צ עי ר ב או פז ה כ י ע ?יון‪ .‬ו ח נו ך ש אי ז בו מ ש ו ם‬ ‫א ח כ ה ו כ בו ד ו מ םי ר ת נ פ ש ? ע ם י ש ר א ?‪ ,‬א ר׳ רי ש ר א ?‪ .‬ה ? שון ה ע ב רי ת‪ .‬ו עו ד‪.‬‬ ‫א ב ? י ח ד ע ם ז ה ה ם טו עי ם ט ע י ת נו ר א ה א ? ה‬ ‫'‬ ‫כ ? ?‪.‬‬ ‫ע ב רי‬ ‫חנו ך‬ ‫א עני‬ ‫ה ״ ח ד י שי ם ״ ש ?נו‪ ,‬ה ״ ? או מ יי ם ״‪ ,‬ש מ ס ת פ ק י ם י ‪,‬׳ ב ח נ י י ל א י מי ׳‬ ‫כי ח גו ר ? אי מ י ב ?י ח נ י ך ד ת י א י נ ו שוו‪ ,‬כ ?ו ם‪ .‬כי ה עיי ־י ה ' א ׳ ‪ 0‬י י‬ ‫י‬ ‫^ \'‬ ‫ר ד ״ו ש יד‬ ‫™ '‬ ‫'‬ ‫ד מצר די ת‬ ‫? ? מו ר * ד ע ת א ת‬ ‫? ? מו ר ו ? ד ע ת א ח‬ ‫^ ‪W 13‬‬ ‫ד‬ ‫‪v‬‬ ‫ו מ צו ר‪,‬‬ ‫חנו ד ד ת י ׳ ו ב מ קי ם ש ' ש ח נ ו י י ת י ב א מ ת‬ ‫* נא‬ ‫בו ? ? ת כ< ח ^’ ה ‪ 5‬א ' מ ' י ת•‬ ‫‪ 1‬י א ? ’ ׳“ ™‬ ‫ו בי שו ב י כ ני ז י י ׳ ™ א י ׳ י ״־‬ ‫ה קו ד ש‪.‬‬ ‫? ש ו ז‬ ‫וב! ה ? שון‬ ‫העברית היא‬ ‫ר‪?,‬שון ה ע ב רי ת‪ ,‬ו כז ב נ ו ג ע ?י ת ר ק נ י נ י ה רו ח ש ? ע מ נ ו‪.‬‬ ‫‪13‬‬ ‫מ א מו ר‬ ‫ה ד ת׳‬ ‫מי די ע ת‬ ‫ה ח‪3‬ר ך העברי‬ ‫מ ת חי א‬ ‫ה ד תי‬ ‫ה הנו ר‬ ‫ו הנ ה‬ ‫הני ד ד תי‬ ‫בי שראל‬ ‫מ נ דו אי‬ ‫אחד‬ ‫ה תו ר ה ו ד י נ י ה תו ר ה‪ ,‬ו א פי כ ר א ם רו צי ם א נ ו ב א מ ת א הנ ר א ת‬ ‫ה דו ר ה ב א א ח ר י נ ו ב ח נ ו ך ד ת י ש א ם‪ ,‬ע אינו א ע שו ת כ מו ש ע ש ה‬ ‫ח כ מ י י ש ר א א ה מו ב ה קי ם ה פו ס ק ר׳ א ה רן ה אוי מ ב ר צ אונ ה‪.‬‬ ‫ר׳ א ה רן ה אוי ז ה הי ה מ ח נ ך ע ב רי מ צוי ן ב מ י נ ו ‪ ,‬בז ה ש ח ב ר‬ ‫ש ר שי‬ ‫ס פ ר ״ ה ח נ ו ך ״ ש בו מ ב א ר א ת ה ת רי ״ ג מ צו ו ת‬ ‫ו ט ע מ י ה ן‬ ‫ה מ צ ו ו ת‬ ‫ספר ל מי ד‬ ‫ו חנו ך מ צוי ן‬ ‫ע ם כ א ה די נ י ם ו ה מ נ ה גי ם‬ ‫ה מ ס ת ע פ י ם מ ז ה מ או ק ט מ ה פו ס קי ם ה ר א שו ני ם ש הי ו א פניו‪.‬‬ ‫ו ח נ ו ך‬ ‫א מו ד‬ ‫ס פ ר‬ ‫ו פו ס ק גדו א בי ש ר א א ז ה כ ת ב א ת ס פ רו ב תו ר‬ ‫שי ש בו א א ו מיו ת ט הו ר ה‬ ‫ד תי‬ ‫חנו ך‬ ‫אי אדי י ש ר א א‪ ,‬ו ח נ ו ך ז ה הו א ב א מ ת‬ ‫ו נ א מ נ ה ו הו א מ ו ד י ע אנו ב ה ק ד מ ת ו כי כ ת ב ס ד ר ת רי ״ נ מ צ ו ו ת עא ד ר ך פ ר שיו ת‬ ‫ה נ ע ר י ם ‪ ,‬י שי מ ו אב ב ה ם‬ ‫ה ש בו ע‪ ,‬״ או אי י ת עו ר רו יו ת ר ב הן מ ת ו ר כ ך‬ ‫ב ש ב ת ו ת ו ב ח גי ם וי שו ב ו מ ה ש ת ג ע ב ר חו ב ה ע רי ם‪ ,‬א או ר ב או ר ה חיי ם‪ ,‬אי ש אא‬ ‫ר כ י ם ‪ ,‬י ש א או מ צו ו ת ש ב ת זו כ מ ה‪ ,‬ו מ א א ה ה א ר ץ‬ ‫ר ע הו ה י א ד י ם‬ ‫ר ע ת ו מ ז י מ ה‪ ,‬ו ה נ ה פי רו ש כא א ח ת נ כון א פני ה ם‪ ,‬ו מ ב אי יגי ע ה י מ צ א ו ד ב רי‬ ‫ו הו א מ רי ק‬ ‫מ א א יה י ם ״‬ ‫י ת ב ר כו‬ ‫קו ד ש‬ ‫ז ר ע‬ ‫ח פ ץ ב סי מ ני ה ם ‪,‬‬ ‫״ ר אי ת י א נ י ה ד א ב א א פי ת א מ י ד‬ ‫א פ נינ ו א ת ר ח שי אבו ה ט הו ר ב א מ ר ו ‪:‬‬ ‫א עו ר ר‬ ‫ה ת א מי די ם ש ב ז מ נ ו אי ש י הו די מ ב י ת אוי ב ר צ אוני‪ ,‬א כ תו ב ה מ צו ו ת‬ ‫בכ א ש בו ע ו ש בו ע א ח ר‬ ‫ח בי רי ו‪,‬‬ ‫ו הי א די ם‬ ‫ב נו‪,‬‬ ‫הנ ע ר‬ ‫אב‬ ‫שי א מ דו או תו ה ס ד ר ב ח ש בון ה מ צו ו ת‪ ,‬ו א ה רגי א או תו ב ה ם‪ ,‬ו א ה ת פי ס מ ח ש ב ת ם‬ ‫ב מ ח ש ב ה ט הו ר ה ו ח ש בון שא עי ק ר ט ר ם ש י כ ני ס ו ב א ב ם ח ש ב ו נ ו ת שא ש חו ק‬ ‫ו ש א מ ה א ך ו מ ה ב כ ך‪ ,‬וג ם כי יז קינו אא י סו רו מ מ נ ם " — ד ב רי ם י פי ם ו ט הו רי ם‬ ‫יו צ אי ם מ א ב ט הו ר ה דו א ג אגורא ״ ה נ ע ר בנו‪ ,‬ו הי א די ם ח ב ריו ״‪.‬‬ ‫ו ה נ ה ה ר ב הג דו א ר׳ נ פ ת אי הי ר ץ מ פ י נ א ו ו ע ז כ ת ב ס פ ר ח שו ב ב ש ם ״ נו ע ם‬ ‫ה מ צ ו ו ת " עא ת רי ״ ג ה מ צו ו ת ״ א ב א ר בא מ צ ו ה ו א ה ט עי ם א ו ת ה׳ ‪ /‬ו הו א או מ ר‬ ‫ב ה ק ד מ ת ו א ס פ רו כי ״ ב ע ת ש או מ רי ם ( ה ת א מי די ם ) תו ר ה ש ב כ ת ב י א מ דו רק מן‬ ‫ה ש פ ה ו א חו ץ‪ ,‬ו ה מ א מ רי ם אי נ ם ש מי ם אב א ה בינ ם א ת ה מ ר ג איו ת ה ר בי ם הי ק רי ם‬ ‫ו ה נ ח מ ד י ם א ש ר נ מ צ א ו ב תו כ ה ו הו א ה ת רי ״ ג מ צ ו ו ת ה כ תו בי ם ב תו ר ה‪ ,‬ו ב א מ ת‬ ‫הו א ה עי ק ר שא א מו ד ה תו ה ״ ק‪ ,‬א ה בין ו א ה ש כי א א ת ה מ צו ו ת ה כ ת ו ב ו ת ב ה כ די‬ ‫א קיי ם או תן‪ ,‬ע " כ ה חו ב מו ט א עא ה מ א מ רי ם א א מד א ת ב נ י י הו ד ה בא מצור‪,‬‬ ‫ו א פ ר ש או ת ה‪ ,‬ע נ י נ ה ו א י כ ו ת ה‪ ,‬ו כו׳ ו ע ת ה ב עו ה ״ ר רבו‬ ‫ו מ צו ה ב פ ר ט‬ ‫ה מ ת פ ר צי ם ב ע ם א חנ ך א ת ב ני ה ם רק עא ב ר כי א מו די ה ח צו ני ם‪ ,‬ו ה תו ר ה ש ב ע ״ פ‬ ‫ה נ י חו ב ק רן זו י ת ו א א י ט עי מ ו ם א ף מ א ו מ ה מי ע ר ת ד ב ש ה ת א מו ד‪ ,‬ו א ף גם א מו ד ם‬ ‫ב ת נ ״ ר א י נ ם או מ די ם א מ ען ד ע ת ה מ צו ו ת א ש ר צו ה ה שי ״ ת‪ ,‬רק ב תו ר מ ע ט א ד ע‬ ‫אאשון ה ע ב רי ת׳ ו אי ר נו כ א א קוו ת ש ע "י אי מו ד כז ה י שו ר ש ב ק ר ב אבם ש א ה ב ת‬ ‫דיני ישראל ו מנ הגיו‬ ‫א חי‪ ,‬חו ס ו נ א עצ נ פ ש‬ ‫אנ א‬ ‫או י צ עי ני ם ש כ ד רו או ת‪,‬‬ ‫‪14‬‬ ‫ה תו ר ה ו צ ו מ ד י ה ?‬ ‫הי ה דו ת‪ ,‬א ח רי א ש ר צא ר או ב עי ני ה ם א ת או ר ה ת ל מ ו ד אי ר יו כ או צ א הו ב את‬ ‫ב ני כ ם ת צוו א ת ה מו רי ם כי ינהיגו א ת ה צ אן ק ד שי ם עצ מ ב ו ע י ים ה ת ל מ ו ד‬ ‫ו בו׳״‪ ,‬ד ב רי ם ח מי ם מ צ אי ם רג ש א צ ה י צ או מ ע ט ו ו ל בו של רב ו צ די ק בי ש ר א צ‪.‬‬ ‫״י ש ר ה ב ע י נ י‬ ‫ו ה ר ב ר׳ י צ ח ק י ע ק ב ר א בי נ א וו י ץ א ב ״ ד ב פ א ני ו ו ע ג מ עי ר ע ״ז ‪:‬‬ ‫ע צ ת ה ר ב הנ ״ צ צ צ מ ד א ת נ ע רי ב נ י י ש ר א צ א ת מ ני ! ה מ צו ו ת ‪ ,‬צ ה רגי צ ם ב נ עו רי ה ם‬ ‫ו אז גם כי י ז קינו צ א י סו רו מ ה ם‪ ,‬ו א ב ק ש מ ש צו מי א מ ו נ י י ש ר א צ צ מ צ או ת אחרי‬ ‫ה ע צ ה ה ז א ת "‪.‬‬ ‫ו ה נ ה צ א רק ר בני ם ג דו צי ם ב תו ר ה וי ר א ה א צ א גם מ ש כי צי ם ו סו פ רי ם‪,‬‬ ‫מ ח נ כ י ם ו פ ד גו גי ם ה ת חי צו צ ה בין ו צ ה רגי ש א ת ה צו ר ך הג דו צ שצ ח נו ך ד ת י‬ ‫בי ש ר א צ‪ ,‬ו ב ש ע ה ש נ מ צ א י ם גם ע כ שיו ק צ ת מו רי ם שי ר אי ם י ר א ת מ ו ת א ת‬ ‫״ סי ד ו ר ה ת פ צו ת " ו נ צ ח מי ם בו מ צ ח מ ה ג צ\י ה ב ח מ ת ק צ ף‪ ,‬מ פ נ י ש א י נ ם מ ב י נ י ם‬ ‫פ ש ו ט צ ה ע רי ד א ת ע ר כו ה ח נו כ י הג דו צ‪ ,‬ה נ ה נ מ צ א ״ מ צ מ ד תי נ ו ק ו ת בווי צ נ א "‬ ‫ור׳ י הו ד ה צי ב פ ע ר ע צ מ אן ש מ ו ש ה ע תי ק א ת ה ת פ צו ת צי הו די ת ב ש ם ״ מ נ ח ת‬ ‫י הו ד ה ״ ו הו א כו ת ב ב ה ק ד מ תו ( ה ק ד מ ה י פ ה נ כ ת ב ה עצ ט ה ר ת ה צ שון ה ע ב רי ת‬ ‫״ ח ו ב ה מו ט צ ת עצ ה הו רי ם וע צ ה מ צ מ די ם רו עי צ אן‬ ‫ה ז א ת צבצ י א ב ד ו ד ר ך ו צ ה ק די ש‬ ‫צ חו רו ת א ת ה ת פ צ ה‪ ,‬ב או ר מ צי ה‬ ‫מ ר עי ת ם ב ע ת ה ר ע ה‬ ‫יו ם‪.,‬‬ ‫ב כ צ‬ ‫כי‪:‬‬ ‫א ח ת‬ ‫ו מ נ ו ק ד ה כו צ ה)‪,‬‬ ‫ש ע ה‬ ‫צהם‬ ‫ק ד שי ם צ ד או ג צ צ אן‬ ‫ו כ ו ו נ ו ת י ה ו צ ה ש ת ד צ ב כ צ א ש ר יו כ צו צ ח ב ב א ו ת ה ע צי ה ם ו צ נ טו ע א ה ב ת ה ו כ בו ד ה‬ ‫בצב ם ב עו ד ם ב א ב ם — ו ה פ ד גו גי ם ה מ עו צי ם ו ה טו בי ם י מ צ א ו א מ צ ע י ם טו בי ם‬ ‫צ ת קז א ת א ש ר ע ו ת ה ה פ ד גו גי ק ה ע ד ה נ ה — ו אז גם כי י ז קינו צ א י סו רו‬ ‫מ מ נ ה "‪.‬‬ ‫ו מ ע נין ע ד מ א ד צ ק רו א א ת ד ב ריו שצ ה ר ב ר׳ ש צ מ ח ה כ הן מו ״ ץ ד ק ״ ק ווי צ נ א‬ ‫״ חו ב ה עצ כצ מ צ מ די תי נ ו ק ו ת שי ת ר ג מ ו‬ ‫ב ה ס כ מ ת ו עצ או ת ו סי ד ו ר כ י ‪:‬‬ ‫צ ה תי נ ו ק ו ת פי רו ש ה ת פ צו ת שצ כצ ה שנ ה‪ ,‬כ די שי ה א מ כי ר ורגיצ מ י מ י נ עו ריו‬ ‫מאת‬ ‫נ ענ ה‬ ‫שמתפצצ ומבק ש‬ ‫מה‬ ‫מה‬ ‫ידע‬ ‫שי ת פ צ צ‬ ‫ה ת פ צ ה‪ ,‬ו ב ע ת‬ ‫טבע‬ ‫נע שה‬ ‫ו ב כ וו נ ת‬ ‫ב פי רו ש‬ ‫ב כ וו נ ה ״ — ו אנז‬ ‫צעוצ ם‬ ‫צהתפצצ‬ ‫ה ק ב ״ ה‪ ,‬ו ה ה רג צ‬ ‫צ ה תי נ ו ק ו ת פי רו ש‬ ‫״ צ ת ר ג ם‬ ‫כי אין צו ר ך‬ ‫א ב ת רי ה ד ר׳ ש צ מ ה ה כ הן ז ״ צ ?‬ ‫ת פ צו ת " א צ א‪ ,‬יו ת ר טו ב‪ ,‬צ צ מד ם א ת ה צ שון ה ע ב רי ת ע ד שי ד ע ו צ ה בין א ת‬ ‫ה ת פ צו ת ב מ קו רז‪ ,‬ב א ו ת ה ה צ שון ה ק דו ש ה ש ב ה נ כ ת ב ו ונ ס ד רו‪.‬‬ ‫ו בו א ו ר א ה מ ה ש כ ת ב א ח ד מ ז ק נ י ה סו פ רי ם ו ה מו רי ם ה ע ב רי ם א‪ .‬ז‪ .‬ר בי נו בי ץ‬ ‫ב ה ק ד מ תו צ ס פ ר צ מו ד שצו ״ נ ר מ צו ר‪,‬״ — ״ אי ן ד ב ר יו ת ר קצ צ נ טו ע עצ י דו‬ ‫בצ ב הי צ די ם א ה ב ת הי ה ד ו ת‪ ,‬מ ה ה רג צ ב מ ע ש ה ה מ צו ו ת ‪ ,‬ת ח ת ה ש ג ח ת א ב נ בון‪,‬‬ ‫הי צ רי ם מ ק ב צי ם ע צי ה ם ב ר צון ו ב ש מ ח ה א ת ה נ מ ו ס י ם ה ד תי י ם‪,‬‬ ‫מו ר ה פ ד גו ג‪.‬‬ ‫מ ב צי כצ צו ר ר צ איז ה עונ ש‪ ,‬ו א פ ש ר צ הנ עי ם צי צ ד בצ מצוד‪ .‬ו מ צו ה‪.‬‬ ‫ו ה טו ב ה הי ו צ א ה מ ז ה גדו צ ה צ אין ח ק ר‪ .‬עצ י די ה מ צו ו ת מ ת ח נ ך הי צ ד‬ ‫‪15‬‬ ‫ח חנוו‪ ,‬חלשו ן ‪ mm‬כ ן‬ ‫אכבד את הרם והנשא‪ ,‬מקור הצדק והטוב; ומאחר שרוב המצוות נעשות‬ ‫בחבורה‪ ,‬הן מחנכות את היגדים אסדר יפה׳ ואאהוב את עם ישראא אהבה‬ ‫אמתית‪ ,‬כי רפויה היא האהבה שא אותם ״החובבים" שמנהגי עמם זרים‬ ‫אהם‪ ,‬ובתור חברה יהודית הם מרגישים את עצמם כזרים‪ .‬אהבה כזו אינה‬ ‫יכואה אעמוד גם בפני רוח מצויה״‪ .‬דברים נוראים ואמתים אאה יצאו מעטו‬ ‫שא סופר עברי ידוע‪ ,‬מורה ומחבר ספרי אמוד בישראא‪.‬‬ ‫והנה עור מורה מובהק בישראא‪ ,‬אברהם אריה יענקיאיביץ מוויאנא‪ ,‬מחבר‬ ‫ספר ״המדריך״‪ ,‬כותב הוא בהקדמתו ‪ :‬״מיום שהייתי אמורה הרגשתי חסרון‬ ‫נדוא בחנוך יאדי ישראא — חסרון אמוד מ ש פ ט י ה ד ת ותורת המוסר‪,‬‬ ‫בי בעת שפא אומה קובעת בבתי ספריה שעורים חיוביים אאמודי הדת מתוך‬ ‫ספרים הערוכים אמטרה זו‪ ,‬אמען תכה הדת שורש באב היאדים הרך‪ ,‬באותו‬ ‫זמז מה נעשה אנחנו בעד בנינו?"‬ ‫והנה אוא באתי אדון עא שאאה חשובה זו מכא הצדדים‪ ,‬כי אז היה עאי‬ ‫אכתוב ספר שאם עא החנוך הדתי‪ ,‬וכשאזבה אהו״א את ספרי ״החנוך עא־פי‬ ‫התאמוד והפוסקים‪ ,',‬אז אקדיש אי״ ה מאמר גדוא מאד ע״ד החנוך הדתי‬ ‫בישראא‪ .‬אבא אין מקום בהקדמה אמאמרים ארוכים יותר מדאי‪ ,‬וכבר שבו‬ ‫בתשובה הרבה ממורי ומחנכי ישראא שהאמינו עד עכשיו כי יש צורך רק‬ ‫בחנוך אאומי‪ .‬עכשיו התחיאו מבינים כי חנוך שאם הוא רק חנוך ד ת י‬ ‫א א ו מ י ‪ ,‬ואדוגמא‪ ,‬ראה בירחון ״החנוך״ את המאמר ״שאאת האמונה‬ ‫והדת בחנוך" אא‪ .‬ז‪ .‬רבינוביץ צד ‪ ,89‬ומכתבים אבת ישראא (שם‪ ,‬צד ‪,) 181‬‬ ‫צ ע י ר עא החנוך הדתי בביה"ם (שם‪ ,‬צד ‪)185‬‬ ‫ומאמר גדוא א ר ב‬ ‫ועוד‪ ,‬ואראובן בריינין ב״התרן"‪ ,‬ועד כמה הרגישו אבותינו בחושם הדק‬ ‫את הסכנה שיש בחנוך עברי באתי דתי תראה בדברי אביר הסופרים ר׳ מנדאי‬ ‫הסבא ב״עמק הבבא" שאו צד ‪ ,321‬עא־דבר בתי המדרש ארבנים שנוסדו אז‬ ‫ויחם האבות התמימים אאיהם‪ ,‬קרא נא כא אאה ותרגיש את הנחיצות הגדואה‬ ‫שא חנוד עברי דתי‪.‬‬ ‫ומאבד הענין ״הדתי" ו״האאומי״ שכחנוך‪ ,‬יש עוד צד חשוב שהרבה‬ ‫הל שון‬ ‫ו ה תו כן ממורינו ומחנכינו אינם מתחשבים בזה היטב וכדאי אהעמידם עא‬ ‫טעותם‪ ,‬וזהו שאאת ה א ש ו ן ו ה ת ו כ ן ‪ ,‬אהם עיקר אמוד‬ ‫האשון העברית ותוכן התורה והיהדות טפא‪ ,‬בה בשעה שהאשון היא באמת‬ ‫רק א מ צ ע י אהבנת התורה ואוצרות הרוח שא ישראא סבא‪ ,‬והם עושים‬ ‫מהאמצעי עיקר‪ ,‬ומהעיקר מפא‪ .‬בדורנו אמנם טפוס זה מתמעט והואר או‪,‬‬ ‫המורים המעואים והמשובחים באמת משתדאים עד כמה שאפשר אהקנות‬ ‫אתאמידיהם את ידיעת השפה בכדי שתהא אהם האפשרות והיכואת אאמרם‬ ‫את התורה והנביאים מתור המקור‪ ,‬אבא כמה מורים ומחנכים‪ ,‬כביכוא‪ ,‬שאינם‬ ‫ד יי נ־י ; י שר אלי ו מ נ ה ג י ו‬ ‫י‬ ‫‪16‬‬ ‫סו פ ר‬ ‫מ בי נ י ם א ת ה א מ ת הזו נ מ צ א י ם א צ ל נ ו ? ! ול ה ם כ ד א י ל הז כי ר ד ב רי‬ ‫ל א ו מ י ג ד ו ל ‪ ,‬חו ש ב מ ח ש ב ו ת ו הו ג ה ד עו ת‪ ,‬ו אי ש ל א י טי א ס פ ק ב א ה ב ת ו‬ ‫ל ה ל שון ה ע ב רי ת‪ ,‬ו ה נ ה ש א לו או ת ו‪ ,‬א ת ״ א ח ד ה ע ם ״‪ ,‬ע ל ־ ד ב ר ה ש י ט ה ״ ע ב רי ת‬ ‫״ אי ן ס פ ק ש ה ש פ ה נ ק נ י ת ב או פן יו ת ר קל וי ו ת ר ״ חי "‬ ‫ב ע ב רי ת ״‪ ,‬ו הו א ע נ ה ‪:‬‬ ‫ע פ ״ י ש י ט ת ״ ע ב רי ת ב ע ב רי ת "‪ ,‬א ב ל ה ש פ ה כ ש ה י א ל ע צ מ ה א י נ ה מ ס פ ק ת ב ב תי‬ ‫ס פ ר כ א ל ה‪ ,‬ש ב נ י ע ני י ם לו מ די ם ב ה ם א ר ש ל ש או א ר ב ע ש ני ם ו א ח " כ יו צ אי ם‬ ‫ל שו ק‪ ,‬נ חו ץ שי ו צי א ו א ת ם מ ב י ת ה ס פ ר ל פ ח ו ת י ד י ע ה ה ג ו נ ה ב ת ו ר ה‬ ‫ו ב נ ב י א י ם ר א ש ו נ י ם ו ת ה ל י ם ‪ ,‬ו א ם א ת א ל ה ל א י שיגו‪ ,‬ת ש ת כ ח‬ ‫ל כן ל ד ע תי׳ טו ב‬ ‫תו ר ה‪,‬‬ ‫ג מ ו רי ם‪,‬‬ ‫ה א ר ץ‬ ‫ע מי‬ ‫גם ה ש פ ה מ ה ם וי ש א רו‬ ‫ל ה ת ח י ל‬ ‫ב ש י ח ו ת ״ ע ב ר י ת ב ע ב רי ת "‪ ,‬א ב ל מ י ד כ שי ק נ ו ל ה ם הי ל די ם‬ ‫ר א שי ת י די ע ת ה ש פ ה ב מדד‪ ,‬שיו כ לו ל ה בין פ סו ק קל‪ ,‬י ג שו ל ל מו ד‬ ‫( א ג רו ת א ח ד ה ע ם׳ כ ר ד ש לי שי‪ ,‬צ ד ‪.) 197‬‬ ‫שפה א ח ר ת״‬ ‫ו אין ר ע א ם ב ל מ ו ד ה תו ר ה י ש ת מ ש ו ל פ ע מי ם‪ ,‬כ ש אי ־ א פ ש ר ב או פן א ח ר‪ ,‬ב עז ר ת‬ ‫ו ה נ ה קו ר א א נ י‬ ‫ב ע ת ה י הו ד י ש מ ו פ י ע בניו ־יו ר ק ( מ א רג ען ז שו ר נ א ל כ "ו ת מו ז ת ר פ " ד ) כי א ח ד‬ ‫מ מו רי ה ג י מ נ א ז י ה ה ע ב רי ת ב ת ל א בי ב‪ ,‬ב א "י‪ ,‬ק ל מן ס י ל מ א ז׳ מי ש הו א ס ו פ ר‬ ‫הו א‬ ‫ש ל ה מ ז ר חי ו בו‬ ‫מ א מ ר ב ״ ה תו ר‬ ‫ה ד פי ם‬ ‫ש נ ה׳‬ ‫ו מו ר ה יו ת ר מ ע ש רי ם‬ ‫מ ר עי ש א ת ה עו ל ם על ב תי ־ ה ס פ ר ה ע ב רי ם ב א ר ץ ־י ש ר א ל׳ ש מ ח נ כ י ם דו ר ח ד ש‬ ‫הי ל די ם א מ נ ם — ל פי ד ע ת ו — יו ד עי ם ה י ט ב א ת ה ל שון‬ ‫של ע מ י ה א ר ץ !‬ ‫ה ע ב רי ת‪ ,‬א ב ל א י נ ם יו ד עי ם ה י ט ב א ת ה ת נ ״ ך ו כ מ ע ט ש א י נ ם יו ד עי ם מ א ו מ ה‬ ‫י די ע ת‬ ‫א ל א גם‬ ‫ו הו א דו ר ש ל א רק י די ע ת ה ל שון‬ ‫ה ת ל מ ו ד ש לנו‪.‬‬ ‫מ או צ ר‬ ‫ו ה ת ל מ ו ד‪.‬‬ ‫ו ה נ ה ל מו ד ה ד י ני ם׳ ה מ צ ו ת ו ה מ נ ה ג י ם הו א ל מ ו ד ח שו ב‪ ,‬נ חו ץ‬ ‫ו מו עי ל ע ד מ א ד׳ כ ע דו ת ם של ה ר ב ה מ ג דו לי ח כ מ י י ש ר א ל‬ ‫ה מ צו ת ו ה מנ הגי ם‬ ‫ל מו ד‬ ‫ש אין בו‬ ‫ה מו ב ה קי ם‪ ,‬ו ח נ ו ך ע ב רי‬ ‫ו ט ע מ י הן‬ ‫ה תו ר ה‬ ‫דינים ומנהגים‬ ‫לתלמידים‬ ‫א י נ ו ח נ ו ך ע ב רי כלל ו ל מ ט ר ה זו ח ב ר תי ש נ י ס פ רי ל מו ד‪ ,‬ה א ח ד‬ ‫מ ה ד ו ר ו ת ונ ת פ ש ט‬ ‫ל ש ל ש‬ ‫הו א ״ ש ל חן ע רו ד ל ת ל מי די ם "‪ ,‬שז כ ה‬ ‫ב או פ ן ה כי מ צוין‪ ,‬ו ה ש נ י הו א — ״ או צ ר ה י ה ד ו ת ל ת ל מי ד י ם ״׳ ש כו ל ל ‪ :‬ע ר כי‬ ‫הי ה דו ת‪ ,‬ה ל כ ה ו א ג ד ה‪ ,‬די נ י ם ו מ נ ה גי ם‪ ,‬מ ו ס ר ו מ ד ו ת‪ ,‬ש ה ד פ ס ת י ז ה‬ ‫ל א כ ב ר‪ ,‬ו ה ת חי ל גם כן ל ה ת פ ש ט ב מ ר ה ה גו נ ה בין ט ו ב י ה מ ח נ כ י ם ו ה מו רי ם‬ ‫א ב ל ב נ ו ג ע ל ה די ני ם ו ה מ נ ה גי ם של י מי ם נו ר אי ם ל א ה ז כ ר תי ב ה ס פ רי ם‬ ‫ו נו ע דו‬ ‫ל מו ד‪,‬‬ ‫ס פ רי‬ ‫ש לנו‪.‬‬ ‫הנ " ל מ א ו מ ה ‪ ,‬ו ל א עו ד א ל א כי ה ס פ רי ם ה ה ם ה ם‬ ‫מ עי ק ר ם רק ל ת ל מי די ם‪ ,‬א ב ל ב נו ג ע לי מי ם נו ר אי ם י מי ם ש ה ם מ ל אי ם ק דו ש ה‪,‬‬ ‫ק דו ש ת ה חיי ם ע ל ־ פי ק דו ש ת הי ה ד ו ת‪ ,‬וי ש ב י מ י ם א ל ה כ ל־ כ ר ה ר ב ה מ נ ה ג י ם‬ ‫שי ש צו ר ך ג דו ל מ א ד ל ל מ ד ם א ת ב נ י י ש ר א ל ב ה ם ל א די ס פ ר ק טן ל ת ל מי די ם‪,‬‬ ‫ש א ת ה צ רי ר ל ט פ ל בי ח ו ד ב מ ה ש נ ו ג ע ל ש כ לו ל ה ל שון׳ ה ס גנון‪ ,‬ה ה ר צ א ה‪ ,‬ה ס ד ר‬ ‫‪17‬‬ ‫ה מו רי ם ו ה ד ר שני ם‬ ‫ה פ ד גו ג י ו עו ד‪ ,‬שכ א א א ה מ ת פ ר נ ס י ם ב מ ד ה י דו ע ה עא ח ש בון ה תו כן‪ ,‬ו ב מ ק ר ה‬ ‫כז ה ה א א ה תו כן הו א ה עי ק ר‪ ,‬ועא כן ח ב ר תי ס פ ר ז ה ש בו ה ת ח ש ב ת י ב י ח ו ד‬ ‫ו הו א אא ס פ ר א ת א מי די ם‪ ,‬א א א ס פ ר עוז ר א מו רי ם ו מ ח נ כ י ם‪,‬‬ ‫כן‪,‬‬ ‫ה תו‬ ‫עם‬ ‫מ פ נ י כי כאא גדוא הו א ב ה א כו ת ה הו ר א ה׳ כי ס פ ר א מו ד ה ח שו ב ו ה טו ב בי ו ת ר‬ ‫ו א פי כ ר נ חו ץ שי ק ר א ה מו ר ה ו ה מ ח נ ך ה ע ב רי א ת‬ ‫הו א — ה מו ר ה ב ע צ מ ו !‬ ‫ה ס פ ר הז ה‪ ,‬ק רי א ה ה גו נ ה ו עיון מ רו ב ה‪ ,‬ו א ם ה מו ר ה י ד ע ה י ט ב א ת ה די נ י ם‬ ‫ו ה מ נ ה גי ם ע ם ט ע מ י ה מ צ ו ו ת ו ה מ נ ה גי ם‪ ,‬ה ת פ או ת ו ה נ גו ני ם‪ ,‬ה ס אי חו ת ו ה פי ו ט י ם‬ ‫ו עו ד ו ב ש ה ו א י ת רג ש ב ר ג שי קו ד ש אז י ש פי ע הו א ש פ ע קו ד ש עא נ פ ש‬ ‫ה ת א מי ד אכא י מ י חיי ו‪ .‬ו ת פ א תי הי א — תפאר‪ ,‬ז כ ה ה נ ו ב ע ת מ עו מ ק הא ב —‬ ‫ב נ פ ש ה י א ד ה ע ב ר י ‪ ,‬ש הי א‬ ‫שכ א אאר‪ .‬ה מו רי ם ו ה מ ח נ כ י ם ה מ ט פ אי ם‬ ‫ש ה ם י ק ר או ב ס פ ר ז ה וי א מ דו א ח ״ כ א ת ת א מי די ה ם‬ ‫ה או מ ה‪,‬‬ ‫נפ ש‬ ‫הי א‬ ‫א ת ה די נ י ם ו ה מ נ ה גי ם אי מי ם נו ר אי ם ב רג שי קו ד ש‪.‬‬ ‫ו כ ש ם ש ס פ ר ז ה נ חו ץ הו א א מו רי ו מ ח נ כ י הי א די ם׳ כן הו א‬ ‫נ חו ץ ו מו עי א א מו רי ה ע ם ו מ ח נ כי ו‪ ,‬ה א א ה מ ה ה ר בני ם‬ ‫ה ד ר ש ני ם ו ה מ ט י פ י ם‪ ,‬ש ה מ ה ב א מ ת מו רי ה א ו מ ה ה ע ב רי ת‬ ‫הדרשנות‬ ‫וידיעת היהדות‬ ‫ו מ ח נ כ י ה ו ה ש פ ע ת ם ג דו א ה ו ע מו ק ה ע ד מ א ד‪.‬‬ ‫עא ה ד ר שן ב י מ י נ ו א היו ת ה נ ב י א שא ה דו ר‪ ,‬ה ד ר שן הו א הו א היו ר ש ה רו חני‬ ‫שא ה נ ב י א י ם‪ ,‬נ ב י א י ה א מ ת ו ה צ ד ק‪ ,‬ע איו א ע מו ד עא ה מ ש מ ר ו א ה ר עי ם ב קו או‪,‬‬ ‫כ מו ש ה נ ב י א י ם ע שו כ ״ז מ א פ ני ם בי ש ר א א — עא ת ה פו כ ו ת ה דו ר ו מ ע א איו ה א א‬ ‫טו בי ם‪ ,‬ע איו א היו ת ח ו א ם ו א ו ח ם ‪ ,‬חו א ם ה או מו ת י פי ם‪ ,‬ח או ם ע מו‪,‬‬ ‫ת קו תו ו ג או א תו‪ ,‬ת חי ת ו ת ק ו מ ת ו‪ ,‬ו י ח ד ע ם ז ה — א ו ח ם ג ד ו א ‪ ,‬א האח ם ע ד‬ ‫נ ט ף ה ד ם ה א ח רון ב ע ד כא ק נ י נ י ה רו ח א ש ר א ע מנו ה ק דו ש‪ ,‬עא ה ד ר שן ו ה מ טי ף‬ ‫א ד ע ת ה י ט ב א ת מ צ ב י ש ר א א בכ א ת פ ו צ ו ת ה ת ב א‪ ,‬מ צ ב ו ה ח מ רי ו ה רו חני‪ ,‬ו ע איו‬ ‫ש אה ב ת יה‬ ‫ה חו צ בי ם א ה בו ת א ש קו ד ש‬ ‫פיו‬ ‫אי ס ד ע א ־י די ד ר שו תיו ו א מ רי‬ ‫מ ו ס ד ו ת א תו ר ה ו א ח כ מ ת י ש ר א א ו ב ת י ח נו ר אי א די ב נ י י ש ר א א‪ ,‬כ ש הו א עו מ ד‬ ‫מו ר ם‬ ‫א צ א א רוז ה קו ד ש ו מ טי ף מ ו ס ר אעם‪ ,‬עא כא ה ע ם א ר או ת בו אי ש‬ ‫מ ע ם ‪ ,‬מ ו פ ת אדו רו‪ ,‬ב מ ד ו תי ו‪ ,‬ב צ ד ק תו‪ ,‬י ש ר תו‪ ,‬ת ו מ ת ו׳ ח כ מ ת ו ו ד ע תו‪ ,‬ע איו‬ ‫ה חיי ם‪,‬‬ ‫דר שה‬ ‫ש א או ת‬ ‫ו ד ר ש תו‬ ‫כא‬ ‫ג ד ו א‪,‬‬ ‫עא‬ ‫ו ע איו אדון‬ ‫ה או מ ה‬ ‫ע איו‬ ‫זה‬ ‫מנ הי ג‬ ‫בנ דון‬ ‫א חיו ת‬ ‫י ע שו;‬ ‫א ה אי רן‪ ,‬א ה ס בי רן‪ ,‬אבררן‪ ,‬ו א ה ר או ת א ה ע ם א ת ה ד ר ר י אכו ב ה ו א ת ה מ ע ש ה א ש ר‬ ‫מ טי ף‬ ‫א היו ת‬ ‫ב ר ב י ם ‪ ,‬צ רי כ ה א היו ת מו ק ד ש ה א חזו ק ה תו ר ה ו ה י ה ד ו ת ו א ש א או ת הז מ ן‬ ‫שי ש אהן ש י י כ ו ת אא חי י ע מ נ ו ה ח מ רי ו ה רו חני‪ ,‬ע איו א בנו ת‪ ,‬מ ה ש צ רי ר‬ ‫מ ה ש ט עון ה רי ס ה‪ ,‬כא הנ ר ק ב‪ ,‬ובא ה ר פ ש ש ב חיי ם‪,‬‬ ‫ו א ה רו ס‬ ‫ב נין ו ת חי ה‪,‬‬ ‫וכ א ה מ נ ו נ ה‪ ,‬וכ א ש הו א נ ג ד י ש ר א א ו רו חו ע איו א הו צי א מ מ ח נ ה י ש ר א א עא י די‬ ‫כ ח ה ד בו ר‪ ,‬מ ת ת ־י ה‪ ,‬ש חו נן בז ה מ א ת ה ק ב ״ ה‪.‬‬ ‫ו מ נ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫די ני‬ ‫‪18‬‬ ‫א ב א‪ ,‬א ב ש נ ע מי ק א ה ת בו נן בז ה הי ט ב‪ ,‬נ ב ו א ל כ ל ל ד ע ה‪ ,‬כי ח ו ב תו שא ה ד ר ש;‬ ‫ו ה מ טי ף ב ז מ נ נ ו ז ה‪ ,‬חו ב ה כ פו א ה ו מ בו פ א ת הי א‪ ,‬כי אא די ב מ ה ש הו א ח עא‬ ‫מ ו ר ה א ע ם ‪ ,‬א מ סו ר אהם א ת‬ ‫ש א או ת ה חיי ם ו הז מן‪ ,‬א א א ע איו א היו ת גם‬ ‫ו כ ש ם ש ה ע תון ה י ו מ י ב דו רנו מ ב אי ע א ת ה ס פ ר׳ ועא‬ ‫ה ד ר ש ה‬ ‫ש היו נ הו גי ם‬ ‫כר‬ ‫ה ש עו רי ם‬ ‫הי ה ד ו ת‪.‬‬ ‫תו כן‬ ‫ב ר בי ם‬ ‫ה ע תו ני ם א מ סו ר גם ע ני נ י ם ש א י נ ם נו ג עי ם א ח ד שו ת היו ם‪,‬‬ ‫ב י מ י נ ו צ רי כ ה א ת פו ם א ת מ קו ם‬ ‫מ א ז בי ש ר א א‪ ,‬ב ו ד א י י ש אנו א ה צ ט ע ר צ ע ר גדוא ו ע מו ק מ א ד ש ב ש ע ה ש מ א מ רי ם‬ ‫ש עו רי ם ב תו ר ה ו ב ח כ מ ת י ש ר א א ה שו מ עי ם מ ע ט י ם מ א ד‪ ,‬ו כ ש ה ד ר שן ו ה מ טי ף‬ ‫ב ר ב י ם ה מון גדו א ב א א ש מו ע א ת‬ ‫ד ר ש תו‬ ‫דו ר ש‬ ‫ב ע ל ה כ ש רון‬ ‫ד ב ריו‪ ,‬א ב א מ או ר ע הו א‪ ,‬עו ב ר ה הי א‪ ,‬א ם רו צי ם א נ ו או א ם א י נ נ ו רו צי ם‪,‬‬ ‫פ ר ש ה א ת מ מ ש א ת ה היו ם‪ ,‬ו ע אינו א ה כני ם ב ד ר ש ה זו‬ ‫ב ר בי ם‬ ‫ה ד ר ש ה‬ ‫א ת כא מ ה ש א פ ש ר א ה בני ם א טו ב ת הי ה ד ו ת‪ ,‬ו א ח רי ש מ ת ע נ ג י ם ה שו מ עי ם עא‬ ‫כ ש רונו שא ה ד ר שן ו ה מ טי ף‪ ,‬ח רו דיו‪ ,‬ד ב ריו ה ח רי פי ם ו ה ש נו ני ם‪ ,‬מ א מ ר י ח כ מ ה‬ ‫א ת תו כן י די ע ת הי ה ד ו ת‪.‬‬ ‫אא מ דם‬ ‫ו ד ע ת‪ ,‬א ח ר כא א א ה ע איו‬ ‫מ ע י ד א נ י עאי ש מי ם ו א ר ץ‪ ,‬כי מ ש ע ה ש נ ה ג ת י ב ב י ת ה כ נ ס ת א ש ר אי אאמר‬ ‫ב ר בי ם ש ת י ה א כו ת ע ם מ קו רן ו ט ע מן בכא ד ר ש ה ו ד ר ש ה‪ ,‬ד י נ י י ש ר א א ו מ נ ה גי ו‪,‬‬ ‫א נ י עו ש ה‪,‬‬ ‫מ א ו ת ה ש ע ה א נ י מ ר גי ש ב ע מ קי נ ש מ ת י ‪ ,‬כי ד ב ר גדו א ו ק דו ש‬ ‫טו ב ה ו תו ד ה‪.‬‬ ‫וז כו רני‪ ,‬כי ב פ ע ם ה ר א שו נ ה ש נ ה ג ת י מ נ ה ג ח שו ב ז ה‪ ,‬הי ה ב ח ג ה סו כו ת‪,‬‬ ‫ע מ ד ת י ו ד ר ש תי ד ר ש ה ב ר בי ם‪ ,‬כ א א ף אי ש ו א ש ה ב או א ש מו ע א ת ד ב רי‪,‬‬ ‫ו ב כ ה ה ע ם ב קו א גדו א כ ש ת א ר ת י א פני ה ם ב צ ב עי ם חיי ם א ת מ צ ב ה שא ס ו כ ת‬ ‫י ש ר א א ה ק רו ע ה ו ה ש בו ר ה‪ ,‬ה נ ו ד ד ת ב גוי ם מ ב אי מ צ ו א מ נ ו ח אכף רגאה‪ .‬ו פ ת א ו ם‬ ‫ש א א תי‪ ,‬מי מ כ ם ה יו ד ע ד י נ י ה סו כ ה בכאא ו ט ע מ י ה מ נ ה ג י ם ב פ ר ט ? הנ ה‪ ,‬א מ ש א‪,‬‬ ‫מ נ ה ג הו א ש נ שי ם ה רו ת נ ו ש כ ו ת ב שי נ י ה ן פ ט מ י ה א ת רו גי ם ב ה ו ש ע נ א ר ב ה‪ ,‬ו מי‬ ‫א ף א ח ד מן ה ק ה א הג דו א ה הו א אא י ד ע מ ה א ה שי ב ו בי ני ה ם‬ ‫יו ד ע א ת ה ט ע ם ?‬ ‫היו מו פ אגי תו ר ה וי ר אי ה ‪ /‬ו ה ר ב ה מ ה ם מ ק די שי ם ז מ נ ם א א מו ד ג מ ר א‪ ,‬ו כ א ש ר‬ ‫א מ ר ת י אהם מ ה ש כ תו ב ב מ נ ה ג י י שו רון סי מ ן קנ ״ ח ב ה ע ר ה‪ ,‬כי ה ט ע ם הו א ‪:‬‬ ‫מ פ נ י ש א מ ר ו חז" א‪ ,‬כי ה ע ץ ה ד ע ת ש ח ט א ו בו א ד ם ו חו ה א ת רו ג הי ה‪ ,‬ו אכן‬ ‫נו ש כ ת ב שי נ י ה ה פ י ט מ א א ה ר או ת כי ת צ ט ע ר עא ה א כי א ה ש ג ר מ ה חו ה א ה בי א‬ ‫מ י ת ה אעואם‪ ,‬ו נ ו ת נ ת צ ד ק ה ו מ ת פ א א ת א ה ק ב ״ ה שי צי א א ו ת ה ו ה ע בו ר מ מ י ת ה‬ ‫ח ״ ו — נ ה רו פ ני ה ם‪ ,‬ו או ר ה ו ש מ ח ה‪ ,‬חדור‪ .‬רו ח ני ת ה כ ר תי ב ה ם‪ ,‬היו ב או ת ו‬ ‫רג ע ב ב ח י נ ת ״ או ר ז רו ע א צ די ק‪ ,‬ו אי ש רי אב ש מ ח ה ״ ו ש מ ח ת י גם א נ י ע מ ה ם‪.‬‬ ‫ה די נ י ם‬ ‫ט ע מי‬ ‫את‬ ‫ה נו ר אי ם‬ ‫בי מי ם‬ ‫אהעם‬ ‫שי ב א רו‬ ‫ו ה מ טי פי ם‬ ‫ה ד ר ש ני ם‬ ‫ו ה מ נ ה גי ם ינ ח או או ש ר ר ו ח ני׳ ש ז הו עי ק ר חי י ה א ד ם‪ ,‬ו ס פו ק נ פ שי גדו א‪,‬‬ ‫ה מ צוו ת ו ה מנ ה גי ם "‬ ‫״ ס פ ר‬ ‫ו כ שי ע ז ר ני ה ש ם‪ ,‬א ו צ י א א או ר א ת‬ ‫וי ש אי מ ז ה ס פו ק נ פ ש י גרוא‪ ,‬ו ה ק ה א — ש ו מ ע ו מ ק שי ב‪ ,‬או מ ד ו י ו ד ע ו מ כי ר‬ ‫‪19‬‬ ‫ההלכה‬ ‫עניני‬ ‫שהוא‪ ,‬צפי דעתי‪ ,‬אוצר רוחני גדוצ‪ ,‬צבא‬ ‫ה שנ ה‪,‬‬ ‫שצי ל כ ל י מ י‬ ‫מפצגות בני עמנו !‬ ‫דבר שאין צריך צאמר הוא‪ ,‬כי ספר שכזה נחוץ ומועיצ עד מאד צההורים‬ ‫בישראצ וצכצ אצה העוסקים בתורה ובחכמת ישראצ‪.‬‬ ‫ועצי צהעיר הערה קצה אצ אצה הקוראים שאינם מצוים ומיצים אצצ‬ ‫ספרי הצכה‪ ,‬כי הפעם עציהם צעייז בענייני ההצכה שהבאתי בספרי זה׳ כי‬ ‫ימצאו שם פנינים ודברי חפץ‪ ,‬ענינים שיש צהם ערד מוסרי ומדעי גדוצ‪.‬‬ ‫דוק ותמצא ! ואז‪ ,‬אוצי‪ ,‬יתחיצו צהרגיצ את עצמם בדברי הצכה בכצצ וימצאו‬ ‫שם את המוסר והמאור שבתורה‪ ,‬אין ערך צאוצר המוסר שנמצא‪ ,‬צמשצ‪,‬‬ ‫בספרות שאצות ותשובות בישראצ‪ ,‬בספרות זו אנו מכירים את נפש גרוצי‬ ‫עמנו‪ ,‬נפ שות תמימות טהורות קדושות ונקיות וזכות כעצם השמים צטוהר!‬ ‫אשרי צמי שבחר בהם ובמ שנתם ‪1 1‬‬ ‫והנה עשיתי את שצי‪ ,‬כפי מדת יכצתי‪ .‬מרגיש אני׳ כי אפשר היה‬ ‫בזה את קדושת היהדות‪ .‬ועתה כשזכיתי בעשהי״ ת צגמור את אשר החיצותי‪,‬‬ ‫שנוצר הרעיון במחי צחבר ספר שכזה בזמן קצר מאד צימים הנוראים‬ ‫הממשמשים ובאים ועסוק אני בכצ רגע ורגע מרגעי חיי‪ ,‬בשעורים צתורה‬ ‫‪.‬וחכמת ישראצ‪ ,‬בהנהצת בית האוצפנא הגדוצ והקדוש שעצ שם ר׳ ישראצ‬ ‫סצנטר זצ"צ‪ ,‬שאנכי הוא ת"צ המיסדו והמנהצו זה שבע עשרה שנה‪ ,‬ובחבור‬ ‫ספרי חנוך וצמוד וספרים בכצ מקצעות ההצכה והאגדה‪ ,‬ועסוק אני הרבה‬ ‫בעניני הצבור ואין עתותי בידי‪ ,‬וכשאתחיצ צדקדק בו הרבה‪ ,‬אז — בטוח‬ ‫אני — כי צא אוציא מאומה צאור עוצם מאפם פנאי ושעות מנוחה‪ ,‬וצשוא‬ ‫יהיו כצ ימי חיי הבצי׳ אז צקחתי עטי בידי וסדרתי את הספר‪ ,‬בתנאים שונים‬ ‫משונים ורעים עד מאד‪ ,‬פזור נפש‪ ,‬עבודה ויגיעה מרובה‪ ,‬אנשים מכצ‬ ‫הסוגים דורשי עזרתי ועצתי‪ ,‬נערים תצמידים סובבים אותי ומקיפים עצי‬ ‫בשאצותיהם ודבריהם‪ ,‬ואני‪ ,‬ידי האחת כותבת בספר‪ ,‬וידי השניה כותבת‬ ‫הערות אצ מורי בית ספרי‪ ,‬וצאנשים שונים המבקשים עזרתי‪ ,‬עונה צהם‬ ‫וכותב‪ .‬מיעץ‪ ,‬מוכיח‪ ,‬מדבר וכותב‪ ,‬כתיבה חטופה היא זו‪ ,‬כתיבה וסידור‬ ‫מתור מסירת נפש‪ ,‬והכצ צצאת ידי חובתי צאותו המצאר המכה בי ואומר‪:‬‬ ‫כתוב ! ! וצהביא תועצת צבני עמי היקרים והאהובים עצי כנפשי וצחזק‬ ‫בזה את קדושת היהדות‪ .‬ועתה כשזכיתי בעשהי״ ת צגמור את אשר החיצותי‪,‬‬ ‫אני נושא את כפי ועיני צמתם ויחר עם המשורר ר׳ ש צ מ ה ב ז ג ב י ר ו צ‬ ‫ז״צ אני שר מעמקי הנפש אצ אצהי אבותי השירה הזאת‪ ,‬שהיא בקשה גדוצה‬ ‫ועמוקה ‪. :‬‬ ‫שהר אבקשך‬ ‫*ורי ומשגבי‪,‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪20‬‬ ‫אערוך לפניך‪,‬‬ ‫שחרי וגם ערבי‪.‬‬ ‫לפני גדולתך‪,‬‬ ‫אעמוד ואבהל‪,‬‬ ‫כי עיניך תראה‪,‬‬ ‫כל מחשבות לבי‪.‬‬ ‫מה זה אשר יוכל‪,‬‬ ‫הלב והלשון לעשות‪,‬‬ ‫ומה כחי‪,‬‬ ‫רוחי בתוך קרבי‪.‬‬ ‫הנה לך תיטב‪,‬‬ ‫זמרת אנוש‪,‬‬ ‫על כן אודך בעוד תהיה‪,‬‬ ‫נשמת אלוה בי‪.‬‬ ‫ואני תפלה‪ ,‬כי ישלח לי הקב״ ה עזרתו מקודש ללמוד וללמד ולהוציא‬ ‫לאור את כל ספרי בהלכה ואגדה‪ ,‬כחנוך ולמוד‪ ,‬בדרשנות והטפה ובחכמת‬ ‫ישראל החיובית‪ ,‬ושאזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורת ישראל בארץ‬ ‫ישראל‪ ,‬ושנזכה כלנו יחד עם כל ישראל להגאל גאולה שלמה‪ ,‬אמן‪.‬‬ ‫שמריהו ליב הלוי הורוויץ‪.‬‬ ‫ני ו יארה‪ ,‬ו׳ מנחם אב‪ ,‬תרפ״ד‪.‬‬ ‫‪21‬‬ ‫מ בו א‬ ‫מ ב ו א‪.‬‬ ‫בי ע ר א ל)‬ ‫ה מנ חגי ס‬ ‫(על‬ ‫ידיעת הדינים מביאה להבנת היהדות המקורית ורוחה׳ בלי ידיעת‬ ‫הדינים — אין ידיעה עמוקה‪ .‬בכל חדרי היהדות‪ ,‬ואין חדירה עמוקה לתוך‬ ‫נשמת התורה ורוח האומה העברית‪ .‬ההלכות והדינים הן הן גופי תורה‪.‬‬ ‫והדין מביא לידי שלום ואמת׳ ״תמן תנינן‪ ,‬רשב״ג אומר ‪ :‬על שלשה דברים‬ ‫העולם עומד׳ על הדין ועל האמת ועל השלום׳ ושלשתן דבר אחד הן׳ נעשה‬ ‫הדין׳ נעשה אמת‪ ,‬נעשה שלום" (ירושלמי תענית פ״ד)‪ ,‬הדינים וההלכות‬ ‫הם הגשמת תורת ישראל וספרותו‪ ,‬ו׳‪,‬חזקים כראי מוצקים"‪ .‬אין די לקרוא‬ ‫הרצאות וספרי מדע ע ל ד ב ר הדינים וההלכות אלא יש צורר גדול להיות‬ ‫בקי בההלכות והדינין עצמן׳ ולחדור לתור רוחן׳ ולדעת את המקור והטעם‬ ‫והמאור שבתורה‪.‬‬ ‫וכן בענק המנהגים׳ אל יקלו המתחכמים שלנו את ראשם ואל נא יזלזלו‬ ‫בכבוד מנהגי ישראל‪ ,‬כי בנפשם הוא‪ ,‬ובנפש האומה״ המנהג — מקורו עמוק‬ ‫עמוק בנ שמת העם ורוחו‪ ,‬אין המנהג נופל פתאום מן השמים‪ .‬לא אדם אחד‪,‬‬ ‫יהיה מי שיהיה‪ ,‬שולט על המנהג‪ ,‬המנהגים נובעים מתוך רוחו של העם‬ ‫וחייו‪ ,‬מתור קדשי קדשים של נ שמת האומה‪ ,‬והמנהגים — קדשי האומה‪,‬‬ ‫רכוש האומה‪ ,‬רכוש גדול וחשוב עד מאד׳ וגדולי חכמי ישראל האמתים היו‬ ‫מרכינים את ראשם בהערצה פני מית קדושה לפני מנהגי האומה הקדושים‬ ‫ואמרו‪ :‬״אין משנין ממנהג המדינה״ (תוספת א כתובות פ"ו) ו״אל ישנה‬ ‫אדם מן המנהג" (ב"מ פ״ו) ו״ר׳ יהושע ברבי אזל לחד אתר וחזא אובליא‬ ‫בשבתא ושאיל בין‪ ,‬אמר לון אני איני יודע מנהג מקומכם‪ ,‬אלא שלום‬ ‫עליכם כמנהג מקומנו" (ירושלמי ברכות פ"ב)‪ ,‬בטחו חכמי ישראל בכח‬ ‫העם‪ ,‬בכח הצבור‪ ,‬ידעו הבינו והרגישו כי כיון שהצבור נוהג בכך בודאי יש‬ ‫לזה מקור שיסודתו בקדש‪ ,‬ולפיבר א מרו‪ :‬״הלכה שהיא רופפת בב״ד ואין‬ ‫אתה יודע מה טיבה‪ ,‬צא וראה איד הצבור נוהג — ונהוג״ (ירושלמי פאה‬ ‫פ״ז ה׳)‪ .‬ועד כמה התחשבו עם המנהג‪ ,‬אפשר להכיר מתוך מאמרם ז״ל‬ ‫‪:‬המנהג מבטל הלכה" (ירושלמי ב"מ פ"ז א׳) ואמרו ‪ :‬״כשם שקונסין להלכה‬ ‫כר קונסין למנהג״ (ירושלמי פסחים פ״ד ג׳)‪ .‬וכמה חריף הוא ה מ א מר‪:‬‬ ‫״מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור‪ ,‬אתה תנהוג בו הי ת ר ?! ״‬ ‫(חוליז ו׳)‪ .‬״אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו‪ ,‬אין חולצין‬ ‫ו מג ה כיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪oo‬‬ ‫בסנדא אין שומעין ש כ ב ר נ ה נ ו ה ע ם ב סנ ד ל‘ ( י ב מ ו ת ק״ב)‪ ,‬ואפיכר‬ ‫הזהירו ו אמרו‪ :‬״אא תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש״ (ירושאמי פסחים‬ ‫פ״ד א׳)‪.‬‬ ‫כאא גדוא היה אחכמי ישראא ‪ :‬״מנהג אבותינו תורה היא״ (ש״ע יו״ד‬ ‫סימן שע"ו ד׳) מנהג אינו נקרא אאא דבר השכיח ונעשה כמה פעמים‪ ,‬אבא‬ ‫דבר שאינו תדיר אאו שמיה מנ הג( ק ה א ת יעקב ח״ב אות שא״ ח בשם הריב״ש‬ ‫והרמ״א בחו״מ סי׳ שא״א‪ ,‬ועיין בפרי חדש מנהגי איסור סי׳ יו״ ד‪ ,‬ובשדה‬ ‫חמד מערכת המ״ם כאא א״ז וא״ח)‪.‬‬ ‫ושאאו‪ :‬מנאן דמנהגא מאתא הי א? אמר רבא בר אבא א"ר יוחנן‬ ‫אמר רב דכתיב שמע בני מוסר אביר ואא תטוש תורת אמר״ (שאאתות ויקתא‬ ‫סימן ס״ו)‪ ,‬ועוד כאא חשוב אדעת ואזכור כי ״אם יש איסור מפורש באיזה דבר‪,‬‬ ‫אין אומר מנהג כאן אהתיר‪ ,‬דמנהג טעות הוא‪ ,‬דדוקא עא היתר גמור יש מקומות‬ ‫שנוהגין בו איסור‪ ,‬וע״ ז נוכא אומר בכאן מנהג היתר הוא‪ ,‬וגם זאת דוקא עא־ידי‬ ‫חכם הגון ותיק וחסיד שיוכא אירע תוכן ה עני ך (מנהגי מהרי"א האכות פסח)‪.‬‬ ‫יש מנהגים מיוחדים אנשים כגון שאא אעשות מאאכה במוצאי שבת‬ ‫(מג״א סימן רצ״ט ט״ו בשם אבורדהם) ושאא אעשות מאאכה בר״ח (ש״ ע‬ ‫או״ח סימן תי״ז) ושאא אעשות מאאכה בימי הספירה משקיעת החמה ואיאר‬ ‫שם סימן תצ״ז) או שאא אעשות מאאכה בעת שנרות חנוכה דואקים ויש‬ ‫נם כן אפעמים ״מנהגים שא שטות״ ובכ״ז ״יש אנו אאמד זכות עא הראשונים‬ ‫וכא טצדקי אהראות עא מה סמכו‪ ,‬ואם אפשר אקיים המנהג‪ ,‬ובמקום שאי אפשר‬ ‫אי אפשר" (רשד״ם יו״ד סימן קצ״ג)‪ ,‬ויש נתאים שכתבו שאם המנהג הוא‬ ‫מנהג שא שטות אז הוא אא מנהג אאא ג ה נ ם אמפרע״ (מת שובות ר״ת‪,‬‬ ‫ובשו״ת זכר יהוסף או״ ח סימן ב׳‪ ,‬ובכמה אחרונים׳ עיין פחד יצחק ערך‬ ‫מנהג) ובין הראשונים יש פאוגתא מה נקרא מנהג בטעות ואם יש היתר‬ ‫אבטאו(פרי חדש או"ח סימן תצ״ו)‪ ,‬ויש שחכמי ישראא התירו בענינים שאסרו‬ ‫עאיהם מצד מנהגים שא שטות ובאתי טובים ומועיאים שאא הכו שרשים‬ ‫בחיי האומה העברית‪ ,‬הנה כי כן‪ ,‬אמשא‪ ,‬התיר ר׳ יהודה הנשיא את בית שאן‬ ‫אאכוא ירק שאינו מעושר שהיו נוהגין בו איסור (ירושאמי דמאי פ״ ר א׳)‪.‬‬ ‫יש כמה מנהגים שנשתנו ובטאו מפני שהתחיאו הגויים אהשתמש בהם‬ ‫(עיין ברכות נ״ג‪ ,‬ביצה ו׳)‪ ,‬ואדוגמא‪ ,‬הנה באסור המצבה נאמר ‪ :‬אא תקים אר‬ ‫מצבה אשר שנא ה׳‪ ,‬או? שהמצבה היתה חביבה בימי האבות (ספרי‪ ,‬פ•‬ ‫שופטים)‪ ,‬ואין אנו מתפאאים עתה בכריעת ברכים כמו שעשה דוד המאר‬ ‫ושאמר‪ ,‬בביהמ״ק ודניאא ועוד‪ ,‬משום שקבעו אותה הנוים אחוק בעבודתם‪,‬‬ ‫ואנו עושין כן רק בתפאת עאינו בר״ה ובעבודה ביו״ב (טעמי המנהגים‬ ‫אתוטים א״ו ע״א)‪.‬‬ ‫‪23‬‬ ‫ה מנ הגי ם‬ ‫כת‬ ‫גדוא וחמור הוא עד מאד כה המנהגים הקדמונים בעניני תפאה וברכה<‬ ‫ו מ ו ת ר ‪ -‬א פ י דעת גדולי הפוסקים ‪ -‬י אברר עא איזה מנהגים ואהזכיר שס‬ ‫שמים עאיהם׳ ואין ספק וספק ספיקא כי אין אנו רשות אבטאם (עיין שו״ת‬ ‫מהרי״ק סימן ט׳‪ ,‬הריב״ש סימן קי״א׳ הרשב"ש סימן תסס״ב‪ ,‬מהר״ם אאשקר‬ ‫סימן ח׳׳ מג"א סימן תצ״ו ד—ה׳ וסימן תר״ צ כ"ב)‪.‬‬ ‫יש מנהגים מיוחדים אערים שונות׳ כמו מנהג ירושאים (ב״ב צ"ג)׳ מנהג‬ ‫ערי הגאות (רמב"ם פי׳ המ שניות פ׳ הנזקין)‪ ,‬מנהג אנשי סיביאיא׳ מנהג דמשק‬ ‫(תשובות מהר ם אאשיר)‪ .‬״וראוי אבא קהא אהחזיק כמנהג אבותיהם הקדושים‬ ‫וחכמי קדומיהם השאמים‪ ,‬ואין אשום חכם הבא אאיהם אערער במנהגותיהם‪,‬‬ ‫כ ש אשנותם בכואם או מקצתם‪ ,‬רק אהיות כא קהא וכא מנהג שבהם שורר‬ ‫במקומם‪ ,‬עם ועם כאשונו‪ ,‬מדינה ומדינה ככתבה" (הקדמה אהמאירי בספרו‬ ‫מגן אבות)‪ ,‬״מאחר דאמרינן הכא כמנהג המדינה ונהרא נהרא ופשטיה‪ ,‬אין‬ ‫מקום יספיק אקבץ שם כא הנהרות‪ ,‬י ים הגדוא אין מםפיקן וכו׳ ופוק חזי מאי‬ ‫עמא דבר" (מנהגי מהרי"א׳ האבות ימים נוראים)‪.‬‬ ‫המנהגים חדרו אתור חיי היהודי בבית׳ במשפחה‪ .‬בביהכנ״ס׳ ובעסקי‬ ‫מסחרו ועבוחתו׳ ובכא פנות שהוא פונה‪ .‬הנה׳ אמשא׳ ״תכשיטין שא בסף‬ ‫ה מ נ ה ג אתת‬ ‫וזהב ואבנים טובות ומרגאיות אעפ"י שאין מרויח בהם‬ ‫מהם מס חצי שוין וכו׳ ומי שיש או י"ב בנים פטור מן המם" (שו״ת מהרי"ק‬ ‫סימן ם"ו)‪ .‬״בעיקר ריני מסים הואכים אחר מנהג המקום אפי תקנות שבעה‬ ‫טובי העיר׳ ואם המנהג הוא נגד המוסכם בערים אחרות‪ ,‬צריך שיהיה‬ ‫המנהג ידוע ומפורסם אכא כדי שאא יוכא הבא אגור שם אטעון שאא היה‬ ‫יודע מהמנהג״ (תורת חיים ח"ג בקונטרס עואאות הכרם סימן ט׳)‪.‬‬ ‫עא־ידי מנהגי ישראא אפשר אהכיר את רעה האומה ואת יחסם אענינים‬ ‫ידועים בחיים׳ אאישים׳ כתת ומפאגות‪ .‬הנה‪ ,‬אמשא׳ העם בכאאו היה אוהב‬ ‫ומכבד באב ונפש את גדואי האומה׳ ואפיבר מצינו מנהגים שעא ידיהם‬ ‫מתבטא רוח העם׳ ומזה הוא המנהג שנהגו כא הקהאות שאא אהטיא מס עא‬ ‫ת"ה שתורתן אומנתם אעפ״י שהם עשירים גדואים (עיין שו״ע יו״ד סימן‬ ‫רמ"ג)‪ ,‬ומזה המנהג שהרב עואה אמפטיר דשבועות ום׳ יתרו אפי שמפטירין‬ ‫במעשה מרכבה (מנהגי בית יעקב‪ ,‬סימן קפ"ג)׳ ומזה נ שתרבב מנהג שאכאורה‬ ‫הוא נגד הדין׳ האא חז״א אמרו אין עושין נפשות (מצבות) אצדיקים׳ דבריהם‬ ‫הן הן זכרונם (ירושאמי שקאים פ"ב ה׳) וכן פסק הרמב"ם שאין אהקים‬ ‫מצבות עא קברות הצדיקים (האכות אבא פ״ר סי׳ ד׳)׳ אר כיון שבא האריז"א‬ ‫וכתב שהמצבה היא צורר גדוא ויש בה תקון אנפש (שער המצות׳ פ׳ ויחי)‬ ‫וכיון שבא הפוסק הגדוא הרשב"א ז"א ואומר שיש בזה משום כבוד אמת‬ ‫(שו״ת הרשב"א סימן שע"ה) באו אנשי העם בחושם הבריא והתחיאו נוהגים‬ ‫אהעמיד מצבות בתכאית ההדור והיופי אגדואי ומכובדי האומה‪ .‬ועפ"י זה‬ ‫ו מ נ הגיי‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪24‬‬ ‫אפשר אהבין מנהגים כאאה‪ ,‬שבהשקפה ראשונה נראים בזרים א ל השכא‪,‬‬ ‫אבל יש בהם משום רגש של בבור והערצה‪ ,‬כמו‪ ,‬למשל‪ ,‬המנהג אתאוש עשב‬ ‫י יש במנהג זה משום כבוד המת אהראית‬ ‫או צרור ואשים על המצבה‪ ,‬כי —‬ ‫שהיו על קב רו( עיין אאיהו רבא על א ר ה סימן ר"ח‪ ,‬ובאר היטב אאו"ח‪ ,‬שם)‪.‬‬ ‫יש מנהגים שנהגו מבפנים ועכשיו בטאו מאביהם‪ ,‬חד? העם צהתנהג‬ ‫ככה‪ .‬הנה‪ ,‬למשל ואדוגמא‪ ,‬בימים הקדמונים היה החתן נוהג אברר ברכת‬ ‫בתואים באיא זווגו עם הכאה‪,, :‬ברוך א״ י אמ״ה אשר צג אגוז בגז ע ח‬ ‫שושנת העמקים ואא ימשוא זר במעין חתום‪ ,‬ע״כ איאת אהבים ויעאת הז‬ ‫דדיה ירווך בכא עת‪ ,‬באהבתה תשגה תמיד‪ ,‬וזרע קדושים תן אה בשמחה‬ ‫ובטהרה וחוק אא הופרה‪ ,‬בא"י אמ"ה הבוחר באברהם אבינו ובזרעו א ח ר י י‪.‬‬ ‫ויש אומר שצריר אברר שהחיינו (אקוטי הפרדס ארש״ י ז״א בריש הספר)‪,‬‬ ‫ויש שאומרים זאת באא שם ומאבות (אהע״ז סימן ס״ג)‪ .‬והנה עכשיו אין‬ ‫נוהגין כאא וכאא אומר ברכה זו‪ .‬ועוד מנהגים כאאה ובאאה שהיו ושבטאו‬ ‫והנה במה שנוגע אהכאא הידוע‪ ,‬כי המנהג מבטא האכה‪ ,‬מעיר גאון ופוסק‬ ‫מפורסם כי ‪ :‬״אין מנהג מבטא האכה אאא א"כ הוקבע עא־פי ותיקין‪ ,‬ונהי‬ ‫דמנהג מבטא האכה‪ ,‬הנ״מ בדיני טמונות‪ ,‬אבא אבטא את האיסור איז חכמה‬ ‫אין תבונה ואין עצה נגד ה׳״‪ .‬וכן כתבו כא המפרשים ז"א בתורת המנהיגות׳‬ ‫והריטב״א ז"א בשם רבותיו אחר שכתב כא חאקי המנהגות אמר‪ ,‬והדבר‬ ‫*שוט שאין מ שנתנו וכא הגמרא אאא במנהג שהוא אהחמיר‪ ,‬אבא בטגהג‬ ‫אהקא אעואם אין חוששין או‪ ,‬ואפיאו היה עא־פי גרואים שבעואם‪ ,‬כא שנראה‬ ‫שיש בו צד איסור אחכם בעא ההוראה אשר יהיה בימים ההם‪ ,‬שאין אנו אאא‬ ‫השופט אשר יהיה בימינו‪ ,‬ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע‬ ‫כבר עד שאי אפשר אבטאו" וכו׳ (שו"ת הרדב ז שנ ה)•‬ ‫ובוא וראה מה שכתב אחד מגדואי חכמי ישראא המובהקים ז"א ‪ :‬״כא‬ ‫המנהגים שיש אנו איאד אחריהם הם אדבר מצוה אעשות סיג והרחקה‪ ,‬ואמרו‬ ‫חז״א שאין אשנותן‪ ,‬אבא אם נהגו במקומות מנהג שיש בו עבירה יש אשנות‬ ‫המנהג‪ ,‬אפיאו הנהיגו גדואים את המנהג‪ ,‬דאין בי״ד מתנין אעקור דבר מן‬ ‫התורה‪ ,‬ואפיאו סנהדרין גדואה היושבת באשכת הגזית אין אה כח אעקור‬ ‫מן התורה אאא בשב ואא תעשה אבא אא במקום עשה ‪,‬ואפיאו הוא נביא‬ ‫אין שוטעין או אם אא הוחזק אנו באאיהו בהר הכרמא ששמעו או אשחוט‬ ‫קדשים בחוץ‪ ,‬ומשום מיגדר מיאתא‪ ,‬ואא מיבעי מנהג שא עבירה שיש‬ ‫אשנותו אאא אפיאו מנהג שעשו אסייג ואהרחקה‪ ,‬ויכוא אבוא ממנו קאקוא‬ ‫יש אבטא המנהג כדאמרינן בפרק מקום שנהגו (שם דף ג״ח) בני חוזאי נהגי‬ ‫דהוו מפרשי האתר‪ ,‬וכו׳‪ ,‬וכן אמרו בירושאמי במקום שההאכה רופפת בידם‬ ‫האד אחר המנהג‪ ,‬פירוש‪ ,‬אם יש רפיא בהאכה‪ ,‬שאין ברור אך כמי נפסקה‬ ‫‪25‬‬ ‫שוני ם‬ ‫מנ הגי ם‬ ‫ההלכה ודאית שנוהגין אחר המנהג‪ ,‬דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו‬ ‫המנהג שהלכה כן‪ ,‬אבל במקום שאין רפיז בהלכה איז לד לילד אחר המנהג‬ ‫שהוא כנגד ההלכה‪ .‬זה דין מנהגי שהן בעניז איסור והיתר ובעני! ממון‬ ‫י ש כ ח ב י ד ב י " ד ל ת ק ן ת ק נ ו ‪ in‬ב ע נ י ן מ מ ו ן ל פ י‬ ‫הז מן ו ה צו ר ך א פ י ל ו ל ה ע בי ר מ דין תו ר ה ו לי טו ל‬ ‫מ ז ה ו ל י ת ן ל ז ה וכו׳" (תשובות הרא״ש כלל נ״ה‪ ,‬אות י׳)‪.‬‬ ‫ישנם מנהגים שבטלו מ פני סבות שונות‪ .‬למשל‪ ,‬לפנים היו נוהגים‬ ‫בעטיפת הראש לאבל כל שבעה‪ ,‬ואח״ב בטלו המנהג מפני שהגוים משחקים‬ ‫עליהם‪ ,‬ומתוך כך באים לידי שחוק׳ ״וכמו שאמרו אבל לא יניח תינוק‬ ‫בתור חיקו מפני שמביאו לידי שחוק‪ ,‬ונמצא יתגנה על הבריות" (מחזור‬ ‫ויטרי צד ‪.) 293‬‬ ‫וישנם מנהגים שונים באבילות‪ .‬הנה מנהג של לבישת שחורים כתב‬ ‫הרא״ש שיש לעשות לפי מנהג המקום‪ ,‬והרוצה להחמיר על עצמו להתאבל‬ ‫או *לבוש שחורים על קרובו אין מוחין בידו״ (שו״ ת הרא״ ש כלל ב״ז סי׳ ט׳)‬ ‫ובמצרים פשט המנהג ללבוש שחורים מיד אחר שבעה כל י״ב חודש (נהר‬ ‫מצרים‪ ,‬הלכות אבלות סימן כ׳)‪ ,‬ומנהג אלגיר שלובשים האבלים בתי ידים‬ ‫שחורות ג׳ חדשים או יותר‪ ,‬והקרובים חודש אחד (מנהגי ק״ק אלגיר‪ ,‬צד קע)‬ ‫אבל לתפור על הבית יד של הבגדים חתיכה מבגד שחור להראות בזה שהוא‬ ‫אבל‪ ,‬יש בזה איסור משום ובחקותיהם לא תלכו (מנהגי בית יעקב סימן ה׳)‪.‬‬ ‫ויש מנהגים שמטרתם קדושה עד מאד‪ .‬למשל‪ ,‬המנהג לכתוב בראש‬ ‫האגרות‪ :‬בעזרת השם‪ ,‬יום השבוע ויום החודש והשנה ומקום הכתיבה‪.‬‬ ‫והטעם הוא כדי להזכיר את יום השבת שאנו מונין לו‪ ,‬יום אחד בשבת‪,‬‬ ‫יום שני בשבת וכו׳״ כמו שהיו נוהגין הלוים בשיר של יום‪ ,‬כדאיתא בסוף‬ ‫מם׳ תמיד‪ ,‬כדי שיהיה בכל יום ויום זכרון השבת‪ ,‬לקיים ״זכור את יום השבת‬ ‫לקדשו״ (מקורי המנהגים סימן א׳)‪.‬‬ ‫ויש מנהגים שיש להם ערך היסטורי‪ .‬נהגו כך לזכר דבר שאירע‪ .‬למשל‪,‬‬ ‫מנהג הוא‪ ,‬כשאדם מתעטש אומרים לו ״ א ס ו ת א ״ ‪ ,‬כלומר ‪ :‬יהא לך‬ ‫לרפואה‪ ,‬כי מלפנים היה בעטוש סכנה גדולה‪ ,‬ונ א מר‪ :‬״עד ימי יעקב‬ ‫היה אדם עוטש ומת‪ ,‬תדע לך שכך הוא׳ אדש עוטש והוא אומר לו ״חיים‬ ‫טובים״‪ .‬מכלל שהיה מת מעיקרא‪ ,‬עמד לו יעקב ובקש עליה רחמים״‬ ‫(תנחומא‪ ,‬תולדות‪ ,‬בנ?רקי דר״א הובא בילקוט פ׳ לך לך רמז ע"ז)‪ .‬והמנהג‬ ‫הוא כשאומרים להמתעטש אסותא‪ ,‬הוא עומה ואומר ״ברוכים תהיו״‪ ,‬ואח״ב‬ ‫אומר לישועתך קויתי ה׳‪( ,‬של״ה שער אותיות סימן ה׳) והמתעטש בתוך‬ ‫הסעודה אסור לומר לו לרפואה כי עליו לחזור לו תודה‪ ,‬וסכנה לדבר בתור‬ ‫האכילה שמא יקדים קנה לושט (ירושלמי ברכות פ״י) ועיין (תוספתא שבת‬ ‫פ״ז‪ ,‬ברכות נ״ג‪ ,‬אדר״נ פי״א‪ ,‬מג״א או״ח סימן ד״ל)‪.‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שר אל‬ ‫דיני‬ ‫‪26‬‬ ‫ויש מנהגים שיש להם ערד חנוכי‪ .‬למשל‪ ,‬הטעם להטמנת האפיקומן‬ ‫בכר או במפה הוא כדי שיראו התינוקות וישאלו מפני מה טומנין המצה‬ ‫ועדיין לא אכלנו״ ומתוך התשובה נבוא לספר יציאת מצרים (הלבוש)‪ .‬ויש‬ ‫מנהגים שבטלו מעצמם מפני שנוי תנאי החיים‪ .‬למשל‪ ,‬נהגו כשעושין שמחה‬ ‫ה ב ד ח ן ישמח את לב החתן והכלה‬ ‫ובפרט בשעת החופה והחתונה כי‬ ‫והמסובים בסעודה‪ ,‬הרבנים הזהירו למעט בהוללות‪ ,‬ושומע לא היה להם‪,‬‬ ‫עתה בטל המנהג‪ ,‬אין בדחנים כמו שהיו (עיין נדרים ‪ ,0‬ושו״ת חות יאיר‬ ‫סימן ר״ה)‪.‬‬ ‫הרגישו גדולי חכמי ישראל את יקרת ערכם של המנהגים בישראל וחרדו‬ ‫עליהם ושמרו אותם מכל משמר‪ ,‬כי בקיומם קיום האומה‪ ,‬במדה ידועה‪,‬‬ ‫ולפיכך כשבאו המתקנים והתחילו להנהיג שנויים בעניני התפלה‪ ,‬באו הרבנים‬ ‫החרדים והתנגדו להם בכח תורתם וקדושתם‪ ,‬ומעין זה מה שאסרו להתפלל‬ ‫בביהכנ״ם שאין הבימה באמצע‪ ,‬כדי להוציא מלבם של המתקנים הרוצים‬ ‫לשנות מנהגי ישראל הקודמים‪ .‬ו ר ׳ י ח ז ק א ל ל א נ ד א ב ע ל‬ ‫נ ו ד ע ב י ה ו ד ה כותב‪ ,‬כי ״המשנים מנהגים ישנים בשביל שרוצים‬ ‫להדמות לבתי הגוים קורא אני עליהם‪ ,‬וישכח ישראל עושהו‪ ,‬ויבן היכלות״‪.‬‬ ‫וגם רבינו משה סופר בעל החתם סופר זצ״ל (או״ח סימן כ״ח) ותלמידו‬ ‫בספרו לב העברי צד ‪ 76‬התנגדו באופן נורא עד מאד‪ ,‬מפני בי הרגישו את‬ ‫הסכנה הגדולה והנוראה שיש במה ״שרוצים לשנות מנהגי ישראל״‪.‬‬ ‫מנהגים‪.‬‬ ‫בקהלות ישראל אשר על האי קנדיא היה מנהג קדום לקרוא ההפטרה‪,‬‬ ‫ביהוד ביום הכפורים במנחה — הפטרת יונה — בלשון יונית‪ .‬על המנהג הזה‬ ‫ערער הרב ר ב י א ל י ה ו ק א פ ס א ל י ‪ ,‬שהיה נחשב לחוקר ומשכיל‪.‬‬ ‫כי מצא בו דופי ונטיה מהתורה ויאמר לבטלו‪ ,‬ו ה ר ב ר ב י מ א י ר‬ ‫ק א ט צ ע נ ע ל ע נ ב א ג ע ן (מהר״ם מפאדובא) נשאל על זה‪ ,‬וראה נא‬ ‫מ נ ה ג קדמון בעירך‪,‬‬ ‫מה שכתב‪ ,‬ו ד ל ‪ :‬״ראיתי אשר חבר מעלתך לבטל‬ ‫אשר נהגו לקרוא ביו״ב בהפטרת יונה ג׳ פסוקים הראשונים בלשון הקודש‬ ‫ולתרגם אח״כ כל הנביא מראש ועד סוף בלעז יונית ולדלג אחרי כך על הנביא‬ ‫ב י נ ת נ ו ו ל ב ט ל‬ ‫וכר‪ — ,‬ל א ז ו ה ד ר ך ל ה ש ע ן ע ל‬ ‫מ נ ה ג ק ד ו ם ״ (שו״ת מהר״ם פאדובא סימן ע״ח)‪.‬‬ ‫וכל היכא דאיכא ספק במנהג מוקמינן ליה אדיניה‪ ,‬כן כתב הרב בנו‬ ‫אברהם בשו״ת יורה דעה סימן ג׳‪ .‬ועיין בדברי מרן חיד״א שיור ברכה יורה‬ ‫דעה סימן די״ד ובדברי הרב מוהרי״ץ חסיד בשו״ת אהל יצחק בחלק יורה‬ ‫דעח סימן ל״ז ובספר נשמת כל חי חלק א׳ סימן ס״ז׳ ובספר חסד לאברהם‬ ‫להרב מוזזר״א אלקלעי בחלק יור״ד סימן ח׳ דף קי״ד עמוד ב׳‪ ,‬ועיין בדברי‬ ‫הדמ״א בדרכי משה באבן העזר סימן א׳ ובספר משא חיים דף ג״ט אות סצ״ז‪,‬‬ ‫‪27‬‬ ‫ה מנ הגי ם‬ ‫ח שי בו ת‬ ‫ובשו״ת פני יהושע אבן העזר סימן ח‪ /‬ובריב״ש סימן תמ״ח‪ .‬תשובות‬ ‫הרא״ש כאא ע"ט‪ ,‬אבני מאואים‪ ,‬סימן מ"ה אות ב׳‪ ,‬בית יוסף חושן משפט‬ ‫סימן ע״ג‪ ,‬חשק שאמה סימן כ״ו אות ב‪ /‬וכבר האריכו בעניני המנהגים‬ ‫גדואי הפוסקים עמודי ההוראה בישראא‪ ,‬כידוע‪.‬‬ ‫ויש מנהגי המקום׳ וע״ז שנו רבותינו ‪ :‬״במקומו שא ד אאיעזר היו‬ ‫כורתים עצים‪ ,‬אעשות פחמים‪ ,‬אעשות ב ח א בשבת‪ .‬במקומו שא ר׳ יוסי הגאיאי‬ ‫היו אובאים בשר עוף בחאב‪ — ,‬אוי נזדמן אביתו שא יוסף ציד עופות הביאו‬ ‫אפניו ראשו שא טוס (מין עוף) בחאב‪ ,‬אא אכא‪ .‬כשבאו אפני רבי‪ ,‬אמר או ‪:‬‬ ‫מפני מה אין אתה מנד הו ? אמר או‪ :‬במקומו שא ר׳ יהודה בן בתירא‬ ‫היה‪ .‬ואמרתי ‪ :‬שמא הוא דורש כר׳ יוסי הגאיאי (שבת ק"א) ואמרו ‪ :‬״אא‬ ‫ישנה אדם ממנהג הבריות" (דא״ז ה׳) ״אעואם אא ישנה אדם מן המנהג‪,‬‬ ‫שהרי משה עאה אמרום — ואא אכא אחם‪ ,‬ומאאכי השרת ירדו אמטה ואכאו‬ ‫אחם" (ב״מ פ"ו)‪ ,‬״כא הדברים תאוין במנהג" (יאקוט תהאים י״ א)‪ ,‬״אם ראית‬ ‫מנהג שנהגו אבותינו אא תשנה אותו (יאקוט משאי כ"ב)‪.‬‬ ‫״שה"ש קורין באיאי יו"ט שא גאיות האחרונה‪ ,‬חציו באיאה אחד וחציו‬ ‫באיאה השניה‪ ,‬רות במוי״ט ראשון שא עצרת עד חציו ומשאים במיו"ט האחרון‪,‬‬ ‫וי״א בבואן מתחיאין במ״ש שאפניהם‪ ,‬ו נ ה ג ו ה ע ם כ ר ‪ ,‬שאין האכה‬ ‫נקבע עד שיהא מנהג‪ ,‬וזה שאמרו מנהג מבטא האכה — מנ הג ותיקין אבא‬ ‫מנהג שאין או ראיה מן התורה וכו׳״ (מס׳ סופרים פי"ד‪ ,‬מהרי"ק שרש ט׳)‪.‬‬ ‫״אע"פ ששאחנו אכם סדר התפאות‪ ,‬אא תשנו ממנהג אבותיכם" (מג״א ס׳ ס״ח‬ ‫בשם הירושאמי‪ ,‬ופר"ח תצ״ו עיי״ש)‪ .‬״בני מישא קבאו עאיהן שאא אפרוש‬ ‫בים הגדוא‪ ,‬אתון שאאון ארבי‪ ,‬א"א רבותינו נהגו שאא אפרוש בים הגדוא‪,‬‬ ‫אנו מה אנו ? א״א מכיון שנהגו אביתיכם באיסור אא תשנו מנהג אבותיכם״‬ ‫(ירושאמי פסחים פ"ד‪ ,‬וירושאמי תענית פ״ד)‪.‬‬ ‫והנה הרב רבנו אשר בן ר׳ יחיאא האשכנזי המכונה הרא״ש‪ ,‬חבר פסקי‬ ‫הרא״ש עא כא המסכתות העוסקות בענינים הנוהגים בכא מקום ובכא זמן‬ ‫ומקום חבורם היה‪ ,‬כנראה‪ ,‬בספרד‪ ,‬וזה היה בפרק האחרון מימי חייו‪ ,‬והוא‬ ‫מזכיר את מנהגי ארץ מואדתו אשכנז וממנהגי ספרד שהאך אשם‪ ,‬והמנהגים‬ ‫שראה ב א ת פרבנצה (קדושין פ"א סי׳ מ״א‪ ,‬ר״ה פ"ד סימן י״ד‪ ,‬תענית‬ ‫פ״א סי׳ ד׳) הרא״ש ז"א היה מקדיש את מנהגי ישראא‪ ,‬היה מחבבם ומוקירם‪,‬‬ ‫והיה נזהר עד מאד אשאוח יד במנהג ואף אם ידע באבו שהמנהג הוא מנהג‬ ‫טעות אא רצה אשנותו (עיין תשובות הרא״ש כאא ב׳ סימן י״א‪ ,‬כאא כ״ב‬ ‫סימן ט"ו‪ ,‬כאא כ״ו סימן א׳‪ ,‬פסקין שבת פ״ג סימן א׳) והשתדא אמצוא סמר‬ ‫עא המנהג המוטעה (כאא כ״ו סימן א׳׳ כאא ס״ד סי׳ ד׳‪ ,‬ע״ז סי׳ ד׳ ק״ח סי׳ י״ג)‪.‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪28‬‬ ‫הרבה מחכמי ישראל עסקו בחבור וסדור מנהגי ישראל‪,‬‬ ‫מחברי ומסדרי‬ ‫א ב ר ה ם‬ ‫ר׳‬ ‫ואזכיר‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬קצת מהם‪ ,‬הרב‬ ‫ספרי מנהגים‬ ‫ק ל ו י ז נ ע ר מרביץ תורה ונוהג רבנות בווינא ממשפחה‬ ‫גדולה של חכמים חבר ס פ ר ה מ נ ה ג י ם ‪ ,‬ומהר" ר יעקב מולין שלמד‬ ‫בישיבתו וקבל ממנו כמה סברות מזכיר נמוקיו בכתב (שו״ת מהרי״ל סימן‬ ‫קי״א‪ ,‬וסי׳ קנ״א‪ ,‬וסי׳ ל״ג) נמוקי מהרא״ק אינם רק קובץ מנהגים לבד אלא‬ ‫השתדל נם כן להסביר ט ע ם המנהגים‪ .‬הנה ר ׳ א ל י ע ז ר ב ן ר ׳‬ ‫נ ת ז נודע בשם הראב״ן‪ ,‬חי בדור שאחר רש״י‪ ,‬חבר לר״ת ורשב״ם וזקנו‬ ‫ה עז ר "‬ ‫של הרא״ש‪ ,‬צדיק וענו גדול‪ ,‬חבר ספר הראב״ן‪ ,‬הוא ״ א ב ן‬ ‫כולל שו״ת ודינים‪ ,‬וטעמי מנהגים הראשונים פראג ש״ע‪.‬‬ ‫ר ׳ א ה ר ן ה כ ה ן ‪ ,‬פוסק‪ ,‬מגדולי חכמי פרובינצא‪ ,‬היה בין הגולים‬ ‫ח י י ם " ‪ ,‬הארוך‪ ,‬כולל דינים‬ ‫מצרפת ובגלותו חבר ספר ״ א ר ח ו ת‬ ‫ומנהגים לכל השנה כעין ש״ע א״ח וחבר את ספרו ״להיות לעינים להנדחים‬ ‫והגולים"‪ ,‬והוא משתדל לתת בספרו טעמים למצות ומנהגים בדרך מוסר‬ ‫ועפ״י הקבלה כדרך בעל הרוקח‪ ,‬ולפעמים עפ״י הפילוסופיה הדתית מספרי‬ ‫הראב״ע (עיין אור החיים סי׳ ‪ ,300‬כנ ס ת ישראל ‪ ,83‬אוצר ישראל בערכו)‪.‬‬ ‫ד אברהם ב"ר יצחק מנרבונו‪ ,‬תלמיד ר׳ משה הדרשן‪ ,‬אב״ד וראש ישיבה‬ ‫ה א ש כ ו ל ערוד בסדר הענינים‬ ‫בנרבונו‪ ,‬כתב ספר נכבד מאד בשם‬ ‫כמו הרמב״ם והלך בדרכי הרי״ף בביאור ההלכות על פי מקורם בתלמודים‬ ‫ה ג ד ו ל י ם ח״א סי׳ י׳) ר׳ חיים ששון (סאסון)‬ ‫(עיין אזולאי ש ם‬ ‫כתב ספר ב א ר ח י י ם על מנהגים‪ ,‬ירושלים תרנ״ח‪ .‬ר׳ חיים קנאללעל‪,‬‬ ‫ספר דבר יום ביומו‪ ,‬מנהגים לי״ב חודש‪ ,‬פרעמיסלא תר״ע‪ .‬ר׳ שלמה זלמן‬ ‫גי יגער כתב ספר ״דברי קהלת" מנהגי התפלות בק״ק פפד״מ‪ ,‬תרכ״ב‪ .‬ר׳ רפאל‬ ‫הכהן גינסבערג כתב ״ ד י נ י ו מ נ ה ג י ב י ה ‪ 3‬נ ״ ס ״ ׳ ברעסלוי‬ ‫תקצ״ג‪ .‬ר׳ ישראל ב״ר מאיר מפראג חבר ספר ״ ה נ ה ג ו ת י ש ר א ל ״ ‪,‬‬ ‫הנהגות טובות ודינים שונים׳ פפד״מ תע"ב‪ ,‬פראג תפ״א‪ .‬ר׳ מרדכי ב״ר‬ ‫שבתי כתב ״הנהגות מכל השנה״ קראקא שע"ק‪ .‬ר׳ יהודה ליב ב״ר יצחק‬ ‫אב״ד דק״ק איידליץ — ספר ״ ה נ ה ג ת א ד ם " ‪ ,‬פיורדא תר״א‪ .‬ר׳‬ ‫א ל י ה ו ג י ג כתב ״זה השלחז"‪ ,‬מנהגי ק״ק אלגיר תרמ״ט‪ .‬ר׳ א ב ר ה ם‬ ‫ב ל פ ו ן כתב ״ ח י י א ב ר ה ם ״ טעמי דינים וטעמי מנהגים שונים‪,‬‬ ‫ח ס י ד י ם לרבינו יהודה החסיד ז״ל‪ ,‬ר׳ יוסף‬ ‫ליוורנו‪ ,‬תרי״ג‪ .‬ס פ ר‬ ‫יוזפא האן מנורלינגען כתב ספר ״יוסף אומץ"‪ ,‬דינים ומנהגים לכל השנה‪,‬‬ ‫פפד״ט תפ״ג‪ .‬האר״י ז״ל — ספר הכוונות והמנהגים‪ ,‬קאריץ תקמ״ד‪ .‬הספר‬ ‫הידוע ומפורסם באומה ״ כ ל ב ו " י״א שהוא מהדורא מס׳ אורח חיים‬ ‫הנ״ל‪ ,‬ויש מיחסים אותו לתלמידי הרי״ף)‪ .‬ר׳ נתן הלוי באמבערגער‪ ,‬אבדק״ק‬ ‫ווירצבורג‪ ,‬כתב ״לקוטי הלוי"‪ ,‬מנהגי עירו‪ ,‬ברלין תרכ״ז‪ .‬ד יוסף ב״ר משה‬ ‫‪29‬‬ ‫ו מ ה ר י "ו‬ ‫מ ה רי ״ ל‬ ‫חבר ״אקט יושר״׳ מנהגים ופסקי האבות ותשובות שא רבו בעא תרומת הדשן‬ ‫ר׳ ישראא איסראין) אאק או״ה ויו״ד‪ ,‬הוצאת מקיצי נרדמים בראיז תרס״ג‪.‬‬ ‫ר׳ דוד ב"ר יהודה כתב ״מגדא דוד״ פראג‪ ,‬שע״ו‪.‬‬ ‫׳ והנה המיוחד בין מחברי ספרים ע״ד מנהגי ישראא היה‪ ,‬באא ספק׳‬ ‫ר ג י נ ו י ע ק ב ב ״ ר מ ש ה מ ו א י ן ס ג ״ א נודע בשם מ ה ר י ״ א ‪,‬‬ ‫תאמידו שא ר׳ שאום מואיז (רבו שא ר׳ אייזיק טירנא בעא ספר מנהגים)‬ ‫וכתב מהרש״א בתשובה (סימן ע"ט) דמהר״ר שאום היה גדוא מאד ואא היה‬ ‫חושש אדעת הטור‪ ,‬והיה רב ופוסק גדוא׳ מחרי״א הרביץ תורה בישראא‬ ‫והחזיק ישיבה במגנצא במאה השנית מהאאף הששי‪ ,‬והעמיד תאמידים הרבה‬ ‫והמיוחד שבהם הוא הר״ר י ע ק ב ו ו י י א ‪ ,‬ועוד חבר ספר ״ מ נ ה ג י‬ ‫מ ה ד י " א ״ מחזיק מנהגי כא השנה בכא מדינות אשכנז ועוד‪ .‬אאיו‬ ‫מיחסים סדרי מנהגי התפאות בבתי הכנסיות ונם נגוני התפאות הנהוגים בכא‬ ‫תפוצות ישראא בערי אשכנז ופואיז (או״ח םי׳ תרי״ט רמ"א) הפוםקים‬ ‫האחרונים ביחור באשכנז סמכו עא פסקי מהרי״א ״ובדבר שאין בו מנהג‬ ‫ובדבר חדש‪ ,‬שמעתי שמהר״י מואן סג״א ז״א רוב פסקיו האכו אחרי האגודה״‬ ‫(תשובות מהר" י מינץ סימן ט״ו)‪ .‬מהרי״א נואר ב שנת קב״ה ונפטר כ״א אאוא‬ ‫קפ"ז (מנהגיו ריש האכות פסח) והניח אחריו אקוטים פסקים ושו״ת‪ ,‬שו״ת‬ ‫מהרי״א רא״ג סימנים עם מפתח‪ ,‬וויניצא ש״ט‪ ,‬ועוד עיין היטב (בדברי הרב‬ ‫ר׳ שמואא בכרר בת שובות חוט השני סי״ א"א׳ ת שובות מהרש״א סי׳ ז׳‬ ‫ובט״ז יו״ד סי׳ ק״כ סי׳ קי״א‪ ,‬ברכי יוסף יו״ד סימן ש״ז ם"ב אוה״ח)‪.‬‬ ‫ר ב י י ע ק ב ו ו י י א (מהרי״ו) תאמידו שא רבי יעקב סג"א ממואין‬ ‫(המהרי״א) היה בקי ויודע ידיעה נכונה את חתאמוד ונושאי כאיו ומעמיק‬ ‫מצויז בחקר ההאכה‪ ,‬אחרי אשר סמך רבו ה מ ה ר י ״ א את ידו עאיו מאא‬ ‫ידיו אשרת בתור רב בעיר נירנבערג‪ ,‬אר מ ה ר " י ווייא אא קבא עאיו את‬ ‫הרבנת הזאת׳ כי אא רצה אבוא בגבוא הרב ר׳ שאמה כהן׳ אשר הנהיג שם‬ ‫רבנות מזמן קדום‪ .‬מקץ ימים היה ארב ב א י ר פ ו ר ט ‪ ,‬ועד מהרה יצא‬ ‫שמו אתהאה בכא ארצות אשכנז‪ ,‬וכא הקהאות הקרובות והרחוקות הכירוהו‬ ‫אאב אתורה ‪ :‬כא גדואי הרבנים פנו אאיו בשאאותיהם ופסקיו נתקבאו אהאכה‬ ‫שמורין כן׳ בהשו״ת שאו אפשר אהוכח עא ישרת שבאו׳ בהירות מח שבותיו‬ ‫ונדיבות רוחו‪ ,‬היה ענו ונוח אבריות‪ ,‬אבא בעת שהיה עאיו אהגן בעד החאש‬ ‫ממי שתקיף ממנו‪ ,‬היה שופט צדק בעז משפט ובאי משא פנים‪ .‬והנה מחותנו‬ ‫היה תקיף גדוא ויוצא ונכנס בחצר ההגמון ויראתו היתר‪ .‬מוטאת עא כאם‬ ‫ובכ״ז כאשר עות בדרכיו גזר רבי יעקב ווייא עא מחותנו התקיף אאמר ‪:‬‬ ‫״עאיר אני גוזר בגזירת נ׳ח׳ש׳ (נדוי‪ ,‬חרם‪ ,‬שמתא) תוך א׳ יום אחרי ראותך‬ ‫כתבי זה תפרע אר׳ דוד צעהנער כא דמי פדיון אשתך ושאר הוצאות וכף‬ ‫ואם תעברו ואא תקיימו יחוא עא ראשכם נח״ ש ותהיו מובדאים מכא דבר‬ ‫שבקדושה" (שו"ת מהר״י ווייא סימן קמ״ו‪ ,‬סימן קנ"א‪ ,‬סימן קמ"ח — ק"נ‪,‬‬ ‫ועיין בשות מהרי ברונא סימן רא״ה‪ ,‬רא"ו‪.‬‬ ‫מ ו ג נ ו ת ב״ר מנחם מאניש‪ ,‬היה רב‬ ‫א פ רי ם ז ל מן‬ ‫ר׳‬ ‫בבראדי‪ ,‬גאיציא‪ ,‬והיה אחד מגדואי ההוראה בדורו אף כי אא שמש בבתד‬ ‫הרבנות‪ ,‬נפטר פתאום כ"ד אב תקפ״ח‪ ,‬מחבר שא ספרים חשובים כמו ״בית‬ ‫אפרים" ב״ ח עא יו״ד וד"ח עא ד׳ ש״ע‪ ,‬״טיב גיטין" עא סדר שמות הגיטיז׳‬ ‫״שערי אפרים" בדיני קריאת התורה‪ ,‬״שם אפרים" באורים עא התורה‪ ,‬״זרע‬ ‫אפרים" פירוש עא הפסיקתא רבתי‪ ,‬ועוד ספרים‪ .‬הגאון הזה חבר ספר נפאא‬ ‫ומצוין בשם ״ מ ט ה א פ ר י ם " עא הדינים והמנהגים מר ח אאוא עד‬ ‫יוהכ״פ‪ ,‬זאאקאווא‪ ,‬תקצ"ה; ווארשא‪ ,‬תר״ם‪.‬‬ ‫ר׳ יצחק איפיעץ משעדאיץ בתב ספר ״ מ ט ע מ י ם " ר' ת מ׳קורים‬ ‫ט׳ובים ע׳א מ׳נהגי י׳שראא מ׳קודשים ווארשא‪ ,‬תרמ״ט‪ .‬ר׳ יצחק זאב‬ ‫ווענדראווסקי כתב ספר ״ מ נ ה ג י ב י ת י ע ק ב ״ ‪ ,‬ניו יורק תרע א‪.‬‬ ‫ר׳ אברהם אאיעזר ב״ר אייזיק הירשאוויץ כתב ספר ״ מ נ ה ג י י ש ו ר ו ן "‪.‬‬ ‫ד״ר ירמיה היינעמאן‪ ,‬כתב ״ מ נ ה ג י י ש ר א א ב כ א י מ י ה ש נ ה ״ ׳‬ ‫י שראא‬ ‫בראין‪ .‬גם יש ספר ״ מ נ ה ג י נ א א מ ו ן ו א ר ץ‬ ‫ו״מנהגי ק״ק ווירמיישא‪ ,‬ו מ נ ה ג י ק ״ ק פ ו ז י ן ‪ .‬ר׳ ישראא ור׳ קאפיא‬ ‫ט י ר נ א •־ל‬ ‫פיירדא"‪ ,‬״ ס כי'‪ ,‬ו ו י א י י ז י ס‬ ‫פ תני ‪ * .‬״ ג י‬ ‫מ נ ה ג י ם ‪ ,‬הנהגות מכא השנה‪ ,‬כמנהג פואין פיהם‬ ‫הידוע כתב ספר‬ ‫מעהרין ורייסין איטא ואשכנז‪ ,‬קראקא שנ"ז‪ ,‬אינעוויא תקם ז‪.‬‬ ‫מקום מיוחד תופש או ר ׳ א ב ר ה ם ב ן נ ת ן ה י ר ח י ‪ ,‬פוסק‬ ‫צרפתי‪ ,‬תאמיד הראב״ד‪ ,‬בעא ההשגות‪ ,‬וכשעזב את צרפת ויאך אגור בספרד‬ ‫״ ה מנ הי ג‬ ‫והתישב בטואידא‪ ,‬ושם חבר את ספרו הנודע‬ ‫ומנהגים וסדרי תפאות ספרדי צרפתי אשכנזי‪ ,‬קושטא רע"ט‪ ,‬ועם הגהות‬ ‫גאאדענבערג בראין תרט"ו‪ .‬בהקדמתו יאמר כי בעזבו את ארץ מואדתו‬ ‫פרובינצא אשוט בארץ התבונן בארצות נדודיו עא מנהגי בא מדינה ומדינה ועיר‬ ‫ועיר ״והנה דתיהם שונות ומתחאקות אשבעים אשונות״‪ ,‬אף כי כואם בנויים‬ ‫עא יסוד האמת ואאו ואאו דברי אאהים חיים‪ .‬ספר זה מצטיין בתור מאקט‬ ‫מנהגי ספרד‪ ,‬צרפת‪ ,‬פרובינצא‪ ,‬קנפניא‪ ,‬בורגוניאה‪ ,‬אאמניאה (אשכנז) וארץ‬ ‫איי הים (אנגאיה) (שם פ״ג)‪ .‬הוא מבאר ונותן טעם אמנהגים רבים‪ ,‬וכתב‬ ‫הריב״ש בתשובה סי׳ מ׳‪ ,‬״אם בספר השאחן מצאת ‪ !w‬אומרים אותה וכו׳‬ ‫ה מ נ ה י ג שכתב בפירוש שאומרים אותה‪,‬‬ ‫יותר יש אסמוך עא ספר‬ ‫שהיה מחברו נדוא"‪ .‬המנהיג עמד במדרגה אחת עם ספר ״אבודרהם" ו״שב י‬ ‫ר ׳ י ע ק ב ח י י ם צ מ ח כתב ״ נ ג י ד ו מ צי ו ה ״ מנהגים‬ ‫עפ״י קבאה‪ ,‬אמשטרדאם תע"ב‪ .‬החכם ר׳ רפאא אהרן ן׳ שמעון כתב ״ נ ה ר‬ ‫‪31‬‬ ‫ו פיי טני ם‬ ‫מנ הגי ם‬ ‫מ ס ד רי‬ ‫מ צ ר י ם ״‪,‬עא מנהגים במצרים עפ״י כא חאקי השו״ע‪ ,‬נא אמון׳ תרס״ה׳ ויש‬ ‫״נהר פקיד" עא מנהגי ירושאים‪ .‬ר ׳ י ו ס ף י ו ז ‪ 0‬א ב״ר משה קאשמאן‬ ‫ר׳ מ ש ה ן׳‬ ‫סג״א כתב ׳‪,‬נוהג כצאן יוסף״ דינים ומנהגים‪ ,‬הענא תע״ח‪.‬‬ ‫מ כ י ר ר״מ מצפת כתב ם׳ ״ ס ד ר ה י ו ם ״ פי׳ עא התפאות ומנהגים‪,‬‬ ‫וויניצא שנת שנ״ ט‪ .‬ר ׳ מ נ ח ם א ב ! ז ר ח תאמיר ר׳ יהודה בן הרא"ש‬ ‫כתב ‪ , ,‬צ ר ה א ד ר ו " פסקי דינים ומנהגים‪ ,‬פירארא׳ שי"ד וגם ״צדיק‬ ‫תמים"‪ ,‬ויש ספר ״תניא" פסקי דינים ומנהגים אכא השנה‪ ,‬מנטובא רע״ד‪ ,‬וגם‬ ‫ספר ה ת ק נ ו ת והסכמות ומנהגים בעה״ק ירושאים עם הקדמה אד חיים‬ ‫אברהם גאגון ירושאים תר״ב‪ ,‬הוצאת ר׳ יעקב שאוא אאישר‪ ,‬וספר ת ק נ ו ת‬ ‫ו מ נ ה ג י ם אהרב שיק בעיר קארצאג‪ ,‬תרס״א‪ ,‬והחכם ר ׳ י ה ו ד ה‬ ‫ד ו ד א י י ז ע נ ש ט י י ן בעא האוצרות הוציא ספר גדוא בשם ״ א ו צ ר‬ ‫ד י נ י ם ו מ נ ה ג י ם ״ מסודר עפ״י אאפא ביתא‪ ,‬תרע״ז‪ ,‬ניו יורק‪.‬‬ ‫ומקום חשוב בספרות המנהגים תופש או ר ב י נ ו צ ד ק י ה ו ב ״ ר‬ ‫א ב ר ה ם ה ר ו פ א בשם ״ ש ב א י ה א ק ט " ‪ ,‬כואא דינים ומנהגים‬ ‫מאוקטים מת שובות הגאונים וגדואי הראשונים רבני ספרד ואשכנז השייכים‬ ‫אטור או״ח‪ ,‬ונחאק אי״ב כאאים וקכ״א סימנים׳ ובימינו אאה הוציא אאור הרב‬ ‫החכם ר ׳ ש א מ ה ב א ב ע ר מאבוב את ״שבאי האקט השאם״ עם מבוא‬ ‫גדוא והעדות מאתו וצרף ודייק את כא הנוסחאות‪ ,‬וויאנא תרמ״ה‪.‬‬ ‫רבנו צדקיהו חי ברומא ב שנת חמשת אאפים וארבע איצירה (תני>;׳ דף‬ ‫פ״ב) אמד בישיבות גדואות ברומא ובערי אשכנז‪ ,‬דן בתורה אפני מהר״ם‬ ‫מ ת טנב רג ומהר״ם כבדו בכבוד גדוא‪ ,‬רבנו צדקיהו היה ממ שפחת הענוים‪,‬‬ ‫משפחה נכבדה עד מאד באיטאיה ומסורה בידם מאבותם‪ ,‬כי היא אחת מארבע‬ ‫מ שפחות שהנאה טיטוס ארומא בחרבן הבית‪.‬‬ ‫כא בעאי האכה השתמשו בספר ״שבאי האקט" מפני כי סדרו בסדר נאה‬ ‫והגו! ובדרך הפוסקים הראשונים‪ ,‬נתפ שט ונתקבא בישראא בחבה וכבוד‪.‬‬ ‫מנהגי ישראא קדושים חביבים ויקרים הם בעיני בא בן ישראא שמסור‬ ‫באבו ונפשו אקניני הרוח אשר אעמנו הקדוש‪.‬‬ ‫ה פיי טני ם‪.‬‬ ‫והנני אתת בזה רשימה קצרה מהפייטנים (אא מכאם׳ אאא מקצת מהם)‬ ‫ומה שהשאירו אנו ברכה בתור נחאת הרוח אעם הרוח‪ ,‬ואוא באתי אפרוט את‬ ‫כא הפייטנים ואבאר את ערך יצירותיהם הייתי צריך אהקדיש אמטרה זו ס פ ר‬ ‫ש א ם ‪ ,‬מה שאין זה מכונת ומטרת הספר הזה‪ ,‬והנני מסדרם בעהשי״ת עא־‬ ‫פי סדר אאפא ביתא‪.‬‬ ‫א ב י ת ר יוסף בז יצחק ז׳ ס ט אנ שיר — נואד בספרד ונפטר בדמשס‪.‬‬ ‫היה מגדואי ההוראה אשר בספרד ונמצא עא שמו כמה הוראות ופסקים‬ ‫בפוסקים‪ ,‬ונשארו ממנו כמה תשובות‪ ,‬היה מגדואי פיטני ספרד הראשונים‪,‬‬ ‫והוא הראשון שחבר בספרד ״מעמד" או סדר העבודה איום כפור בחרוזים‪,‬‬ ‫ומעמד זה נמצא אפי עדות שד״א במחזור נוסח ברצאונה מנהג קאשטואוניא‬ ‫ונדפס בספר קובץ מעשי גאונים קדמונים (ה״ב ‪ ) 122—117 ,25—19‬ונמצאו‬ ‫ממנו יותר ממאה פיוטים אשבתות וארגאים ואהושענות ( ת חי מוני שער ג׳‪,‬‬ ‫יוחסין השאם ‪ ,186‬אאנדסהוט‪ ,‬עמודי העבודה‪.‬׳)‬ ‫ה א ב ן ע ז ר א ז״א חבר פיוטים סאיחות ומזמורים הרבה אפי דעת צונץ‬ ‫מספר הפיוטים שאו המפוזרים במחזורים שונים קרוב א מ א ה ו ח מ ש י ם‬ ‫וכאם כתובים באשון קאה ובצחות אשון הקודש‪ ,‬כי הראב״ע התנגד מאד‬ ‫אהפיוטים הקשים אהבין ומתח בקרת עזה עא פיוטי הקאיר כידוע‪.‬‬ ‫ר׳ מ ש ה ב ן י ע ק ב א ב ן ע ז ר א (רמב״ע) שהיה פיאוסוף‪ ,‬באשז‬ ‫ומשורר ופייטן הצטיין ביחוד בסאיחותיו הרבות אשר בגאאן נקרא בשם‬ ‫״ ה ס א ח ן ״ ‪ .‬שירי הקודש שאו רבים הם מאד ומספרם עואה אמאתים‬ ‫וארבעים ושאשה‪ ,‬המפוזרים בכא המחזורים השונים — אא במחזורי אשכנז —‬ ‫רובם כבואם הם ס א י ח ו ת א ר ״ ה ו י ו ה כ ״ פ ומטרתם היא אעורר‬ ‫אב האדם אהתחשב עם נפשו ואהביט אא נגעי אבו ורוע מעאאיו‪ .‬והפיוטים‬ ‫האאו מעוררים את האב באופן הכי עמוק ומצוין‪ .‬ופיוט נפאא במינו הוא ״סדר‬ ‫העבודה״ איוהכ״פ שיסד הרמב״ע והפיוטים הכואאים את סדרי העבודה עא־‬ ‫פי התאמוד וביחוד הפיוט ״אשרי עין ראתה כא אאה" נפאאים הם ביפים‬ ‫והדרם מאד‪.‬‬ ‫ש א מ ה ב ן מ ש ה ה א ו י א א ק ב ו ץ ‪ ,‬משורר ומקובא‪ ,‬חבר גם כן‬ ‫שירים ופיוטים‪ ,‬והאר״י ז״א בחר בהם מפני שנכתבו ע״ד האמת וביותר נודע‬ ‫הפיוט שאו ״אכה דודי אקראת כאה פני שבת נקבאה״ (סדר עבודת ישראא ‪,181‬‬ ‫קורא הדורות‪ ,‬שם הגדואים עא שאמה)‪.‬‬ ‫ר׳ מ ש ה ב ן י צ ח ק א א ש ק ר‪ ,‬פוסק ופייטן‪ ,‬חבר הרבה פיוטים‬ ‫שנתקבאו אצא ישראא בחבה (ת שובות מהר" ם פדובה סימן ר״ט‪ ,‬אור החיים‬ ‫סי׳ ‪ ; 44‬עמודי העבודה ‪.) 210‬‬ ‫ר׳ א פ ר י ם ב " ר י ע ק ב מ ב ו נ א בגרמייזא‪ ,‬חבר פיוטים‬ ‫וקינות והפיוט ״תא שמע״ באשון התרגום ממאמרי התאמוד המורים אדרכי‬ ‫התשובה (שאיאות יעב״ץ ח״א סי׳ א״ד‪ ,‬עמודי העבודה ‪).47‬‬ ‫ר׳ ב ר ו ד ב ״ ר ש מ ו א א מ מ ג נ צ א ‪ ,‬תאמיר מובהק ארבנו‬ ‫אאיעזר ממיץ‪ .‬חבר פיוטים וקינות וסאיחות‪ ,‬וזואת אפ׳ בהר‪ ,‬וסאיחה איום ד׳‬ ‫דתשובה ״אתה הרואה״ ועוד מערבית‪ ,‬יוצרות‪ ,‬אופנים וזואתות כמנה‪:‬‬ ‫ווירמייזא (עיין שם)‪.‬‬ ‫ר׳ ש א מ ה ב ן י ה ו ד ה ג ב י ר ו א ‪ ,‬פיאוסוף‪ ,‬משורר‪ ,‬פייטן‬ ‫ומדקדק‪ ,‬מספרד‪ ,‬הצטיין אא רק בתור משורר והוגה דעות עמוק אאא גם כן‬ ‫‪83‬‬ ‫הפייטנים‬ ‫בפיוטיו הנעלים‪ ,‬ספריו העמוקים נשארו לנו לברכה ו״כתר מלכות" שלו הוא‬ ‫מרגלית שאין כמוה ליופי ועליו אמרו ״אשר הניף בשמי השיר ולא בא כבושם‬ ‫ההוא ואחריו לא קם כמוהו" (תהכמוני שער י"ח) וספרות שלמה נכתבה ע״ר‬ ‫ערכו הגדול‪( .‬עיין קונטרס הפיוטים למחזור וויטרי ברליז)‪.‬‬ ‫י צ ח ק ב ן י ה ו ד ה ן׳ ג י א ת ‪ .‬היה רב פרשן פילוסוף ומשורר‬ ‫מספרד׳ מלבד חבוריו בהלכה ופירושיו לתלמוד היה מצטיין בתור פייטן‬ ‫ומשורר ונודעים לנו ‪ 118‬פיוטים לכל השנה ורובם לימי התשובה והסליחה‬ ‫שחבר נדפסים במחזור טריפולי המכונה בשם ״שפתי רננות" בספרד‬ ‫וסביבותיה נתקבלו פיוטיו המלאים רגשי לב נהדרים‪.‬‬ ‫ר׳ י צ ח ק ב ן ז ר ח י ה ה ל ו י ג י ר ו נ ד י ‪ ,‬מגדולי חכמי‬ ‫פרובינצא‪ ,‬נמצא ממנו פיוטים על ארבע פרשיות ועל חג השבועות ויוה״ב‪.‬‬ ‫הרבה מפיוטיו נדפסו במנהג אביניון ובשארי מחזורים (עמודי העבודה ‪.) 116‬‬ ‫ר ב נ ו ג ר ש ו ן ב ן י ה ו ד ה (מאור הגולה) פוסק ומיסד תקנות‪,‬‬ ‫מרביץ תורה בצרפת ואשכנז‪ ,‬עשה הגהות על התלמוד וחבר פירוש על כל‬ ‫הש״ס וכתב שו״ת‪ ,‬הוא חבר גם כן פיוטים וקינות ונדפסו בסדר הסליחות‬ ‫לעשרת ימי תשובה וחתום עליהם ״גרשם בר יהודה" (הגהות אשר" י מו"ק‬ ‫פ״ג סימן נ" ח‪ ,‬ש ה" ג אות ג׳ סימן י״ ג‪ ,‬רוקח סימן שפ״ג)‪.‬‬ ‫ר׳ י ש ע י ה ה ו ר ו ו י ץ מחבר ומקובל‪ ,‬נולד בפראג ב שנת שי"ח‬ ‫ונפטר בצפת ב שנת שפ״ה ידוע לכל בני ישראל בשם ש ל " ה ה ק ד ו ש ‪,‬‬ ‫היה מליץ ופייטן נפלא‪ .‬בספרו הגדול והקדוש של״ה אנו מוצאים לשח‬ ‫עשירה ויפה עד מאד‪ ,‬ולדוגמא‪ ,‬בהלכות תשובה כותב ‪ :‬״אין יובל בלא הרבות‬ ‫אבל‪ ,‬אין שמיטה בלי ירידת מטה מטה׳ כל הצלחה לצוחה‪ ,‬כל שמחה לאנחה‪,‬‬ ‫כל גילה ליללה‪ ,‬כל שאון לסאין וכו׳ בימי הונו ימי אונו‪ ,‬בימי הודו ימי אידו‬ ‫ס ל י ח ו ת הנדפסות בסדור שער השמים‬ ‫וכו׳‪ ,‬הוא הנחיל לנו ש ל ש‬ ‫וראשי החרוזים ישעיה‪.‬‬ ‫ר׳ י ו ם ט ו ב ל י פ מ א ן מחבר תוספות יום טוב על משניות‪ ,‬מחבר‬ ‫ספרים נפלאים‪ ,‬חבר ג"כ פיוטי סליחות על ימי המהומות שהיו בפראג‪ ,‬ועל‬ ‫הגזירות הרעות שהיו באוקריינא בשנת ת"ח‪ ,‬פרנסי הקהלות קבלו עליהם‬ ‫לאומרם ביוה"כ קודם הסליחה ״אלהים אל דמי"‪.‬‬ ‫ר׳ ז ר ח י ה ב ן י צ ח ק ה ל ו י ג י ר ו נ ד י (הרז״ה) פוסק מפורסם‬ ‫ונודע בשם בעל ״המאור״ שחבר על האלפסי‪ ,‬ותלמידו ר׳ ש מ ו א ל א ב ן‬ ‫תבון כתב עליו בצואתו לבנו ״שהרב ר׳ זרחיה ז״ל היה יחיד בדורו"‪ ,‬וכתב‬ ‫הרבה ספרים ותשובות היה גם כן פייטן גדול‪ ,‬ויש ממנו פיוט לליל כפור‬ ‫המתחיל‪ :‬״ה׳ הקשיבה זועק בקראו גרוני ניחר"‪ ,‬נמצאו ממנו י"ח פיוטים‬ ‫במחזור הספרדים‪.‬‬ ‫ר׳ י ה ו ד ה ה ח ס י ד — איש קדוש‪ ,‬מחבר ״ ס פ ר ח ס י ד י ם ״ ‪,‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪34‬‬ ‫יסד ישיבה גדואה ברגנשבורג והרביץ תורה ברבים׳ השאיר אחריו גם כן‬ ‫פיוטים יפים‪ ,‬וחבר שיר ״אנעים זמירות" הנודע בשם שיר הכבוד‪ ,‬ועוד בקשות‬ ‫וסאיחות (עיין תשובות מהרש״א סימן ר״ ט‪ ,‬תשובות מהר״ם סימן ת״ג‪ ,‬אבקת‬ ‫רוכא סימן ה׳‪ ,‬שו״ת מהר״ץ מינץ סימן ע״ו)‪ .‬המהרש״א ז״א קורא או תו( ש ם)‬ ‫״חסיד קדוש ונביא״‪.‬‬ ‫ר׳ י ה ו ד ה ה ל ו י הספרדי‪ ,‬פיאוסוף ומשורר‪ ,‬בעא ״הכוזרי״ ועוד‪,‬‬ ‫היה פייטן גדוא‪ ,‬שירי ר׳ יהודה האוי ופיוטיו שבאו בסדרי התפאות‪ ,‬במחזורים‪,‬‬ ‫בסאיחות ובקינות מספרם יותר משאש מאות (עמודי העבודה צד ‪ 70‬והאאה‪).‬‬ ‫ר׳ י ו ם ף ן׳ צ ד ו ק ‪ ,‬רב‪ ,‬פייטן ופיאוסוף‪ ,‬דיין בקורדובה‪ .‬פיוטיו‬ ‫נמצאים במחזורים מנהגי ספרד ואנשי המערב —‪:‬אפריקה‪— .‬‬ ‫ש ו ר ‪ ,‬אחד מבעאי התוספות‪ ,‬פרשן‬ ‫י ו ח בן י צ ח ק ב כ ו ר‬ ‫ופייטן‪ ,‬תאמיד דרבינו תם (ספר הישר ע"א) והרשב״ם‪ .‬נמצאים ממנו‬ ‫פיוטים וסאיחות הרבה‪.‬‬ ‫י נ א י ‪ ,‬פייטן קדמון‪ ,‬רבו שא ר׳ אאעזר הקאיר‪ ,‬הוא היה הראשון שחתם‬ ‫את שמו בראשי הבתים מפיוטיו‪ ,‬והנהיג בראשונה את החרוזים בשוויי‬ ‫ההברות‪ .‬נשארו אנו ממנו הרבה פיוטים נפאאים מאד‪.‬‬ ‫מ נ ח ם ב ן י ה ו ד ה ד י א ו נ ז א נ ו — מחכמי איטאיא‪ ,‬מחבר‬ ‫״שתי ידות״‪ ,‬הכואא עשרה ספרים בשתי מחאקות‪ .‬היה פייטן נפאא‪ .‬בספרו‬ ‫״עבודת מקדש״ יש סדר עבודה אאמרו בבוקר ובערב‪ ,‬אוהבי הקבאה בחרו‬ ‫בשיריו ופיוטיו ואספו אותם תור ספריהם (אבן ישראא פרומקין ‪ , 103‬עמודי‬ ‫העבודה ח״א‪ ,‬אאנדסהוט ‪, 178‬יעאינעק בהקדמתו אמעריר)‪.‬‬ ‫ר׳ א א י ע ז ר ה ק א י ר ‪ ,‬הפייטן היותר מפורסם בתפאות ישראא‪.‬‬ ‫יש שאומרים כי הקאיר היה אחד מהתנאים ומיחסים אותו אר׳ אאעזר בן‬ ‫ערר או אר׳ אאעזר בר״ש ( תוספות חגיגה י״ג) וכן דעת הר״ת שהקאיר יסד‬ ‫הפיוט עפ״י הירושאמי (תום׳ חואין ק"ט‪ ,‬תום׳ ר״ה כ״ז‪ ,‬ד״ה כמאן מצאינן‪,‬‬ ‫ועיין פירש״י יומא ס״ז) ועיין בת שובות רב נטרונאי גאון ח״ג סימן ג׳‬ ‫ובהאגרון שא רב סעדיה גאון ‪ ,83‬ובפירוש הרס״ג אספר יצירה בכ״י אוכספורד‬ ‫באשון ערבי בדה כ״ח‪ .‬ויש דעות שונות בזמנו‪ ,‬הוא חבר רוב הפיוטים‬ ‫שנתקבאו בכא תפוצות ישראא ומאבר פיוטיו הנודעים אשר מספרם ‪, 158‬‬ ‫חבר עוד הרבה פיוטים הנעאמים ממנו וזכרונם בפי מחברי ספרים‪ .‬יהי‬ ‫זכרו ב רו ד!‬ ‫ר׳ י ו ס ף ב ן י צ ח ק ק מ ח י הספרדי‪ ,‬אבי הרד״ק‪ ,‬אחד מראשי‬ ‫המדקדקים‪ ,‬פרשן ומעתיק‪ ,‬היה גם כן פייטן הגון‪ ,‬וחבר כמה פיוטים שנהנו‬ ‫אאמרם בקהאת פרובינצא אאגיר‪ ,‬הראן וטריפואי (אוצר נחמד ה״א א״ב) ועוד‬ ‫הרבה פייטנים בישראא‪ ,‬זכרם אברכה בקרב עם ישראא‪.‬‬ ‫‪35‬‬ ‫ביבליוגרפיה‬ ‫ביבליוגרפיה‪.‬‬ ‫(רשימת הספריס המובאים בספר זה‪ ,‬ומהם הומר‬ ‫לבנין וסדור הספר)‪.‬‬ ‫א לו ל‪.‬‬ ‫של"ה דף רי״ג‪ ,‬מנהגי י שורון סימן קל״ט‪ ,‬מטה ■אפרים סימן תקפ״א‪ ,‬מנהגי‬ ‫מהר״י טירנא מנהגי ר"ח אלול‪ 0 ,‬רקי דר״א פמ״י‪ ,‬מחזור ויטרי צד ‪ ,362‬רש"י כי‬ ‫תשא פסוק ועלית בהר‪ ,‬תנא דבי אליהו זוטא סוף פכ״ג‪ ,‬ט״יז סימן תקפ״א בשם‬ ‫זכרו ן משה‪ ,‬ירושלמי ר״ה פ״א‪.‬‬ ‫ה ש נ ה‪.‬‬ ‫רא ש‬ ‫ערב‬ ‫שו"ע או״ח הלכות ד״ה סימן תקפ״א‪ ,‬כל בו‪ ,‬הגהות מנהגים ישנים‪ ,‬מרדכי‬ ‫ספ״ק דר"ה וריש יו מא‪ ,‬מהרי״ל שם‪ ,‬שו״ת באר עשק סימן ק״ו‪ ,‬רמ״א ביו ״ ד‬ ‫סימן שע״ו‪ ,‬מ״א סי מן תקצ״יז‪ ,‬ט״ז בשם רש״ל‪ ,‬ירושלמי תענית ב׳ י"ג‪ ,‬ונדרים‬ ‫ח׳ ב׳‪.‬‬ ‫ה שנ ה‪.‬‬ ‫ראש‬ ‫ספר מטעמים צד ‪ ,99‬מחזור ו י טרי צד ‪ ,362‬מנהגי מהרי״ל ד״ה‪ ,‬ט״ז סי מן‬ ‫תר״ב‪ ,‬אור המאיר הלכות סכות‪ ,‬מטעמים ‪ 98‬מטה משה סימן ה׳ תכ״א‪ ,‬ספר ה חינו ך‬ ‫מצוה שי״א‪ ,‬ירושלמי ר"ה פ"א‪ ,‬שו"ט פ״א ד״ה ט״ז‪ ,‬ערכין י׳‪ ,‬ילקוט שמעוני‬ ‫בהר‪ ,‬ירושלמי ברכות ב׳ ג׳‪ ,‬רמב״ן ויקרא כ״ג‪ ,‬כוזרי ד׳ ז׳‪ ,‬מדרש תהלים ק״ב‪,‬‬ ‫כוזרי מאמר ב׳ מ״ד‪ ,‬שלשלת הקבלה כ ״ ו‪ ,‬קורא הדורות כ"א‪ ,‬סה״ד ח"א ‪,218‬‬ ‫צמח דוד ‪ ,52‬מחזור על ר"ה‪ ,‬אור ה חיי ם צד ‪ ,245‬הג״א ריש מס׳ ר"ה‪.‬‬ ‫שו פ ר‪.‬‬ ‫ת קי ע ת‬ ‫ויקרא כ״ג כ״ג‪ ,‬וומדוור כ"ט א׳‪ ,‬א״ח תקפ״ה עד תקצ"ו‪ ,‬חורב לר׳ שמשון‬ ‫רפאל הירש ערך שופר צד ‪ , 178— 188‬ספר ה חנוך לר׳ אהרן הלו י מברצלונא מצוד‪.‬‬ ‫ת״ה‪ ,‬מנהגי י שורון סימן קמ״ד‪ ,‬אבודרהם הלכות ר״ה‪ ,‬מחזור ויטרי ‪ ,372‬מטה‬ ‫משה סימן תת״ג‪ ,‬רמב״ם הלכות שופר פ״א — פ״ג‪ ,‬כד הקמח לרבנו ב חיי‪ ,‬ערך‬ ‫ראש השנה‪ ,‬ויקרא רבה פי"ט ח׳‪ ,‬מ״ר קדושים‪ ,‬ויל קו ט ישעיה ב׳‪ ,‬פסיקתא ה רנינו‪,‬‬ ‫מכילתא יתרו‪ ,‬ספרי בהעלותך‪ ,‬ילקוט זכריה סימן תקע״ח‪ ,‬תנדב״א ח"ב פכ"ב‪ ,‬ילקוט‬ ‫אמור‪ ,‬רמב״ם פ״ג מהלכות תשובה‪ ,‬מורה נבוכי ם ה״ג פרק מ"ג‪ ,‬ר׳ יעקב מגיד‬ ‫מדובנא לדרשות ימים נור אים בסוף ספרו אוהל יעקב‪ ,‬עקידה שער ס"ז‪ ,‬שד״ל‬ ‫ויקרא כ״ג‪.‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪36‬‬ ‫ת ש אי ר‪.‬‬ ‫סדור בי ת יעקב ליעבץ‪ ,‬מנהגי בי ת יעקב סי מן שב"ו‪ ,‬נגיד ומצוה דף ס"ח‪,‬‬ ‫חגי ם וז מני ם לחרב רש״ל הו רווי ץ‪ ,‬אור זרוע‪ ,‬תורת העולה להדמ״א חלק ג׳ פ׳ נ"ז׳‬ ‫זוהר אמור דף ק״א‪ ,‬לבוש לאו״ת סימן תקצ״ו‪ ,‬מהרי״ל הלכות ר"ה‪ ,‬של״ה דף רי״ד‬ ‫ע‪,‬׳ב דפוס אמשטערדאם‪ ,‬ק ד מוניו ת סי״ד פ׳ אוצר התפלות דף תקל״ז ע״ב‪.‬‬ ‫צו ם ג ד ל י ה ‪.‬‬ ‫ירמיה מ׳ מ״א‪ ,‬זכריה ז׳ ה׳ ת׳ י״ט‪ ,‬רד ״ ק לירמי ה מ"א א׳‪ ,‬אבן עזרא זכריה‬ ‫ת׳ י״ט‪ ,‬בי ת יוסף בשם רבינו ירו ח ם‪ ,‬מגילה ט״ו ע״א‪.‬‬ ‫ת שו ב ה‪:‬‬ ‫דברים ל׳ ב׳ ג׳ י ‪ /‬ישעיה נ"ו ז׳‪ ,‬הושע י״ד ב׳ —ג׳‪ ,‬קדו שין דף מ׳‪ ,‬ר״ה י״ח‪,‬‬ ‫רמב״ם הלכות תשובה פ״א הלכה ג׳״ יומא פ״ו‪ ,‬דמב״ם שם פ״ ב ח״א‪ ,‬ה״ב‪ ,‬ה״ג‪:‬‬ ‫ע״ז ט״ז‪ ,‬מגילה כ״ה‪ ,‬שבת דף קנ״ג‪ ,‬ברכות ל״ד‪ ,‬בבא מציעה נ״ ח נ״ט‪ ,‬כוזרי מאמר‬ ‫דר״א‬ ‫פרקי‬ ‫ט״ז‪,‬‬ ‫השנה‬ ‫ראש‬ ‫פ״ו‪,‬‬ ‫יו מא‬ ‫פ״ד‪,‬‬ ‫פסיקתא‬ ‫פ״ד‪,‬‬ ‫אבות‬ ‫ה׳‪,‬‬ ‫ג׳‬ ‫מ״ג‪ ,‬בבא קמא צ״ד‪ ,‬תנחומא נ״ח‪ ,‬יו מא פ״ז‪ ,‬ירושלמי ת ענית ב׳‪ ,‬פסחים נ״ג;‬ ‫שבת ל״ב‪ ,‬אבות פ״ד י״א‪ ,‬ילקוט קהלת תתקע״ט‪ ,‬ילקוט תהלים תשפ״ט‪ ,‬ירושלמי‬ ‫פאה פ״א א׳‪ ,‬פ״ו א׳‪ ,‬עירובי ן קי״ט‪ ,‬קה״ר פ״א‪ ,‬ברכות ל״ד‪ ,‬עבודה זרה י״ט‪:‬‬ ‫זוהר קדו שים פ״ז ע״ב‪ ,‬בראשית רבה פס״ה י״ח‪ ,‬שיר ה שירים רבה פ״ה ב׳‪ ,‬יואל‬ ‫ב׳ י״ב — י ״ג‪ ,‬חובו ת הלבבות שער התשובה‪ ,‬בראשית רבה פס״ה‪ ,‬מדרש תהלים פי״א‪.‬‬ ‫ת שו ב ה‪.‬‬ ‫י מי‬ ‫?ע שרת‬ ‫מרדכי ריש יו מ א‪ ,‬מדרש תחלים ט״ז י״א‪ ,‬אגרת רב שרירא ג און‪ ,‬מנהגי י שורון‬ ‫‪ , 138‬כל בו סימן ס״ה‪ ,‬או״ח סימן תקפ״ב‪ ,‬תר״ב‪ ,‬יערות דבש ח״א דרוש א׳‪,‬‬ ‫ת שובות מהר״ם מלובלין סימן מ״ג מ״ד מ״ה‪ ,‬ובת שובות ח״ס חו״מ סימן נ״ב‬ ‫ובסימן קפ״ד קפ״ה‪ ,‬יד אליהו סי מן כ״ט ובשו״ת רמ״א סימן כ״ה‪ ,‬מהר״ל חביב‬ ‫סימן ע״ט‪ ,‬רש״ל סי מן צ״ו‪ ,‬ד״י טראני סימן ה׳ ובריף שם‪ ,‬בי ת יעקב שער העין‬ ‫דף של״ו‪ ,‬דפוס לעמבערג‪ ,‬פסיקתא‪ ,‬יד יוסף וילך‪ ,‬תנא דבי אליהו ח״ב פכ״ב‪.‬‬ ‫כ פו ר‪.‬‬ ‫יו ם‬ ‫ערב‬ ‫טא״ח תר"ו‪ ,‬רמב״ם הלכות מקו או ת י״א י״ב וספר המצות להרמב״ם עשה‬ ‫ק״ט‪ ,‬דאש השנה ט׳ רש״י‪ ,‬לשון חכמים סימן כ״ז‪ ,‬לקוטי הלוי ‪ 33‬בהערה‪ ,‬ברכות ח׳‪,‬‬ ‫שו״ע או״ח סי מן תר״ד סעיף א׳ בבאר היטב מנהגי בי ת יעקב סימן קצ״א‪ ,‬ספר‬ ‫מטעמים ‪ , 101‬זרע קודש‪ ,‬טעמי המנהגים פ״ז ע״א‪ ,‬שו״ע או״ח סי מן תר״ו סעיף‬ ‫ב׳ ומשנה ברורה שם‪ ,‬וסימן תר״ה‪ ,‬מרדכי סוף יומא רא״ש יומא פ״ח‪ ,‬מחיזור‬ ‫ווי טרי צד ‪ ,373‬או״ח סי מן תר״ה‪ ,‬נהר מצרים הלכות י ו״ב סימן כ׳‪ ,‬כל בו סימן‬ ‫ס״ח‪ ,‬הגה״ט פ״ב מהלכות תשובה‪ ,‬מחרי״ק שורש י׳ ענף ו׳‪ ,‬שו״ת גלאנטי סימן‬ ‫קט״ז‪ ,‬יומא פ״ז‪ ,‬שוע או״ח סימן תר״ו סעיף ב׳‪.‬‬ ‫כ פו ר‪.‬‬ ‫יו ם‬ ‫תשב״ץ ק״ס‪ ,‬מנהגי מהר״י טירנא‪ ,‬שם׳ תענית כ״ו‪ ,‬ירושלמי ד״ח פ״א הלכה ג׳‪,‬‬ ‫‪37‬‬ ‫בי ב ליוג ר פי ה‬ ‫חיי אדם כלל קמ"ד סימן כ‪ /‬נדרים כ״ג‪ ,‬שבלי הלקט פי מן שי״ו‪ ,‬טור או״ח סימן‬ ‫תרי״ט‪ ,‬של״ה דף רכ״ז‪ ,‬רא״ש יומא סוף פ״ח‪ ,‬ה־אגור הלכות יו״ב‪ ,‬מג״א סימן‬ ‫תרי״ט ד׳‪ ,‬מחזור ווי טרי צד ‪ ,388‬טעמי המנהגים‪ ,‬לקוטים כ״א עב״י‪ ,‬סדור של רש״י‪,‬‬ ‫ש״ע או״ח הלכות יו ה״ב סימן תריט סעיף ה׳‪ ,‬ויקרא כ״ג‪ ,‬כ״ו —׳ל״ב‪ ,‬ט״ז‪ ,‬כ״ט— ל״א‪,‬‬ ‫סדר עולם‪ ,‬חורב ‪ 180‬ובד ‪ , 123‬ירושלמי ברכות פ״ג הלכה ד׳‪ ,‬תעני ת פ״א הלכה י ‪/‬‬ ‫רמב״ם פ״א מהלכות שביתת עשור הל׳ ד׳ ה׳‪ ,‬סמ״ג לאו י ן ס״ט ועשי ן ל״ב׳ טוש״ע‬ ‫א״ח סימן תרי״ב סעיף א‪ /‬יו מא פ״ח משנה ד׳׳ מג״א תרט״ז סק״א‪ ,‬יומא פ״ח‬ ‫משנה ט׳‪ ,‬תורת כ הנים פ׳ אחרי פ״ח‪ ,‬ילקוט רמז תקע״ח‪ ,‬ילקוט יחזקאל רמ״ז שע״ד‪,‬‬ ‫פסיקת־א דר״ב כ״ד פסקא שובה‪ ,‬מהר״י קולן שרש קנ״ט‪ ,‬תשב״ץ סי מן תקס״ח‪,‬‬ ‫כל בו סימן ס״ח‪ ,‬ס״ט‪ ,‬ע׳‪ ,‬מרדכי יומא סימן תשכ״ו‪ ,‬מג״א סימן קל״א‪ ,‬פרקי דר״א‬ ‫פכ״ט‪ ,‬טהרת הקדש‪ ,‬עמק ברכה דף נ״ט‪ ,‬מדרש תהלים י״ד א׳‪ ,‬יומא פ״א ז׳ ח׳‪ ,‬תורת‬ ‫כהני ם צו‪ ,‬ילקוט רמז תקי״ט‪ ,‬רמב״ם פ״א מהלכות עבודת יוח״ב‪ ,‬סמ״ג עשין רע‪,‬‬ ‫ירושלמי יומא פ״ב ה״ג‪ ,‬תוס׳ מנ חו ת ל״ה ע״ ב ד״ה וכמה‪ ,‬רמב״ם פ״ח מהלכות‬ ‫כלי המקדש ה״ג‪ ,‬זבחים כ׳ ע״א‪ ,‬תו״כ אחרי פ״א‪ ,‬ירושלמי סוטה פ״ב ה״ב‪ ,‬תוספתא‬ ‫יומא פ״ב‪ ,‬ירושלמי שבועות פ״ב הלכה ג׳‪ ,‬ירושלמי סוטה פ״ז הלכה ג‪ /‬ירושלמי‬ ‫סוטה פ״ז הלכה ז׳׳ בי ת יעקב לר׳ יעקב מעמדי ן צד ‪ ,335‬שבלי הלקט השלם סי מן‬ ‫ש״כ‪ ,‬מרדכי יומא סימן תשכ״ז‪ ,‬תו י״ט יומא פ״ב משנה ב׳ ד״ה ד׳ פיי סו ת וספר‬ ‫מלחמות ה׳ להרמב״ן‪ ,‬ובתוס׳ יומא ח׳ ד״ה דכ״ע‪ ,‬התורה והתפלה לד׳ זאב יעבץ‪,‬‬ ‫מקורי המנהגים סימן ד׳‪ ,‬מנהגי י שורון סימן ה׳‪ ,‬סי׳ הראבי״ה סי׳ א׳‪ ,‬ה מנ היג ט״ו‬ ‫ע״א‪ ,‬תשובת חו ת יאיר סימן רל״ח‪ ,‬או״ח סימן תריטא בהגה‪ ,‬תשובה מאהבה‬ ‫לר׳ אלעזר פלעקלש ח״א סימן א׳‪ ,‬הקדמות היי ד ענ היי ס ל מ חזו ריו‪ ,‬אוצר ישראל‬ ‫לאייזענשטאדט‪ ,‬שאלתות דר׳ אחאי סימן קס״ז תקון תפלה‪.‬‬ ‫נ ש מו ת‪.‬‬ ‫הז כ ר ת‬ ‫יבמות ק״ו‪ ,‬שעדי אפרים שער י׳ סימן ל״ב‪ ,‬מנהגי בי ת יעקב סימן קכ״ח‪,‬‬ ‫או״ח סימן רפ״ו‪ ,‬מנהגי י שורון סימן ס״ג‪ ,‬ירושלמי ב״ק פ״ח ה׳‪ ,‬מרדכי ביו מא‬ ‫סי׳ תרס״ז‪ ,‬ספר חסידים סימן תתשע״א‪ ,‬שבלי הלקט סי׳ פ״א‪.‬‬ ‫כ פו ר‪.‬‬ ‫יו ם‬ ‫ספר ה חינו ך מצוד! קפ״ה‪ ,‬מצוה שי״ג‪ ,‬שי״ז‪ ,‬רמב״ם הלכות שביחת עשיר פ״א‪,‬‬ ‫ספר המצות מצור‪ .‬קס״ד‪ ,‬ל״ת קצ״ו‪ ,‬סמ״ג עשין ל״ב‪ ,‬ל אוין ס״ט‪ ,‬א״ח סי מן‬ ‫תרי״א עד תרט״ו‪ ,‬סמ״ק סימן רכ״א‪ ,‬שבת קי״ד‪ ,‬מגילה יז׳‪ ,‬כרי תו ת ב ‪ /‬רדב״ז‪,‬‬ ‫ילקוט יצחק מצוד‪ .‬קפ״ד‪ ,‬ב׳‪ ,‬עץ יוסף‪ ,‬עבודת יוה״ב למהר״ן‪ ,‬רעיא מהימנא אחרי‪,‬‬ ‫חז קוני‪ ,‬כוזרי מאמר ג׳ ס׳‪ ,‬ה א מונו ת והדעות לרבנו סעדיה גאון מאמר ה׳ פרק ה׳‪,‬‬ ‫שביל האמונה שם‪ ,‬כד הקמח ערך כפורים‪ ,‬מסלת ישרים לר׳ משה חיי ם לוצ־אטו‬ ‫פרק י״א‪ ,‬מלאכת מחשבת לר׳ משה חפץ‪ ,‬אמור‪ ,‬תולעת יעקב ושל״ה הלכות תשובת‬ ‫ח״ג דף ח׳‪.‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪38‬‬ ‫ה מ ש ת ל ח‪.‬‬ ‫ש עי ר‬ ‫אבן עזרא‪ ,‬רמב״ם מורה נבוכי ם ח״ג פרק מ״ו‪ ,‬רמב״ן ויקרא ט"ז‪ ,‬ר׳ נפתלי הירץ‬ ‫וויז ל בבאורו עה״ת שם‪ ,‬שד״ל ויקרא ט"ז‪ ,‬הכתב והקבלה לר׳ יעקב צבי מעקלענבורג‬ ‫שם‪ ,‬מגיד מישרים למרי״ק‪ ,‬אברבנאל אחרי מות‪.‬‬ ‫ו פיו טי ם‪.‬‬ ‫ס לי חו ת‬ ‫עקידה שער כ״ג‪.‬‬ ‫ו ע ר כ ה‪.‬‬ ‫ה תפל ה‬ ‫שבלי הלקט דפוס ווילנ א כ ״ ח‪ ,‬כוזרי ג׳ ה׳‪ ,‬פרדס לרש״י קכ ״ א‪ ,‬ספרי דברים‬ ‫י"א י״ג‪ ,‬שו"ע או ״ ח‪ ,‬רמב״ם הלכות תפלה‪ ,‬חו בו ת הלבבות ח׳ ג׳‪ ,‬פרדס א׳‪ ,‬מחזור‬ ‫ווי טרי כ״א‪ ,‬רבינו יונ ה ברכות א׳ ד׳‪ ,‬יומא י״ט‪ ,‬ירושלמי ברכות ג׳ ג ‪ /‬ברכות כ״ד‪,‬‬ ‫כל בו י׳‪ ,‬תשובת הגאוני ם מובאה בספר שבלי הלקט כ"ה דפוס ווילנ א‪ ,‬סדר רבעמרם‬ ‫גאון ר״ה‪ ,‬שיה״ש רבה ח׳ י״ג‪ ,‬רוקח הלכות תשובה‪ ,‬סנהדרין כ״ב ש״ע א״ח צ״ח א‪/‬‬ ‫חובו ת הלבבות ח׳ ג׳‪ ,‬מעלת התפלה לר׳ זאב יעבץ‪ ,‬ר׳ שניאור זלמן מלאדי קונטרס‬ ‫אחרון להספר לקוטי אמרים‪ ,‬ר׳ חיי ם מוו אל אזין נפש ה חיי ם שער ב׳‪ ,‬פרק ט׳ ופרק י ‪/‬‬ ‫ר׳ יוסף אלבו ספר העיקרים‪ ,‬מאמר ד׳ פרק ט״ז‪ ,‬ר׳ מנחם בן זרח צדה לדרך מאמר א׳‬ ‫כלל א׳‪ ,‬רבינו ב חיי כד הקמד דפוס ווארשא דף צ״ז‪ ,‬זוהר בראשית כ״ג ע״ב‪ ,‬כ״ד‬ ‫ע״א‪ ,‬נח ע״ג ע״א‪ ,‬תוספתא‪ ,‬זוהר ויצא קנ״ה ע״ב‪ ,‬וישלח קס״ז ע״ב‪ ,‬קס״ט ע״א‪,‬‬ ‫תרומה קמ״ב ע״א‪ ,‬ויקהל ר״ב ע״א‪ ,‬מצורע נ״ה ע״א‪ ,‬ואתחנן ר״ס ע״ב‪ ,‬ה אזינו רצ״ד‬ ‫ע״ב‪ ,‬ע״א ע״ב‪ ,‬תכ״א‪ ,‬חקת קפ״ג ע״ב‪ ,‬שמות רס״ב ע״ב‪ ,‬הקדמת הזוהר י״ב ע״א‪,‬‬ ‫שערי אורק שער א׳ ע״א‪ ,‬עזרת ה׳ שער א׳ דף ה׳׳ שושן סו דו ת ט׳ ע״ב‪ ,‬כ ו ונ ו ת הארי‪,‬‬ ‫לקוטי תורה לר׳ חיי ם וויטאל‪ ,‬בראשית ש״ע הארי‪ ,‬סידור האר״י‪ ,‬עבודת הקודש‬ ‫פ״ח‪ ,‬צוו א ת הריב״ש‪ ,‬לקוטי מצות ערך תפלה אות ב׳ י״ז‪ ,‬תולדות יעקב יוסף עקב‪,‬‬ ‫כתר שם טוב‪ ,‬חסד לאברהם בשם הבעש״ט‪ ,‬אור המאיר בשם הבעש״ט‪ ,‬חמדת י מי ם‬ ‫ח״א פ״ד‪ ,‬חסד לאברהם לר״א אזולאי‪ ,‬מעין ב׳ נהר ל״ז — מ״ב‪ ,‬שו״ת מוהר״ם‬ ‫מינץ סי מן פ״א‪ ,‬שו״ת מהרי״ל סימן קצ״ד‪ ,‬נפש ה חיי ם שער ב׳ דרכי צדק לר׳ מנחם‬ ‫מענדל מגלוסקא‪ ,‬לקוטי ר״מ ל׳‪ ,‬דרכי ישרים לקוטי תורה לר׳ שניאור זלמן מלאדי‬ ‫במדבר‪ ,‬תורת אור תשא ד״ה מצרף לכסף‪ ,‬לקוטי תורה בהר‪ ,‬תניא פרק י״ג‪ ,‬סידור‬ ‫שער התפלה‪ ,‬תניא פרק ל׳‪ ,‬תורה אור בשלח‪ ,‬לקוטי תורה בשלח בלק שער הי חו ד‬ ‫והאמונה ס״ד‪ ,‬מדרש פנחס לר׳ פנחס מקוריץ פ״ב‪ ,‬ספרא דצניעותא בהקדמה ווילנ א‬ ‫תרמ״ב‪ ,‬ר׳ דוב בער המגיד ממעזריטש אור תורה נ״ו‪ ,‬ק׳‪ ,‬אור האמת פ״ד ק״ד כ״ה‪,‬‬ ‫נ תי בו ת עולם למהר״ל מפראג נ תיב העבודה‪ ,‬תולדו ת התפלה והעבודה בישראל‪.‬‬ ‫ה פיו טי ם‪.‬‬ ‫תחכמוני שער כ"ד‪ ,‬צונץ סינאגאגע פאעזיע‪ ,‬ליטעראטור געשיכטע דער סינ א־‬ ‫גאגאל פאעזיע‪ ,‬שטיינ שניידער יידי שע ליטעראטור‪ ,‬הקדמת היי ד ענ היי ם ל מ הזו ריו‪,‬‬ ‫‪39‬‬ ‫ביבליוגרפיה‬ ‫שו״ת זכר יהוסף א״ה סימן י״ט וב׳ ווארשא תרנ"ט‪ ,‬שיר רבה פ״א ז ‪ /‬ת שובות‬ ‫יוסף אבן מיגש סימן ר״ד‪ ,‬תולדו ת התפלה והעבודה בישראל צד ‪.131‬‬ ‫ס לי חו ת‪.‬‬ ‫חדב"א זוטא מ״ב שמ״ז‪ ,‬סדר רב עמרם הוצאת מארכס ‪ ,28‬ת שובות הגאונים‪,‬‬ ‫חמדה גנוז ה סימן ק"ס‪ ,‬קס״א‪ ,‬התפלה והעבודה בישראל ‪ , 137‬חחכמוני ח״ג‪.‬‬ ‫ו י ה כ ״ פ‪.‬‬ ‫ר״ה‬ ‫ת פ צו ת‬ ‫סכות מ״ז ו׳‪ ,‬סופרים י"ט ח׳‪ ,‬ראש השנה ל״ז‪ ,‬רא״ש ר״ה פ״ד‪ ,‬טא״ח תקצ״א‪,‬‬ ‫ת שובות הריבש ל״ח‪ ,‬תענית ט״ו‪ ,‬ירושלמי ראש השנה א׳ ג׳‪ ,‬פרדס קע״ד קס״ט‪,‬‬ ‫סופרים י׳ ט״ו‪ ,‬ירושלמי יומא ז׳ א‪ /‬תוספתא ברכות ג׳ י׳‪ ,‬סדר רב‬ ‫עמרם גאון מ ״ ז‪ ,‬טור או״ח תרי״ט‪ ,‬רא״ש יומא ח׳ י״ז‪ ,‬ירושלמי יומא ח׳ ז׳‪,‬‬ ‫ויק״ר ג׳‪ ,‬תולדו ת ישראל ליעב״ץ ח״ז‪ ,‬מוצא דבר צד ח׳‪ ,‬ירושלמי שבת א׳ ג׳‪,‬‬ ‫סרע״ג ‪ ,48‬קובץ מעשי ידי ג אונים קדמונים‪ ,‬המנ היג הלכות י״כ ס״ד‪ ,‬ירושלמי‬ ‫ברכות ד׳ י"א‪ ,‬מקור הברכות לר׳ זאב יעבץ ‪.39 — 26‬‬ ‫נ ע י א ה‪.‬‬ ‫סדור רבי יעקב עמדין‪ ,‬סרע״ג י׳‪ ,‬עטרת זקנים ס״ג ע״ג‪ ,‬ירושלמי ברכות פ״ד‪.‬‬ ‫ש״ע או״ח תרס״ג‪.‬‬ ‫ה תו ר ה‪.‬‬ ‫ק רי א ת‬ ‫שו״ע או״ ה הל׳ יו״כ סימן תרכ״ב‪ ,‬לבוש‪ ,‬כל בו‪ ,‬שבלי הלקט השלם סימן ש״כ‬ ‫ושכ״ב ות שובת הגאוני ם ואבודרהם‪ ,‬ד״מ טא״ח תרכ״ג‪ ,‬כ״ד‪ ,‬בי אורי הגר״א ש״ ע‬ ‫או״ת תרכ״ג‪ ,‬הגהות הרמב״ם להלכות שביתת עשיר ותשובת רב האי גאון ובסדר‬ ‫רב עמרם ובתשובת רב פלטי גאון אור זרוע ח"ב‪ ,‬הלכות יוהכ"פ סי מן רפ״א‪,‬‬ ‫ב״י לטור סימן תרכ״ד בשם תוס׳ שבת קי"ד‪ ,‬לקוטי הלר י ‪ 37‬בהערה‪.‬‬ ‫מו צ אי י ו ה כ" פ‪.‬‬ ‫ש״ע או״ה סימן תרכ״ד‪ ,‬מהרי״א ומנהגים והג"מ פ״ב דברכות מהרי״ו‪,‬‬ ‫טעמי המנהגים צ׳ ע״א‪ ,‬גאולת ישראיצ‪ ,‬מטה משה ח"ה תת״צ‪ ,‬קה״ר ש״י‪.‬‬ ‫(ה שמטות)‪.‬‬ ‫צ ת ש ו ב ה‬ ‫שו״ת רבנו חיי ם כהן תשובה י״ז‪ ,‬י״ח‪ ,‬י״ט‪ ,‬שו״ת עבודת הגר שוני ה״א‬ ‫שאלה ס"ט‪.‬‬ ‫צ כ פ ר ו ת‪.‬‬ ‫י‬ ‫פרדס הגדול לרש״י סימן קפ״ ו ‪ ,‬תשובה לרב נטרונאי גאון בספר בי ת נכאת‬ ‫ההלכה דף ן׳ סימן ט״ז‪ ,‬בת שובות הגאונים‪ ,‬רש״י שבת פ״א ע״ ב‪ ,‬ד״ה האי פרפיסא‪,‬‬ ‫תקון תפלה לר׳ אריה ליב ן׳ גורדין בירו שלים‪.‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪40‬‬ ‫ה שנ ה‪.‬‬ ‫ה ש מ טו ת א ר א ש‬ ‫קדושת לוי לר׳ לוי יצחק מברדיטשוב דף צ״ד צ״ה צ״ז‪ ,‬ר׳ משה סופר בשם‬ ‫רבו ר׳ נתן אדלער תורת משה אחרי‪ ,‬ד׳ יוס ף שאול הלוי נאטאנזאהן דברי שאול אחרי‪,‬‬ ‫ת שובות הריב״ש סימן קנ״ז‪ ,‬ר׳ אלימלך מליזענסק בסוב ספרו נועם אלימלך‪ ,‬ר׳ צבי‬ ‫הירש מווילנ א‪ ,‬קהלת יצחק אחרי‪ ,‬ר׳ ישראל סאלאנטער‪ ,‬שם דרוש לערב ראש השנה‪,‬‬ ‫ר׳ יעקב יוסף חריף שם‪.‬‬ ‫ו ה ד ר שני ם‪.‬‬ ‫ה פיי טני ם‬ ‫ר׳ שמשון רפאל הירש‪ ,‬הורב ‪ 315‬דפוס ווילנ א‪.‬‬ ‫ת פ ל ה‪.‬‬ ‫ד׳ אליעזר זוסמאן סופר‪ ,‬מלאה קטרת‪ ,‬ליו ם א׳ דסליחות‪ ,‬ר׳ אברהם יצחק הכהן‬ ‫קוק‪ ,‬ערפלי טוהר‪ ,‬פרי מגדים בשם ר׳ חיי ם כהן ראפאפארט אב״ד דק״ק לבוב והגליל‪,‬‬ ‫ר׳ שלמה קל י גער‪ ,‬י רי עו ת שלמה‪.‬‬ ‫ה חזני ם‪.‬‬ ‫שו״ע או״ת נ״ג‪ ,‬תקפ״א‪ ,‬חורב ‪ ,350‬שו״ת הראש כלל ד׳ סימן כ״ב‪ ,‬סימן י״ז‪,‬‬ ‫ספר חסידים סימן רנ״א‪ ,‬מנהגי י שורון סימן קי״ב‪ ,‬מג״א או״ח סימן נ"ג ס״ק ח׳‪,‬‬ ‫מהר״ם מרוטנבורג‪ ,‬בשל שלמה למהרש״ל חולין פ״א סי׳ מ״ח‪ ,‬מקורי המנהגים‬ ‫סימן נ״ד‪ ,‬סימן ג׳‪ ,‬תוספתא מגילה פ״ג י"ג‪ ,‬ירושלמי ברכות הרואה‪ ,‬מדרש שו״ט‬ ‫סימן י״ט‪ ,‬פי׳ המשנה להרמב״ם אבות פ״א‪ ,‬א ״ ע קהלת ה׳‪ ,‬שו״ת פאר הדור סימן‬ ‫קכ״ט‪ ,‬שו״ת הרשב״א אלף תס״ט‪ ,‬אוצר ישראל ערך חזנו ת‪ ,‬פסיקתא רבתי‪ ,‬ילקוט‬ ‫מלכים כ״א‪ ,‬חופת אלי הו‪ ,‬אוצר מדרשים לאייזענשטאדט ‪ ,174‬ר׳ י הונ תן אייב שיץ‬ ‫יערות דבש ח ״ א דף ל״ד ע״ב ופע״א ת שובות הרשב״א סימן ש׳‪ ,‬ת שובות הרא״ש‬ ‫כלל ו׳ א׳‪ ,‬שו״ת חתם סופר ח״א או״ח תשובה י״א‪ ,‬תשובת ראנ״ ח ח ״ ב‪ ,‬מהרש״ל‬ ‫בתשובה סימן כ׳ דף ע״א‪ ,‬תשובת רשב״א בסוף ספר כל בו ותשובת רב האי גאון‬ ‫ע״ד ש״ץ שיצא עליו שם רע‪ ,‬שו״ת מהר״ם מרוטנברג דפוס פראג סימן קל״ז‪,‬‬ ‫שו״ת רב האי ג און‪ ,‬שו״ת להרשב״א סימן ת״ן‪ ,‬ת שובות הרמב״ם לבוב‪ ,‬תר״ט‪ ,‬סימן‬ ‫קכ״ט‪ ,‬שאלות ות שובות לר״י אבן מיגא ש סימן צ״ה‪ ,‬שו״ת להרי״ף סימן קס״ד‪,‬‬ ‫ש ו ״ת מהר״ם מי נץ סי מן פ״‪.‬‬ ‫ה נ ג ו נ י ם‪.‬‬ ‫שאלות ות שובות הב״ח הי שנו ת סימן קכ״ז‪ ,‬פראנקפורט ד מיין‪ ,‬תנ״ז‪ ,‬יוסף‬ ‫אומץ‪ ,‬פפ״ד שפ״ז דף ע״ג‪ ,‬ר׳ יהודה החסיד בספר חסידי ם ש״ב‪ ,‬תשס״ח‪ ,‬רל״ח‪,‬‬ ‫מכתב לדוד‪ ,‬שו״ת לר׳ דוד פארדו סימן י׳׳ שתי ידו ת למהר״ם די לונז אנו‪,‬‬ ‫י ‪ /‬נפו צו ת יהודה דרוש א‪/‬‬ ‫וויני צי א שע״ח‪ ,‬קמ״ב‪ ,‬שו״ת משאת בני מין סימן‬ ‫ר׳ שלמה אפרים לינטשיץ‪ ,‬עוללו ת אפרים ח״ד עמוד ב׳‪ ,‬ר׳ נחמן מברסלב‪ ,‬לקוטי‬ ‫‪41‬‬ ‫בי בלי ו גרפי ה‬ ‫מ ש אי ם‪.‬‬ ‫ר׳ דובער המגיד ממזריטש‪ ,‬אור האמת מ״ו‪ ,‬ע״ו ז ‪ /‬אור תורה נ״ט‪ ,‬ספד המוסר‬ ‫שער התשובה של ה׳ הלכות תשובה דף ז׳‪ ,‬ר׳ יצחק אבוהב הספרדי מנור ת המאור נר‬ ‫חמשי כלל ראשון פרק ג׳‪ ,‬ר׳ יהודה אריה מודינא‪ ,‬מדבר יהודה דרוש א‪ /‬ר׳ אליהו‬ ‫די ווידא ש ראשית חכמה שער התשובה‪ ,‬הרב המגיד ר׳ יעקב מדובנא לערב ר״ה‪,‬‬ ‫ר ״ ד׳ לכל נדרי‪.‬‬ ‫נו ר אי ם‪.‬‬ ‫אי מי ם‬ ‫האב ה‬ ‫עניני‬ ‫כתב סופר חלק או״ח סוף סימן א‪ /‬ובספר בי ת מנוחה על הרמב״ס פרק ב׳‬ ‫מהלכות שופר‪ ,‬מחנה אפרים הלכות נדרים סימן כ"ד‪ ,‬ובספר או ריין תליתאי להרב‬ ‫מוהר״ם תאומים סימן צ"ז‪ ,‬שו״ת דברי מרדכי סימן ל ״ ח‪ ,‬שאגת אריה סימן ק״ג‪,‬‬ ‫שו״ת בשמים ראש סימן רב‪ ,‬מערכי לב חלק ראשון דף ב״ט ע״ב‪ ,‬הריטבא בחידו שי ן‬ ‫לקדו שין דף נ״ח ע״ב‪ ,‬בשם הרמב״ן ובספר בי ת מאיר על או״ח סימן תקפ״ה‪,‬‬ ‫ובספר אשלי רברבי עם הג הו ת יד שמואל‪ ,‬ת שובות הרדב״ז חלק ד׳ סימן צ״ד׳‬ ‫יו״ד‬ ‫דפוס ווארשא תרמ״ב‪ ,‬סימן אלף קס"ה‪ ,‬ספר שיורי ברכה למרן חיד"א‬ ‫סימן שצ״ד אות ג׳‪ ,‬ובספר טהרת המים מערכת בי ת אות ט״ו‪ ,‬ספר חסידים סימן ר״ן‪,‬‬ ‫אלי הו רבא סימן תקפ״א‪ ,‬סק״ט‪ ,‬אלפסי פ"ג דעירובין דף קצ״ט ע״ב‪ ,‬ש ״ ע או״ח‬ ‫סימן ת״ר‪ ,‬אלפסי ור״ן סוף פ״ג דר״ה דף שי״ז ע"א ושלטי גבורים שם אות ד׳‪,‬‬ ‫רמב״ם פי״ג מהלכות גזיל הואבידה‪ ,‬אלפסי ורן פג דמו״ק דף שצ״ב ע״ב‪ ,‬ש״ע‬ ‫או״ה סי׳ תקמ״ח סעיף י״א‪ ,‬כנסה״ג א״ח סימן תקמ״ח בהגהו ת הטור‪ ,‬ת שובות‬ ‫רש״ל סימן ה׳׳ מהרר״י בן לב ח״ג נ״ו‪ ,‬עיין משנה ו׳ פ"ג דמו״ק‪ ,‬ש״ע יו״ד‬ ‫סימן שצ״ט‪ ,‬סעיף ו׳ ט׳ י׳‪ .‬ערכין פ״א דף ה׳׳ בי ת יהודה סימן ב׳‪ ,‬מטה משה‬ ‫אות תשצ״ג‪ ,‬ש״ע א״ח סי׳ תקפ״ב‪ ,‬שבות יעקב ח״ב תשובה כ״ז‪ ,‬לבוש או״ח סימן‬ ‫תקפ״ג‪ ,‬טור סק א׳‪ ,‬לקוטי מהררי ווי יל סימן נ׳‪ ,‬רמב״ם פ״א מהלכות יו״ט פסקא כ״ד‪.‬‬ ‫הגהות אשרי סוף פ׳ במה מדליקין‪ ,‬ש״ע א״ח סימן ש״ח סיעף ד׳ בהגהה‪ ,‬תשובה‬ ‫כ׳ לבעל חו ת יאיר‪ ,‬רמב״ם הלכות שופר‪ ,‬סמ״ק סימן צ׳׳ א״ח סימן תתפ״ה‪ ,‬כל בו‬ ‫ס׳ ס״ד‪ ,‬חלק אדם נ תיב ו׳ חלק ב׳‪ ,‬רוקח ס׳ ר״ב‪ ,‬אגור סי׳ תתקכ״ז‪ ,‬סמ״ג עשי ן מ״ב‪,‬‬ ‫הרי״ף ור״ן פ״ג דר״ה דף שט״ו ע״א‪ ,‬ש״ע או״ח סימן תקפ״ח סעיף ה׳‪ ,‬יד אליהו‬ ‫למהר״א גאליפפאפא תקון כ״ד דף ו׳ ע״ב‪ ,‬הלק״ט ח״ב תשובה רע״ה‪ ,‬ת שובות‬ ‫הרשב״א סי מן תתפ״ז‪ ,‬ראשי׳ בכורי קצר מר׳ יעקב אולמי ספר יוסף אומץ למרן‬ ‫חיד״א‪ ,‬שדי חמד מערכת ר״ד ויו ״ כ‪ ,‬פחד יצחק בערכם‪ ,‬שו״ת שואל ומשיב סימן‬ ‫קע״ז ח״ג‪ ,‬״שערי שלום״ מאסף בדרך שו״ת מהרב ר׳ שלום הכהן שיין‪.‬‬ ‫׳•‬ ‫*‬ ‫■‬ ‫‪48‬‬ ‫אלול‬ ‫פרק ראשון‪.‬‬ ‫א לו ל‪.‬‬ ‫א‪.‬‬ ‫חדש אלול הוא חדש המוקדש לתשובה ולמעשים טובים‪ ,‬ומכינים את‬ ‫עצמם בו להימים הנוראים‪ .‬הימים הנוראים מתחילים מחדוש אלול ונגמרים‬ ‫בהושענא רבה‪ .‬הקדמונים נתנו לזה סימן א׳ר׳י׳ה׳ שאג מי לא יירא‪ ,‬א׳ר׳י׳ה׳‬ ‫ר״ת א׳לול‪ ,‬ר׳אש השנה‪ ,‬י׳ום כפור‪ ,‬ה׳ושענא רבה‪ .‬בחדש אלול מתחילים‬ ‫לשוב אל ה׳‪ ,‬והסמן לחדש אלול‪ ,‬א׳ני ל׳דודי‪ ,‬ו׳דודי ל׳י‪ ,‬ר"ת אלול‪ .‬החדש‬ ‫אלול הוא החדש האחרון בשנה ולפיכך צריכים לשוב בו ולתקן מה שקלקלו‬ ‫בשנה שעברה (של״ה דף רי״ ג ע״ע)‪.‬‬ ‫לדוד מזמור‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬ ‫מיום ב׳ דר״ה אלול ואילך עד שמיני עצרת ועד בכלל׳ אחר גמר תפלת‬ ‫שחרית ואחר שיר של יום נוהגים לאמר מזמור כ"ז בספר תהלים‪ ,‬לדוד‬ ‫ה׳ אורי וישעי‪ ,‬ואומרים אחריו קריש יתום‪ .‬הטעם הוא‪ ,‬מפני שכתוב במדרש‬ ‫שוחר טוב (תהלים כ"ז) אורי — בר"ה‪ ,‬וישעי — ביום כפור‪ ,‬ממי אירא —‬ ‫בהושענא רבה‪ .‬ובכן משלבים במזמור זה את הרעיון העיקרי של הימים‬ ‫הנוראים‪ ,‬והערר הגדול של הימים הנוראים והקדושים האלה (מנהגי ישורון‬ ‫סימן קל״ט)‪.‬‬ ‫ג‪ .‬ברכת השנה‪.‬‬ ‫מנהג הוא כשכותב אדם לחבירו אגרת במשך הזמן של ר" ח אלול עד יום‬ ‫כפור‪ ,‬מרמז לו בתחלת האגרת או בסופה שהוא מעתיר עליו שיזכה בימי‬ ‫הדין הבאים להיות נכתב ונחתם בספר חיים טובים‪ ,‬ומיום כפור עד שמיני‬ ‫עצרת מברכין בגמר חתימה טובה (מטה אפרים‪ ,‬סי׳ תקפ״ א י׳)‪.‬‬ ‫תקיעת שופר‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬ ‫מראש חדש אלול עד ערב ראש השנה תוקעים בשופר אחר תפלת‬ ‫שחרית‪ ,‬כדי לעורר את העם לתשובה כמו שנאמר (עמוס ג׳‪ ,‬ו׳) אם יתקע‬ ‫שופר בעיר ועם לא יחרדו‪ ,‬ומפסיקים בערב ראש השנה‪ ,‬להפסיק‬ ‫בין תקיעות רשות לתקיעות של חובה‪ ,‬ותוקעין בראש השנה שהוא עיקר‬ ‫זמן התקיעות (מנהגי מהר" י טירנא מנהג ר"ח אלול)‪.‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪44‬‬ ‫ה‪.‬‬ ‫בראש חדש אלול אמר הקב״ה למשה עלה אלי ההרה׳ והעבירו שופר‬ ‫בכל המחנה שמשה עלה להר כדי שלא יטעו עוד אחר העגל‪ ,‬וכו׳׳ על כן‬ ‫התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בר״ ח אלול בכל שנה ושנה (פרקי דר"א‬ ‫פמ"ו‪ ,‬מחזור וויטרי צד ‪ ,362‬ורש״י פ׳ כי תשא פסוק ועלית בהר)‪.‬‬ ‫תהלים וספרי מוסר‪.‬‬ ‫ו‪.‬‬ ‫נוהגים לומר ״תהלים״ בצבור בחדש אלול וללמוד בספרי מוסר‪ ,‬בשביל‬ ‫לטהר את הלב והמחשבה‪ ,‬ולהיטיב את מדות האדם והנהגותיו‪.‬‬ ‫תענית בערב ר״ח אלול‪.‬‬ ‫נוהגים להתענות בערב ראש חדש אלול ולומר את התפלות והפיוטים של‬ ‫״יום כפור קטן"‪ ,‬כדי להבין את הלב לתשובה ולמעשים טובים‪.‬‬ ‫סליחות‪.‬‬ ‫ז‪.‬‬ ‫ימי חדש אלול הם ימי רצה וימי רחמים וסליחות‪ ,‬ומנהגנו‬ ‫להשכים לומר סליחות מז יום א׳ בשבוע שחל בו ראש השנה‪ ,‬ואם‬ ‫חל ראש השנה ביום ב׳ וג׳ מתחילין מיום שבוע שלפניו‪ .‬זמן אמירת‬ ‫הסליחות בסוף הלילה סמור לאור הבוקר‪ ,‬וביום ראשון משכימין יותר קצת‪,‬‬ ‫כדי שיתכן לשון הפזמו‪ :‬שאומרים בו בזעקם בעוד ליל‪ ,‬וכן ״רצה נא עתירתם‬ ‫בעמדם בלילות" (מטה אפרים סי׳ תקפ״אח י״א)‪.‬‬ ‫ח‪.‬‬ ‫החםידים מתחילים מיד אחר חצות הלילה‪ ,‬אר אין לומר קודם חצות‬ ‫כי שייך למוצאי שבת ואין אומרים סליחות בשבת‪ .‬הש"ץ שאומר הסליחות‬ ‫מתעטף בטלית‪ .‬בערב ראש השנה משכימים כשתי שעות קודם אור היום‬ ‫ואומרים הרבה סליחות המתחילים בלשון ״זכור ברית"‪ .‬הוראת השם‬ ‫ם ל י ח ו ת — התפלות והפיוטים שאומרים לכפרת חטא עון ופשע נקראות‬ ‫ס ל י ח ו ת ‪ ,‬מפני שבנויות על סליחת העונות‪ ,‬שמבקשים מה׳ שהוא טוב‬ ‫ו ס ל ח (תהלים פ"ז ה׳) ואלוה ס ל י ח ו ת (נחמיה ט׳ י"ז)‪.‬‬ ‫מקור הסליחות‪.‬‬ ‫ט‪.‬‬ ‫דוד המלך ע"ה היה מצטער צער גדול על ישראל במה יהיה להם כפרה‬ ‫על עונותיהם‪ ,‬ואמר לו הקב" ה ‪ :‬בשעה שהצרות באות על ישראל יעמדו‬ ‫ס ד ר‬ ‫לפני יחד באגודה אחת ויתורו על עונותיהם לפני ויאמרו לפני‬ ‫ס ל י ח ה ואני אענה אותם‪ ,‬והקב"ה ירד מן הערפל כשליח צבור שמתעטף‪.‬‬ ‫בטליתו ועובר לפני התיבה‪ ,‬וגילה לו למשה סדר סליחה (תנא דבי אליהו זוטא‪,‬‬ ‫סוף פכ״ג)‪.‬‬ ‫י‪ .‬טעם הסליחות‪.‬‬ ‫קמים באשמורת הבוקר לומר סליחות קודם ראש השנה‪ ,‬מפני כי חכמי‬ ‫המדרש אמרו בכל הקרבנות נאמר והקרבתם‪ ,‬ובראש השנה נאמר ו ע ש י ת ם ‪,‬‬ ‫‪45‬‬ ‫ה שנ ה‬ ‫רא ש‬ ‫וערב‬ ‫א לו ל‬ ‫שעושה אדם את עצמו לקרבן‪ ,‬ובקרבן צריכים ד׳ ימים לביקור מפני המומין‪,‬‬ ‫כי המום פסול בו‪ ,‬וכן האדם יחקור ויפשפש במעשיו הטובים הם אם רעים‬ ‫בימים שלפני ראש השנה‪ ,‬עושה אז חש בין נפשו ומבקש סליחה וכפרה‬ ‫(ט"ז סי׳ תקפ״א בשם זכרון משה)‪.‬‬ ‫יא‪ .‬שם החדש‪.‬‬ ‫שם החדש א ל ו ל הוא משמות החדשים שהעלו עמם נולי בבל‬ ‫(ירושלמי ר״ה‪.‬פ"א)‪.‬‬ ‫בנין החומה‪.‬‬ ‫יב‪.‬‬ ‫בעשרים וחמשה בחדש אלול נשלם בנין החומה סביב לירושלים בימי‬ ‫עזרא ונחמיה (נחמיה ז׳‪ ,‬ט"ו)‪.‬‬ ‫‪o--------------------------- o‬‬ ‫פרק שני‪.‬‬ ‫ערב ראש השנה‪.‬‬ ‫י ג‪.‬‬ ‫בערב ראש השנה מרבים בסליחות‪ ,‬ונוהגים לילר אחר תפלת שחרית‬ ‫לבית הקברות‪ ,‬ולהרבות שם בתפלות והחנונים ‪,‬כי בית הקברות הוא מקום‬ ‫קדוש וטהור‪ ,‬כי שם ינוחו הצדיקים והתפלה שם מתקבלת יותר׳ ויבקש‬ ‫מהקב״ה שירחם עליו בזבות הצדיקים שוכני עפר ונותנים שם צדקה לעניים‪.‬‬ ‫יד‪.‬‬ ‫אין תוקעים בשופר בערב ראש השנה‪ ,‬כרי להפסיק בין התקיעות של‬ ‫אלול‪ ,‬שהן רק מנהג‪ ,‬ובין התקיעות של ראש השנה‪ ,‬שהן מצות התורה‪.‬‬ ‫הכנה לראש־השנה‪.‬‬ ‫טו‪.‬‬ ‫רוחצים‪ ,‬מטהרים ומסתפרים בערב ראש השנה‪ ,‬ולובשים בגדי שבת‪ ,‬כדי‬ ‫לקבל את היום הקדוש הבא בקדושה ובטהרה‪ ,‬וגם להראות שאנו בטוחים‬ ‫בחסדו יתברר שיוציא לצדק משפטנו‪ ,‬ומכל מקום לא ילבש בראש השנה בגדי‬ ‫משי ורקמה כמו בכל הימים הטובים עליו׳ אלא ילבש בגדים לבנים ונאים‪,‬‬ ‫או שאר מלבושים חשובים׳ אבל לא יקרים ביותר כדי שתהא אימת הדין‬ ‫עליו‪.‬‬ ‫טז‪.‬‬ ‫נוהגים להתענות בערב ראש השנה׳ להכין את עצמם ליום הרין‪ ,‬וצדיקים‬ ‫ויראי חטא נוהגים להתענות בעשרת ימי תשובה‪.‬‬ ‫הכנת ש״ץ ותוקע‪.‬‬ ‫יז‪.‬‬ ‫ידקדקו להעמיד לימים נוראים •ש״ץ הגון וגדול בתורה‪ ,‬ביראת שמים‬ ‫ובמעשים טובים‪ ,‬ושהוא בן שלשים‪ ,‬כי בשעה שהיינו בארצנו והעבודה היתה‬ ‫‪I‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שר אל‬ ‫דיני‬ ‫‪46‬‬ ‫בבית מקדשנו‪ ,‬אז האוי שהוא בן שלשים היה ראוי לעבודה‪ ,‬ועכשיו כשחרבה‬ ‫ארצנו ונשרף בית מקדשנו‪ ,‬בית הכנסת הוא מקדש מעט והתפלה היא במקום‬ ‫העבודה‪ ,‬ועל עושה העבודה‪ ,‬הש״ץ‪ ,‬להיות כמו הלוי אז‪ ,‬בז שלשים‪ .‬ועוד‪,‬‬ ‫מי שהוא בז שלשים‪ ,‬שאיננו צעיר כל־כר‪ ,‬לבו נכנע ונשבר יותר לפני‬ ‫הקדוש ברור הוא‪ .‬וריז התוקע כדין הש״׳ץ‪ ,‬שניהם‪ ,‬הש״ץ והתוקע בשופר‪,‬‬ ‫צריכים להיות גדולים ביראה ובמעשים טובים‪ ,‬ושיבינו כונת התפלות‬ ‫והתקיעות‪.‬‬ ‫המנחה הראשונה‪.‬‬ ‫יח‪.‬‬ ‫בערב ראש השנה ילר לביהפנ״ם להתפלל מנחה מבעוד יום‪ ,‬ומתפלל‬ ‫בכוונה גדולה‪ ,‬ומאריר בה קצת‪ ,‬שהיא המנחה האחרונה מהשנה הקודמת‪,‬‬ ‫וטרם בוא יום הגדול‪ ,‬וקודם מעריב יבקש מה׳ שתכלה שנה וקללותיה ותחל‬ ‫שנה וברכותיה‪.‬‬ ‫חובות הש״ץ והתוקע‪.‬‬ ‫הש״ץ שיתפלל בימים הנוראים וכן התוקע צריכים לפרוש את עצמם‬ ‫שלשה ימים לפני ראש השנה מכל דבר המביא לטומאת הגוף והנפש‪ ,‬ויילמדו‪,‬‬ ‫כפי יכלתם‪ ,‬את פרושי התפלות והפיוטים‪ ,‬והלכות תקיעות‪ ,‬וילמדו גם כן‬ ‫ספרי מוסר המעוררים את לב האדם וייראו מפחד ה׳ ומהדר גאונו בקומו‬ ‫לשפוט את הארץ‪.‬‬ ‫חובת המקריא‪.‬‬ ‫אם לא נמצא לבני העדה תוקע שהוא בעל תורה‪ ,‬ישתדלו עכ"פ שיהא‬ ‫המקריא בז תורה ויהא בקי בהלכות תקיעת שופר‪ ,‬שאם יארע איזו טעות‬ ‫בתקיעות ידע מה לעשות‪ ,‬וגם שידע לבדוק את השופר אם הוא כשר‪.‬‬ ‫האבל והסליחות‪.‬‬ ‫ערב ראש השנה‪ ,‬שהוא היום האחרון מז השנה‪ ,‬מרבים בסליחות‪ ,‬ולפיכר‬ ‫אבל שאסור לו לצאת מביתו ללכת לביהכנ״ס לומר סליחות‪ ,‬מותר לו לבוא‬ ‫בביהכנ״ס בערב ראש השנה‪.‬‬ ‫התרת נדרים בערב ר"ה‪.‬‬ ‫נוהגיז לעשות התרת נדרים בערב ראש השנה‪ ,‬והרמז ‪ :‬לא יחל דברו ככל‬ ‫— סופי תיבות א׳ל׳ו׳ל׳‪ ,‬ומי שאינו מבין מה שהוא אומר בלשוז הקודש‪,‬‬ ‫יאמר בלשון המובנת לו ביותר (עיין בפתחי תשובה םי׳ רל"ט סק״ח‪ ,‬ובשו״ת‬ ‫בנין ציון ת״ א‪ ,‬סי׳ פ״א׳ בריטב״א מכות דף כ"ב‪ ,‬מהרי״ט חיו״ר סימן כ“ז‬ ‫ובשו״ע או״ח שם)‪.‬‬ ‫צדקה ומחילה‪.‬‬ ‫יט‪.‬‬ ‫בערב ראש השנה יעסוק אדם בל היום בתורה ובמצוות‪ ,‬ויעשה צדקה‬ ‫וחסד‪ ,‬וישוב בכל לבו ממה שחטא לה׳ ולבני אדם‪ ,‬ואם עשה רע לחבירו‪,‬‬ ‫לא יחכה עד ערב יום הכפורים לבקש ממנו מחילה׳ אלא יעשה כן בערב ראש‬ ‫‪47‬‬ ‫ה שנ ה‬ ‫רא ש‬ ‫השנה‪ ,‬וכשיבוא יום החג הקדוש‪ ,‬יהיו כל בני ישראל כאחים אהובים וידידים‬ ‫נאמנים‪ ,‬האוהבים זה את זה בלב ונפש (עיין שו"ע אורח חיים הלכות ראש‬ ‫השנה‪ ,‬סימן תקפ"א‪ ,‬כל בו‪ ,‬הגהות מנהגים ישנים‪ ,‬מרדכי ספ״ק ור״ה וריש‬ ‫יומא‪ ,‬מהדי"ל שם‪ ,‬שו"ת באר עשק סימז ק״ו‪ ,‬רמ"א ביו״ד סימן שע״ו‪,‬‬ ‫מ״א סימז תקצ״ ז‪ ,‬ט״ז בשם רש"ל‪ ,‬ירושלמי תענית ב׳ וקו׳‪ ,‬שם נדרים הל״ב)‪.‬‬ ‫‪o------------------- —-O‬‬ ‫פרק שלישי‪.‬‬ ‫ראש השנה‪.‬‬ ‫בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון‪ ,‬זכרון תרועה‪ ,‬מקרא קדש‪,‬‬ ‫כל מלאכת עבודה לא תעשו (ויקרא ב"ג‪ ,‬כ״ ד _ כ״ ה )י‬ ‫כ‪.‬‬ ‫בראש השנה משכימים לתפלה ומרבים בתפלות ובתחנונים‪ ,‬כי קבלה‬ ‫היא בידינו‪ ,‬שבראש השנה הקדוש ברור הוא זוכר את כל יצוריו‪ ,‬ושופט‬ ‫אותם‪ ,‬וחותר את גזר דינם לשנה הבאה‪ ,‬וכשהוא רואה את בני ישראל‬ ‫מתאספים בבתי כנסיות ומתפללים‪ ,‬מתמלא רחמים עליהם‪ ,‬וחותר להם את‬ ‫נזר דינם לטובה‪ ,‬ולפיכר קוראים לראש השנה גם ״יום הזכרוך ו״יום הדין״‪.‬‬ ‫כא‪.‬‬ ‫חדש ניסן הוא תחלה לחדשים ולשנה שיצאו בני ישראל ממצרים‪ ,‬אבל‬ ‫השנה בכלל מתחלת מחדש תשרי‪ ,‬והיום הראשון בתשרי הוא ראש השנה‪.‬‬ ‫כב‪.‬‬ ‫יום ״ראש השנה" לא נזכר בתורה בפירוש‪ ,‬אלא ״זכרון תרועה" או‬ ‫״יום תרועה"‪ ,‬אר חכמי ישראל ז"ל ברוח קדשם למדו זאת בקבלה שהוא‬ ‫ראש השנה לדין‪ ,‬דכתיב (דברים י״א מראשית השנה ועד אחרית שנה‪— ,‬‬ ‫בראשית השנה נידון מה יהא בסופה‪.‬‬ ‫מנהגים בראש השנה‪.‬‬ ‫כג‪.‬‬ ‫נוהגים לברר איש את רעהו בליל ראש השנה בצאתם מבית הכנסת‬ ‫ובבואם הביתה בברכת ״לשנה טובה תכתב ולנקיבה — תכתבי‪ .‬ועכשיו נהנו‬ ‫לשלוח כרטיסים על־ידי הבי־דואר ששם נדפסות המלים ״לשנה טובה‬ ‫תכתבו"‪.‬‬ ‫כד‪.‬‬ ‫לאכול דברים שהם לסימן טוב להשנה החדשה‪,‬‬ ‫משום דבראש השנה דנים את כל אדם לשבט‬ ‫ישפל ומי ירום׳ ונמצא במדרש שהקב"ה עושה‬ ‫ואת זה מוריד (ספר מטעמים צד ‪.)99‬‬ ‫בליל ראש השנה נוהגים‬ ‫ועושים חלה בצורת סולמות‪,‬‬ ‫ולחסד‪ ,‬מי יעני ומי יעשר מי‬ ‫סולמות ברקיע׳ את זה מעלה‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪48‬‬ ‫כה‪.‬‬ ‫נהגו בני צרפת אאכוא בראש השנה תפוחים אדומים‪ ,‬ובפרובינצא אוכאים‬ ‫ענבים אבנים ותאנים אבנים וראש כבש‪ ,‬כא דבר חדש קא וטוב אסימן טוב‬ ‫אכא ישראא‪( .‬מחזור וויטרי צד ‪.)362‬‬ ‫כו‪.‬‬ ‫עזרא הסופר אמר‪ :‬אכאו משמנים ושתו ממתקים ושאחו מנות אאין‬ ‫נכון או כי קדוש היום אאדוננו‪.‬‬ ‫כז‪.‬‬ ‫מנהג הוא אאכוא אחר הקידוש באיא ראש השנה תפוחים מתוקים בדבש‬ ‫ומברר בורא פרי העץ עא התפוח‪ ,‬ואומרים יהי רצון שתחדש עאינו שנה‬ ‫טובה ומתוקה (מנהגי מהרי״א ר״ה)‪.‬‬ ‫כח‪.‬‬ ‫מצוה אאכוא באיא ראש השנה‪ ,‬אפי דעת מהרי״א‪ ,‬ראש שא איא‪ ,‬אזכר‬ ‫העקדה‪ ,‬וארמז שנהיה אראש ואא אזנב (מהרי"א האכות ר"ה)‪.‬‬ ‫שהחיינו‪.‬‬ ‫כט‪.‬‬ ‫באיא שני כשעושים קידוש צריר אהניח פרי חדש כדי אומר שהחיינו‪,‬‬ ‫משום דשני ימים שא ראש השנה כיום אחד ארור הוא וחוששין אומר‬ ‫שהחיינו עא יום טוב שני רק בצירוף הפרי החדש‪ ,‬ואם אין או פרי חדש יאמר‬ ‫שהחיינו עא הקידוש כמו בשאר יום טוב (ט״ז סי׳ ת״ר ב׳)‪.‬‬ ‫ל‪ .‬המלך בקול רם‪.‬‬ ‫כשמגיע הש"ץ בתפאת שחרית א״המאך" הוא קורא את ״המאך" בקוא‬ ‫גדוא אהראות שאינו מחדשים עאינו בראש השנה את מאכותו שא מאך מאכי‬ ‫המאכים הקב" ה (אור המאור‪ ,‬האכות סוכות‪ ,‬מטעמים ‪.)98‬‬ ‫תורה ומוסר‪.‬‬ ‫לא‪.‬‬ ‫נוהגים שאא אישון שינת צהרים בראש השנה‪ ,‬אאא אומדים בתורה‪,‬‬ ‫בספרי מוסר‪ ,‬או בספר תהאים‪ .‬ומנהג אבותינו תורה היא ואין אשנות (מטה‬ ‫משה סי׳ התכ"א)‪.‬‬ ‫לב‪ .‬טעם לראש השנה‪.‬‬ ‫היה מחסד האא עא ברואיו אפקוד אותם ואראות מעשיהם בכא שנה‬ ‫ושנה‪ ,‬יום אחד בשנה‪ ,‬בראש השנה‪ ,‬כדי שאא יתרבו העונות כא כך‪ ,‬ויהיה‬ ‫מקום אכפרה‪ ,‬וכיון שהם מועטים מעביר עאיהם‪ ,‬ואם אא יפקדם עד זמן רב‬ ‫יתרבו כא כך עד שיתחייב העואם כמעט כאיה חאיאה ‪,‬נמצא שהיום הנכבד‬ ‫הזה הוא קיומו שא עואם‪ ,‬ואכן‪ ,‬מצד זה‪ ,‬ראוי אעשות אותו יום מועד‪ ,‬ומצד‬ ‫שהוא יום הדין‪ ,‬אדין בו כא חי‪ ,‬ראוי אעמוד בו ביראה ופחד יותר מכא מועדי‬ ‫השנה (ספר החנוד‪ ,‬מצוה שי״א)‪.‬‬ ‫‪49‬‬ ‫ה שנ ה‬ ‫לרא ש‬ ‫אג דו ת‬ ‫אגדות לראש השנה‪.‬‬ ‫לג‪.‬‬ ‫מתכנסים כל מלאכי השרת אצל הקדוש ברור הוא ואומרים לפניו‪:‬‬ ‫רבונו של עולם‪ ,‬אימתי ראש השנה ? והוא אומר להם ‪ :‬לי אתם שואלים ?‬ ‫אני ואתם נשאל לבית דין שלמטה (שקביעות חדשים מסורה בידם)‪.‬‬ ‫לד‪.‬‬ ‫נזרו בית־דיז של מטה ואמרו ‪ :‬היום ראש השנה‪ .‬הקב״ה אומר למלאכי ‪,‬‬ ‫השרת ‪ :‬העמידו בימה (למושב בי״ד של מעלה) ויעמדו סניגורים (מלמדי‬ ‫זכות) ויעמדו קטינורים (מלמדי חובה)‪ ,‬שאמרו בני‪ :‬היום ראש השנה‪.‬‬ ‫נמלכו (נתיעצו והחליטו כנגד דעתם הראשונה) בית דיז לעברה למחר‪,‬‬ ‫הקב״ה אומר למלאכי השרת ‪ :‬העבירו בימה ויעברו סניגורין ויעברו קטיגורין‪,‬‬ ‫שנמלכו בני לעברה למחר‪ ,‬ומה טעם ? ׳‪,‬כי הק לישראל הוא משפט לאלהי‬ ‫יעקב" (תהלים פ״ח‪ ,‬ה׳) ואם אינו הק לישראל אינו משפט לאלהי יעקב‬ ‫(ירושלמי ר״ה פ׳ א׳‪ ,‬שי״ט פ״א)‪.‬‬ ‫לה‪.‬‬ ‫אמר ר׳ כרוספדאי אמר ר׳ יוחנז ‪ :‬שלשה ספרים נפתחים בראש השנה‬ ‫של צדיקים גמורים‪ ,‬ואחד — של‬ ‫(בשעת דינם של באי עולם)‪ ,‬אחד‬ ‫רשעים גמורים‪ ,‬ואחד — של בינונים‪ .‬צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים‬ ‫לאלתר (על המקום‪ ,‬מלשון ארמית‪ :‬על־אתר — כלומר‪ ,‬מיד) לחיים‪ ,‬רשעים‬ ‫גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה‪ ,‬בינונים תלוים ועומדים (בספק)‬ ‫מראש השנה עד יום הכפורים‪ .‬זכו — נכתבים לחיים‪ ,‬לא זכו — נכתבים‬ ‫למיתה )ר" ה ט״ז)‪.‬‬ ‫לו‪.‬‬ ‫אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברור הוא ‪ :‬רבונו של עולם‪ ,‬מפני מה‬ ‫אין ישראל אומרים שירה (הלל) לפניד בראש השנה ויום הכפורים? אמר‬ ‫להם ‪ :‬אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים‬ ‫לפניו — וישראל אומרים שירה לפני ? ‪( 1‬ערכין י׳)‪.‬‬ ‫לז‪.‬‬ ‫כל הוצאותיו של אדם נקצבות לו בראש השנה‪ .‬זכה מוציא את כספו‬ ‫לצדקה‪ ,‬להחזקת התורה ולבנין ארץ־ישראל‪ .‬לא זכה מוציא לעניני הבל‬ ‫ולענינים של מה בכר‪.‬‬ ‫לח‪.‬‬ ‫י׳ שמעון בן יוחאי ישן בליל ראש השנה וראה בחלומו שבני אחותו יהיו‬ ‫נתבעים מן המלכות שש מאות דינרים‪ ,‬כפאם והעמידם פרנסים (הכריחם‬ ‫להתמנות ראשי צבור‪ ,‬כדי שיתנו צדקה ויפטרו בזכות זה מן המם)‪ .‬אמר לו ‪:‬‬ ‫משל מי נוציא? (מהיכן נטול ממון להוצאות צרכי צבור?) אמר להם‪:‬‬ ‫הוציאו וכתבו׳ ולסוף השנה נחשב ונשלים לכם (מה שהוצאתם משל עצמכם)‪.‬‬ ‫ו מנ הגי ר‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪50‬‬ ‫עשו כן‪ ,‬נאמרה עליהם לשון הרע שהיו נושאים ונותנים במטכסא (סוחרים‬ ‫במשי בלא מכס)‪ .‬בא אדם זקן מן המלכות ואמר להם ‪ :‬אי אתם עושים‬ ‫פורפירא (לבוש ארגמן) למלר‪ ,‬אי אתם נקנסים שש מאות דינרים‪ ,‬נטלם‬ ‫וחבשם בבית האסורים‪ .‬כיון ששמע ר׳ שמעון בן יוחאי הלר אצלם‪ ,‬אמר להם ‪:‬‬ ‫כמה הוצאתם? אמרו לו‪ :‬הרי הכתב‪ .‬קרא ומצא שהוציאו שש מאות‬ ‫דינרים חסר ששה דינרים‪ .‬אמר להם ‪ :‬תנו לי ששה דינרים ואני מוציא‬ ‫אתכם מבית האסורים‪ .‬אמרו לו ‪ :‬רואים אתם׳ אותו זקן תובע ממנו שש‬ ‫מאות דינרים והוא אומר‪ ,‬תנו לי ששה דינרים ואני מוציאכם‪ .‬אמר להם ‪:‬‬ ‫תנו לי ששה דינרים ולא אכפת לכם אתם‪ .‬נטלו ששה דינרים ונתנו לתוך‬ ‫ידו‪ .‬הלר ונתן שוחד לאותו זקן שלא יאמר למלד כלום — והוציאם‪.‬‬ ‫משיצאו אמרו לו ‪ :‬שמא היית יודע שאנו נתפסים ? אמר להם ‪ :‬חייכם‪,‬‬ ‫בליל ראש השנה הייתי יודע שאתם נקנסים (נענשים) שש מאות דינרים‪.‬‬ ‫אמרו לו‪ :‬ואילו אמרת לנו‪ ,‬היינו נותנים אף* ששה דינרים אלו לצדקה‪.‬‬ ‫אמר להם ‪ :‬אילו אמרתי לכם לא הייתם מאמינים לי(ילקוט שמעוני‪ ,‬בהר)‪.‬‬ ‫שמחה בראש השנה‪.‬‬ ‫לט‪.‬‬ ‫בנוהג שבעולם׳ אדם יודע שיש לו דין‪ ,‬לובש שחורים ומתעטח שחורים‪,‬‬ ‫ומגדל זקנו‪ ,‬שאינו יודע האיר יצא דינו‪ ,‬אבל ישראל אינם כן‪ ,‬אלא לובשים‬ ‫לבנים‪ ,‬ומתעטפים לבנים‪ ,‬ומגלחים זקנם‪ ,‬ואוכלים ושותים ושמחים‪ ,‬מפני‬ ‫שיודעים שהקב״ה עושה להם חסדים ויוציא כאור משפטם (ירושלמי ר"ה‬ ‫פ“ א ג׳)‪.‬‬ ‫תפלת מוסף לראש השנה‪.‬‬ ‫מ‪.‬‬ ‫הני תשע (ברכות שבמוסף) דר״ה כנגד מי ? כנגד תשע אזכרות שאמרה‬ ‫חנה בתפלתה דאמר מר בר״ה נפקדה שרה רחל וחנה (ברכות כ"ט) וכתיב‬ ‫בסופה ה׳ י ד י ן כל אפסי ארץ — ש״א ב׳‪ ,‬י׳ — (ירושלמי ברכות ב׳‪ .‬נ׳)‬ ‫וראוי לכל ירא אלהים לתן אל לבו כי כשם שמוםףז של ראש השנה מרובה‬ ‫בברכות ממוספי שאר המועדות כר הוא מעולה בערכו מאד מאד‪ .‬בכל‬ ‫המוספים כתוב ״והקרבתם" וכאז כתוב ״ועשיתם אשה"‪ ,‬הא כיצד? אמר‬ ‫הקב"ה לישראל‪ :‬״בני‪ ,‬מעלה אני עליכם כאילו היום נעשיתם לפני‪ ,‬כאילו‬ ‫היום בראתי אתכם בריה חדשה‪ ,‬כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה‬ ‫אשר אני עושה עומדים לפני נאום ה׳ כן יעמוד זרעכם ושמכם — ישעיה ס״ו‪,‬‬ ‫כ"ב — (ויקרא רבה כ״ט‪ ,‬ומקורו ירושלמי ר"ה ד׳‪ ,‬ח׳)‪.‬‬ ‫הרמב״ן על ראש השנה‪.‬‬ ‫מא‪.‬‬ ‫ראש השנה הוא יום הדין והחדש הזה‪ ,‬מזלו מאזנים‪ ,‬כי בו פלס ומאזני‬ ‫משפט לה׳(רמב"ן‪ ,‬ויקרא‪ ,‬כ״ג)‪.‬‬ ‫‪51‬‬ ‫ה שנ ה‬ ‫רא ש‬ ‫ת פ לו ת‬ ‫פרק רביעי‪.‬‬ ‫תפלות ראש השנה‪.‬‬ ‫*‬ ‫מב‪.‬‬ ‫התפלות של ראש השנה ויום הכפורים הן יפות מאד ומלאות קדושה‬ ‫ופיוט נפלא׳ וראוי לכל אדם ללמוד תפלות אלו לפני החג ולהבין אותו היטב‪,‬‬ ‫כדי שיוכל להתפלל בבונה בחג‪.‬‬ ‫מג‪.‬‬ ‫בעיני החסיד ר ׳ י ה ו ד ה ה ל ו י ז״ל היו זמני התפלה של ר״ת‬ ‫ויוהכ״ פ קדושים מכל הזמנים‪ ,‬כשם שארץ־ישראל מקודשת מכל הארצות‪,‬‬ ‫ובית המקדש מכל המקומות‪ ,‬ואלה דבריו ‪ :‬״הפקח יש לו עתים ומקומות‬ ‫בהם הוא רואה האור ההוא‪ ,‬והעתים — הן עתות התפלה‪ ,‬כל שכן בימי‬ ‫התשובה‪ ,‬והמקומות — הם מקומות הנבואה" (כוזרי ד׳‪ ,‬ז׳)‪.‬‬ ‫מד‪.‬‬ ‫תפלה זו עומדת לנו במקום כהונה‪ ,‬נבואה ובית המקדש‪ ,‬כמאמר‬ ‫רבותינו ‪ :‬פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם (תהלים ק״ב‪ ,‬י״ז) —‬ ‫א״ר יצחק ‪ :‬כלפי דורות אמרו שאין להם לא נביא ולא כהן‪ ,‬ולא ביהמ״ק‬ ‫שיכפר עליהם׳ אלא תפלה אחת שנשתיירה להם שהם ״מתפללין בראש‬ ‫השנה וביום הכפורים״ (מדרש תהלים‪ ,‬שם)‪.‬‬ ‫מה‪.‬‬ ‫כוונות גדולות ועמוקות יש בהתפלות בכלל ובתפלות ראש השנה ויום‬ ‫הכפורים בפרט‪ ,‬ובכל תפלה יש רמז לענינים דקים ועמוקים ולמאמרי חז״ל‬ ‫בתלמוד ובמדרשים‪ .‬הנה‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬אנו מבקשים ״ויעשו כולם אגודה אחת‬ ‫לעשות רצונך"‪ ,‬בקשה זו נאה לראש השנה‪ ,‬שהרי שנינו ‪ :‬ובראש השנה‬ ‫כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל‬ ‫מעשיהם (תהלים ל״ג‪ ,‬ט׳) (ר"ה ט״ז) ושנינו עלה׳ ״א״ר ברכיה י ו צ ר ן‬ ‫רוצה שיהא ל ב ן יחד אליו״ (ירושלמי א׳ ג׳)‪.‬‬ ‫מו‪ .‬התפלות וערכן הלאומי והאנושי‪.‬‬ ‫בתפלות ראש השנה ויום הכפורים יש תפלות ובקשות לטובת האומה‬ ‫הישראלית וגם לטובת כל אומות העולם‪ .‬ואלה דברי החסיד ר׳ יהודה הלוי‬ ‫י כי היסודות‬ ‫ז״ל‪ :‬״ובדבורינו ותקוננו ידבק הענין האלהי בעולם ‪------------‬‬ ‫נהיו להיות מהם המוצאים ואח״ב הצמח‪ ,‬ואח״ב החי‪ ,‬ואח״ב האדם‪ ,‬ואה״כ‬ ‫סגולת האדם׳ והכל נהיה בעבור הסגולה ההיא׳ להדבק בה הענין האלהי‬ ‫והסגולה ההיא בעבור סגולות הסגולה‪ ,‬כמו הנביאים והחסידים׳ ועל זה הדרך‬ ‫נסדר מאמר האומר ״תן פחדך ה׳ אלקים עם כ ל מ ע ש י ך ״ ‪ ,‬ואחר־כר‬ ‫״תן כבוד לעמר״‪ ,‬ואחר כר ״צדיקים יראו וישמחו‪ ,‬מפני שהם סגולת הסגולה״‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪52‬‬ ‫(כוזרי מאמר ב׳‪ ,‬מ״ד)‪ ,‬הרי אך ״ובכן תן פחדו״ היא תפלה על כל אומות‬ ‫העולם"‪ ,‬״תן כבוד ה׳ לעמר" היא תפלה על האומה הישראלית‪ ,‬״ובכן צדיקים״‬ ‫היא תפלה על חסידי ישראל‪.‬‬ ‫‪o—--------------------o‬‬ ‫פרק חמישי‪.‬‬ ‫ונתנה תק!ז‪.‬‬ ‫מז‪.‬‬ ‫איש עברי היה במגנצא והיה גדול בתורה ועשיר ונכבד מאד ומיוחס‬ ‫ויפה תואר‪ ,‬וקראו לו ר׳ אמנון לפי שהיה מאמין גדול בה׳‪ .‬התחילו השרים‬ ‫לבקש ממנו שימיר את דתו‪ .‬כשלא שמע להם‪ ,‬הפציר בו פעם האדון בעצמו‪.‬‬ ‫חפץ ר׳ אמנון להפטר ממנו‪ ,‬ואמר ‪ :‬תן לי זמן שלשה ימים ואחשוב בדבר‬ ‫ואתן לר תשובה‪.‬‬ ‫כשיצא ר׳ אמנון מבית האדון‪ ,‬הצטער מאד על שאמר שיחשוב בדבר‪,‬‬ ‫כאילו יש לו ספק ח"ו באמונתו בה׳‪ ,‬ובא לביתו עצוב ובוכה‪ ,‬ולא חפץ‬ ‫לאכול ולשתות‪ .‬באו כל חבריו וקרוביו לנחם אותו ולדבר על לבו ‪,‬והוא לא‬ ‫רצה לקבל תנחומים ואמר‪ :‬״מות אמות‪ ,‬כי חטאתי לה׳״‪.‬‬ ‫ביום השלישי שלח האדון לקרוא לו‪ .‬לא חפץ ר׳ אמנון לבוא‪ .‬צוה האדון‬ ‫והביאו אותו על כרחו‪ .‬אמר האדון ‪ :‬למה לא באת ליתן לי תשובה ? רצה‬ ‫ר׳ אמנון לקדש את ה׳ ואמר ‪ :‬כרות את לשוני שדברה שקר‪ .‬צוה האדון‬ ‫וקצצו את פרקי ידיו ורגליו‪ ,‬ועל כל פרק ופרק שואלים אותו אם רוצה‬ ‫להמיר‪ ,‬והוא משיב‪ ,‬לאו! אחר כר צוה האדון והשכיבו אותו במטה‪ ,‬וכל‬ ‫פרקי אצבעותיו אצלו‪ ,‬והשיבו אותו לביתו‪.‬‬ ‫כשהגיע ראש השנה‪ ,‬בקש ר׳ אמנון והוליכו אותו לבית הכנסת והעמידו‬ ‫אותו אצל החזן‪ .‬וכשהגיע החזן ל״קדושה"‪ ,‬אמר ר׳ אמנון לחזן ‪ :‬״המתן‬ ‫לי קצת ואקדש את השם"‪ .‬הפסיק החזן‪ ,‬ור׳ אמנון אמר בקול רם ״ובכן‬ ‫תעלה לר קדושה כמו שקדשתי את שמר וכו׳‪ ,‬ואחר כך אמר ״ונתנה תוקף‬ ‫קדושת היום וכו׳" עד ״ושמנו קראת בשמך"‪ ,‬וכשגמר את הקדושה יצאה‬ ‫נשמתו בקדושה ובטהרה‪.‬‬ ‫משלם שלח את הפיוט הזה בכל תפוצות‬ ‫אנו לאמרו לפני הקדושה בראש השנה וביום‬ ‫קורא הדורות כ״א‪ ,‬סה״ד ח״א ‪ ,218‬צמח‬ ‫החיים צד ‪ ,295‬הג״א ריש מם׳ ר"ה)‪.‬‬ ‫ורבינו קלונימוס בן רבינו‬ ‫ישראל לזכר עולם‪ ,‬על כן נוהגים‬ ‫הבפורים (שלשלת הקבלה נ״ו‪,‬‬ ‫דוד ‪ ,52‬מחזור ר"ה למוסף‪ ,‬אור‬ ‫‪53‬‬ ‫שו פ ר‬ ‫ת קי ע ת‬ ‫פרק ששי‪.‬‬ ‫תקיעת שופר‪.‬‬ ‫וידבר ה׳ אל משה לאמר‪ :‬דבר אל בני ישראל לאמר‪ ,‬בחרש השביעי‬ ‫באחד לחדש יהיה לכם שבתון‪ ,‬זכרון תרועה מקרא קדש (ויקרא כ״ג‪ ,‬כ״ג)‪.‬‬ ‫ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא‬ ‫תעשו‪ ,‬יום תרועה יהיה לכם (במדבר כ"ט‪ ,‬א׳)‪.‬‬ ‫סוד התקיעות‪.‬‬ ‫כוח‪.‬‬ ‫סדר התקיעות הוא ‪:‬‬ ‫ת קי ע ה‬ ‫ת רו ע ה‬ ‫ת קי ע ה‬ ‫קול ה ת ק י ע ה קורא אל האדם מישראל לצאת מהחיים של חולין‪,‬‬ ‫חיי הבל‪ ,‬ולשוב אל ה׳‪ .‬ה ת ר ו ע ה — היא תביא את האדם לחשבון הנפש‪,‬‬ ‫מפחד ה׳ ומהדר גאונו‪ ,‬ולהרגיש כי האדם כאין ןכאפס הוא לפני ה׳ הגדול‬ ‫והנורא‪ .‬ה ת ק י ע ה ה א ח ר ו נ ה תחזק‪ ,‬תאמץ ותרומם את רוח האדם‬ ‫עוד הפעם לאזור חיל‪ ,‬לחדש את רוחו ולהתעתד לחיים חדשים ב ע ת י ד ‪,‬‬ ‫חיים ישרים וטובים‪ .‬ומנהגנו לסדר סדר התקיעות תשר״ט תש״ט תר״ט‪,‬‬ ‫כמנהג רב עמרם גאון‪.‬‬ ‫מט‪.‬‬ ‫על־ידי הבנה עמוקה בערך התקיעה‪ ,‬תרועה‪ ,‬תקיעה‪ ,‬זוכים לבוא לשלשת‬ ‫הענינים החשובים והקדושים בחיים‬ ‫צדקה‬ ‫תפלה‬ ‫ת שו ב ה‬ ‫נ‪.‬‬ ‫ענינים אלה ‪ :‬תשובה‪ ,‬תפלה וצדקה מתאימים מאד עם שלשה ענינים‬ ‫גדולים ורמים בסדר היום‪ .‬תקיעה — מ ל כ י ו ת ‪ ,‬תרועה — ז כ ר ו נ ו ת ‪,‬‬ ‫תקיעה — ש ו פ ר ו ת ‪ .‬וכולם קוראים להתחדשות החיים‪.‬‬ ‫המוסר שבשופר‪.‬‬ ‫נא‪.‬‬ ‫השופר בקולו ידבר אל הלב והרוח של כל אחד מישראל ומעוררו לתשובה‬ ‫ולמעשים טובים‪ ,‬ולפעמים משבר את הלב‪ ,‬שעל זה ירמזו הקולות תקיעה‪,‬‬ ‫ש ב ר י ם ‪ ,‬תרועה‪ ,‬תקיעה‪ .‬בשברים יש משום לב נשבר ונדכה אלהים לא‬ ‫תבזה‪ ,‬ויש בו משום י ל ל ה ‪ ,‬בוכה לב העברי ומתגעגע על אביו שבשמים‪,‬‬ ‫בוכה מי שחטא בל השנה בקול יללה ורוצה לשוב אל מקור האור והחיים —‬ ‫אלהי ישראל ‪I‬‬ ‫כוונה בתקיעה‪.‬‬ ‫נב‪.‬‬ ‫התקיעה דרושה להיות בכונה לשם מצוה ; גם התוקע נם השומע‬ ‫נכללים בחיוב הזה‪ ,‬הראשון — להוציא את כל אחד‪ ,‬והשני — לכוון‪ ,‬לצאת‬ ‫ידי חובתו (ש״ע תקפ"ט)‪.‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪54‬‬ ‫תוקעים בשופר אחרי קריאת התורה אפני המוסף‪ ,‬גם בחזרת הש"ץ שא‬ ‫מ ל כ י ו ת ‪ ,‬אחרי‬ ‫מוסף‪ ,‬אחרי השאמת כא שלשת הברכות‪ ,‬והוא אחרי‬ ‫ז כ ר ו נ ו ת ‪ ,‬ואחרי ש ו פר ו ת ‪ ,‬וכא פעם בסדר הנ הוג( ס פ ר ״הורב"‬ ‫ערר שופר‪ ,‬צד ‪ ) 183-178‬ועיין (בא״ח תקפ״ה עד תקצ"ו)‪.‬‬ ‫שופר לשחרר עבדים‪.‬‬ ‫נג‪.‬‬ ‫ביום כפור בשנת היובא העבירו קוא שופר (ויקרא כ"ה ט׳) שהיה אות‬ ‫ל ש ח ר ו ר ה ע ב ד י ם ‪ ,‬נוהגין עכשיו אתקוע אחר נעילה ״תקיעה גדואה״‬ ‫אזכרון תקיעת יובא בזמן הבית (מחזור וויטרי צד ‪.) 935‬‬ ‫טעם השופר‪.‬‬ ‫נד‪.‬‬ ‫ר׳ אהרן האוי מברצאונא מסביר אנו טעם השופר בדברים אאה‪ ,‬כי ״אפי‬ ‫שהאדם בעא חומר אא יתעורר אדברים כי־אם עא־ידי מעורר כדרר בני אדם‬ ‫בעת מאחמה יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה אמאחמה‪ ,‬ובראש השנה‬ ‫שהוא יום הדין צריך כא אחד אהעיר טבעו אבקש רחמים מאדון הרחמים‬ ‫וקוא השופר מעורר הרבה אב כא שומעיו וכא שכן קוא התרועה‪ ,‬כאומר‪:‬‬ ‫הקוא הנשבר‪ ,‬ומאבד ההתעוררות שבו‪ ,‬יש או אאדם רמז בזה שישבור יצר‬ ‫אבו הרע בתאוות העואם ובהבאי הזמן בשמעו קואות ושברים יעיר את עצמו‬ ‫אתשובה עכ״א (ספר החנוך‪ ,‬מצור‪ .‬ת״ה)‪.‬‬ ‫ברכות התוקע‪.‬‬ ‫נה‪.‬‬ ‫התוקע מברר ברור אתה ה׳ אאהינו מאר העואם אשר קדשנו במצוותיו‬ ‫וצונו אשמוע קוא שופר‪ ,‬ומברר גם ברכת שהחיינו ומוציא את השומעים‬ ‫ידי חובתם‪.‬‬ ‫נו‪.‬‬ ‫התוקע יכסה את השופר בשעת הברכה ובין כא סדר וסדר מהתקיעות‬ ‫ואא ידברו בין הברכה עד סוף כא התקיעות שבסדר מוסף‪.‬‬ ‫המקרי־א‪.‬‬ ‫נז‪.‬‬ ‫הרב שהוא המנהיג הרוחני שא העדה הוא מקריא את התקיעות אהתוקע‪,‬‬ ‫מפני כי הרב הוא בקי בסדר התקיעות ויודע את הדינים שא התקיעות‪ ,‬ונס‬ ‫מפני שהתוקע טרוד בהתקיעות אפשר או אהיות טועה‪ ,‬ותוקעים עא הבימה‬ ‫במקום שקוראים בתורה‪ ,‬כי התורה ניתנה בקוא שופר‪.‬‬ ‫מזמור למנצח‪.‬‬ ‫נח‪.‬‬ ‫קודם תקיעת שופר בראש השנה אומרים את המזמור אמנצה ז׳ פעמים‪,‬‬ ‫כי נזכר בו תרועה וקוא שופר‪ ,‬ואומרים שבע פעמים כנגד שבעה רקיעים שברא‬ ‫הקב"ר‪ .‬בראש השנה שבו נברא העואם‪ ,‬ואנו מפרסמים את מאכותו (מנהגי‬ ‫ישורון סימן קמ״ ד) ואחר שיגמור התוקע את התקיעות מתחיא הש״ץ אשרי‬ ‫העם יודעי תרועה ובו׳ (טור או״ח סי׳ תקצ״ה)‪.‬‬ ‫שו פ ר‬ ‫ל ת קי ע ת‬ ‫טעם ים‬ ‫נט‪.‬‬ ‫עוד טעמים לתקיעת שופר‪.‬‬ ‫רב ס ע ד י ה ג או ן ז״ל כתב כי מפני עשרה טעמים עלינו לתקוע‬ ‫שופר בראש השנה‪ ,‬א) מפני שהיום תחלת הבריאה שבו ברא הקב״ה העולם‬ ‫ומלר עליו‪ ,‬והמלכים בתהלת מלכותם תוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות‬ ‫לאשר ולפרסם את מלכותו‪ ,‬וכן אנו ממליכים ביום זה את הבורא יתברר‬ ‫עלינו למלך‪ ,‬והמלך דוד ע״ ה אמר (תהלים צ״ח ו׳) בחצוצרות וקול שופר‬ ‫הריעו לפני המלך ה‪ .,‬ב) יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה‪,‬‬ ‫ותוקעים בו שופר להכריז שכל הרוצה לשוב ישוב‪ .‬ג) להזכירנו מעמד הר‬ ‫סיני שנאמר בו (שמות י״ ט‪ ,‬ט״ז) וקול שופר חזק מאד‪ ,‬ועלינו ללמוד את‬ ‫התורה בקדושה ובטהרה ולהפיצה בין כל שדרות עמנו בכלל ואצל תינוקות‬ ‫של בית רבן בפרט ‪ .‬ד) להזכירנו את דברי הנביאים‪ ,‬דברים קדושים ונעלים‪,‬‬ ‫שנמשלו בתקיעת שופר‪ ,‬ועלינו ללמוד את דברי הנביאים במקורם ובלשונם‪,‬‬ ‫הלשוז העברית הקדושה‪ .‬ה) להזכירנו חורבן בית המקדש וקול תרועת מלחמת‬ ‫האויבים כמו שנאמר בירמיה (ד׳) כי קול שופר שמעתי תרועת מלחמה‪,‬‬ ‫ועלינו לבקש מאת ה׳ על בנין בית המקדש‪ ,‬ולהשתדל לבנות את ארצנו‬ ‫הקדושה‪ ,‬ארץ־ישראל‪ .‬ו) להזכירנו עקדת יצחק‪ ,‬שמסר את נפשו לה׳‪ ,‬וכן‬ ‫עלינו למסור את נפשנו על קדושת שמו וקדושת תורתו‪ .‬ז) כשאנו שומעים‬ ‫קול השופר לירא ולפחוד מהדר גאון הבורא‪ ,‬כי כר הוא טבע השופר שהוא‬ ‫מרעים ומחריד‪ ,‬כמו שאמר הנביא עמום (ג׳‪ ,‬ו׳) אם יתקע שופר בעיר ועם‬ ‫לא יחרדו‪ .‬ח) להזכיר את יום הדין הגדול שעליו נבא צפניה הנביא ואמר‬ ‫(א׳ י״ד) קרוב יום ה׳ הגדול׳ קרוב ומהר מאד‪ ,‬יום שופר ותרועה (שם ט״ז)‪.‬‬ ‫ט) להזכירנו קבוץ נרחי ישראל ותחית האומה בארצה ולהתגעגע ולשאוף אל‬ ‫הגאולה‪ ,‬והנביא ישעיה אמר (כ״ז י"ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופע גדול‬ ‫ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וכו׳‪ .‬י) להזכירנו תהית‬ ‫המתים ולהאמין בה שנאמר בישעיה (י״ח ג׳) כל יושבי תבל ושוכני ארץ‬ ‫כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו (אבודרהם הלכות ר״ה‪ ,‬ועיין‬ ‫בר״ה ט״ז‪ ,‬מחזור וויטרי צד ‪ ,372‬מטה משה‪ ,‬סימן תת״ג‪ ,‬רמב״ם הלכות‬ ‫שופר פ״א־פ״ג‪ ,‬ש״ע או״ח סי׳ תקפ״ה— תק״צ)‪.‬‬ ‫רבי נו בחיי על השופר‪.‬‬ ‫ס‪.‬‬ ‫והנה רבינו ב ח י י ב"ר אשר ד ל תלמיד הרשב״א ז״ל אומר על טעם‬ ‫השופר כי ״טעם מצוה זו לעורר הלב‪ ,‬כי הקול מעורר‪ .‬יש קול המביא לידי‬ ‫שמחה‪ ,‬ויש קול מביא לידי עצבות‪ ,‬הקול המביא לשמחה הוא קול כלי שיר‬ ‫בכנור ונבל ועוד״ והנביאים היו מנגנים בכנורות וכלי שיר לחדש בהם‬ ‫רוח השמחה‪ ,‬ומתוך השמחה באים לידי רוח הקודש׳ כידוע‪ .‬והקול המביא‬ ‫לידי עצבות ולידי חרדה הוא קול השופר‪ ,‬ובמתן תורה כששמע העם את‬ ‫קול השופר נאמר (שמות כ׳) וירא העם וינועו‪ ,‬וכתיב (שם י״ ט) ויחרד כל‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪56‬‬ ‫ההר מאד‪ ,‬ותוקעין כתרועה שהיא יללה כדי לילל על עונותינו ושנתעורר מתוך‬ ‫אותו הקול ושנלבש חרדה מאימת הדין‪ ,‬עכ"ל (בד הקמח‪ ,‬ערר ראש השנה)‪.‬‬ ‫חז״ל על השופר‪.‬‬ ‫סא‪.‬‬ ‫אמר ר׳ אבהו ‪ :‬למה תוקעין בשופר של איל ? אמר הקדוש ברוך הוא ‪:‬‬ ‫תקעו לפני בשופר של איל‪ ,‬כדי שאזכר לכם עקדת יצחק בן אברהם‪ ,‬ומעלה‬ ‫אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני (ר"ה ט״ז)‪.‬‬ ‫השופר והגאולה‪.‬‬ ‫סב‪.‬‬ ‫מחורש זה ונסבר בחורש זה‪,‬‬ ‫באומות העולם ונסבכים בצרות‬ ‫ליון‪ ,‬מיון לאדום‪ ,‬וסופן להגאל‬ ‫יתקע וכו׳ זכריה ט׳) וזהו מה‬ ‫הראה הקב״ה לאברהם את האיל ניתר‬ ‫ואמר אליו כר הם עתידים בניד להיות נאחזים‬ ‫ונמשכים ממלכות למלכות‪ ,‬מבבל למדי‪ ,‬ממדי‬ ‫בקרנו של איל הה״ד וכו׳ וה׳ אלהים בשופר‬ ‫שקוראים שופר של משיח !‪...‬‬ ‫סג‪.‬‬ ‫שופר ורחמים‪.‬‬ ‫כל ימות השנה ישראל עוסקים במלאכתם‪ ,‬ובראש השנה נוטלין שופרותיהם‬ ‫ותוקעין לפני הקב״ה והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים ומתמלא עליהן רחמים‬ ‫(ויקרא רבה פי״ט‪ ,‬ח׳)‪.‬‬ ‫ה או מנו ת שבשופר‪.‬‬ ‫סד‪.‬‬ ‫ר׳ יהושע פתח‪ ,‬אשרי העם יודעי תרועה ה׳ באור פניר יהלכון (תהלים‬ ‫פ"ט) וכי אומות העולם אינם יודעים להריע ? כמה קרנות יש להם ? כמה‬ ‫בוקינוס יש להם (בוקינוס בלשון יון ורומי כלי להשמיע קול לאנשי החיל‬ ‫העומדים על המשמר)‪ ,‬כמה חצוצרות יש להם‪ ,‬ואתה אומר אשרי העם יודעי‬ ‫תרועה ? אלא‪ ,‬שהם מכירים ל פ ת ו ת א ת ב ו ר א ם ב ת ר ו ע ה ׳‬ ‫והוא עומד מכסא הדין לכסא רחמים (שם סימן ג׳)‪.‬‬ ‫שופר מ ציון‪.‬‬ ‫סה‪.‬‬ ‫אמר ר ׳לוי‪ ,‬כל טובות וברכות ונחמות שהקב״ה עתיד ליתן לישראל אינו‬ ‫אלא מציון‪ ,‬ישועה — שנאמר‪ ,‬מי יתן מציון ישועת ישראל‪ ,‬ברכה מציון —‬ ‫שנאמר יברכר ה׳ מציון‪ ,‬שופר מציון — שנאמר תקעו שופר בציון (מ״ר‬ ‫קדושים‪ ,‬וילקוט ישעיה ב׳)‪.‬‬ ‫שופר ותשובה‪.‬‬ ‫סו‪.‬‬ ‫למה ישראל תוקעים בשופר בראש ה שנה? כדי שידין אותם הקב״ה‬ ‫ברחמים ויזכה אותם‪ .‬א״ ר ברכיה הכהן‪ ,‬כשתיטלו את השופר לתקוע״ חדשו‬ ‫מעשיכם ועשו תשובה‪ ,‬ואפילו יש בידם כמה עבירות‪ ,‬אני מכסה עליכם‬ ‫(פסיקתא הרנינו‪ ,‬מכילתא יתרו)‪.‬‬ ‫שופר של חירו ת‪.‬‬ ‫סז‪.‬‬ ‫מה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה‪ ,‬ואחר כך זכרונות ושופרות ? אלא‪,‬‬ ‫המליכוהו עליך תחלה‪ ,‬ואחר כד בקש מלפניו רחמים‪ ,‬כדי שתזכור לו‪ ,‬ובמה ?‬ ‫‪57‬‬ ‫שו פ ר‬ ‫ת קי ע ת‬ ‫בשופר של חירות‪ ,‬ואין שופר אלא של חירות‪ ,‬שנאמר והיה ביום ההוא‬ ‫יתקע בשופר גדול וכו׳ והתוקע הוא הקב"ה‪ ,‬שנאמר וה׳ אלקים בשופר יתקע‪,‬‬ ‫ואין אנו יודעים מהיכן התקיעה יוצאה‪ ,‬זה שנאמר קול מהיכל ה׳‪ ,‬קול ה­‬ ‫משלם גמול לאויביו (ספרי בהעלותך‪ ,‬ילקוט זכריה תקע"ח)‪.‬‬ ‫השופר וישראל‪.‬‬ ‫סח‪.‬‬ ‫ר׳ יהושע בן קרחה אומר לא נברא שופר אלא לטובה לישראל‪ ,‬שבשופר‬ ‫ניתנה תורה לישראל‪ ,‬שנאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד‪ ,‬ובשופר נפלה‬ ‫חומת יריחו‪ ,‬שנאמר ויהי כשמוע העם את קול השופר‪ ,‬ובשופר עתיד הקב״ה‬ ‫לתקוע בשעה שיתגלה בן דוד צדקנו׳ שנאמר וה׳ בשופר יתקע‪ ,‬ובשופר עתיר‬ ‫הקב״ה לתקוע בשעה שמכניס גליות ישראל למקומן‪ ,‬שנאמר והיה ביום ההוא‬ ‫יתקע בשופר גדול וכו׳ לכר נאמר קרא בגרון כשופר הרם קולר (תנא דבי‬ ‫אליהו ח״ב פכ״ב)‪.‬‬ ‫שופר ושבח‪.‬‬ ‫סט‪.‬‬ ‫כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר‪ ,‬כתוב אחד אומר ז כ ר ו ן‬ ‫תרועה‪ ,‬וכתוב אחד אומר יום תרועה‪ ,‬הא כיצד? זמן שחל בשבת‪ ,‬ז כ ר ו ן‬ ‫תרועה‪ ,‬בחול — יו ם תרועה (מס׳ ר"ה‪ ,‬וילקוט אמור)‪ .‬רבנן אסרו התקיעות‬ ‫בשבת משום דהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר‪,‬‬ ‫שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד יעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים‬ ‫(ראש השנה כ״ט)‪.‬‬ ‫הרמב״ם על השופר‪.‬‬ ‫ע‪.‬‬ ‫והנה הרמב״ם ז״ל אומר‪ :‬״אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה‬ ‫גזירת הכתוב‪ ,‬רמז יש בו‪ ,‬כלומר‪ ,‬עורו ישנים מ שנתכם וחפשו במעשיכם‪,‬‬ ‫וחזרו בתשובה‪ ,‬זכרו בוראכם‪ ,‬אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן‪ ,‬ושוגים‬ ‫כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל‪ ,‬ולא יציל‪ ,‬הביטו לנפשותיכם‪ ,‬והטיבו‬ ‫דרכיכם ומעלליכם‪ ,‬יעזוב כל אחדי מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה‬ ‫עכ״ל (רמב״ם פ״ג מהלכות תשובה)‪.‬‬ ‫עא‪.‬‬ ‫והוא אומר גם כן ‪ :‬״ראש השנה הוא יום תשובה והערת בני אדם‬ ‫משכחתם‪ ,‬ומפני זה יתקע בו בשופר‪ ,‬וכאילו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום‪,‬‬ ‫כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת ימים שבין ראש השנה ויום‬ ‫הכפורים" עכ״ ל (מורה נבוכים‪ ,‬חלק שלישי‪ ,‬פרק מ״ג)‪.‬‬ ‫משל ומוסר לילדים‪.‬‬ ‫עב‪.‬‬ ‫הרב המגיד הגדול ר׳ יעקב מדובנא ז״ ל הניח לנו ברכה בספריו היקרים‬ ‫משל לילדים בראש השנה‪ ,‬וזה״ל ‪ :‬״עתה אתם ילדי קודש בחורי חמד‪,‬‬ ‫אמשול לכם משל‪ ,‬להעיר ולעורר את לבבכם היום הזה‪ .‬עמדו נא׳ התיצבו‬ ‫נא‪ ,‬אתם‪ ,‬ושפכו כמים לבכם נבח פני אביכם שבשמים‪ .‬משל לעשיר גדול‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪58‬‬ ‫שהיה רע אבני־אדם מאד‪ ,‬גזא עורם מעאיהם‪ ,‬אימים ירד מנכסיו ואבד העושר‬ ‫בענין רע ונאאץ אחזור עא הפתחים ביאקוטו ותרמיאו‪ ,‬אבא בכא מקום בואו‬ ‫אא נתנו או מאומה וגרשוהו מביתם‪ .‬חזר אא ביתו ואמר אא בניו‪ ,‬שמעוני‬ ‫בני ! אמת היא כי עא הגדואים אפרנס את הקטנים‪ ,‬האבות את הבנים‪ ,‬כי‬ ‫אין כח הקטנים ככה הגדואים אעבוד ואמשא‪ ,‬אבא כא זה במי שמתפרנס‬ ‫ממאאכה וממסחר אשר אין ביד הקטנים אעסוק בזה‪ ,‬אבא אני אשר אין‬ ‫אפני עסק אחר כי־אם אחזור עא הפתחים ואבקש מ תנ ת חנם האא נהפוך הוא‬ ‫כי עאיכם ירחמו יותר מעאי‪ ,‬אכן אתם חזרו עא הפתחים והתפרנסו‪ ,‬ובצאכם‬ ‫אחיה גם אני‪.‬‬ ‫עג‪.‬‬ ‫ה נ מ ש א ‪ :‬כשהיינו בארצנו הקדושה והיה אנו בית המקדש‪ ,‬מזבח‬ ‫עבודת הקרבנות‪ ,‬תורה‪ ,‬מצוות ומעשים טובים‪ ,‬אז האבות פרנסו את הקטנים‪,‬‬ ‫כי אין דרך הטף אעבוד‪ ,‬אבא עתה‪ ,‬כי דאונו מאד‪ ,‬ארצנו בידי זרים‪ ,‬ביהמ״ ק‬ ‫נחרב‪ ,‬ואין אנו אאא אבקש רחמים וחסד חנם‪ ,‬הנה אתם יאדי קודש יותר הגונים‬ ‫אזה‪ ,‬כי אתם הנכם טהורים וקדושים‪ ,‬אין עאיכם אשמת דבר וחוט שא חסד‬ ‫משור עאיכם‪ ,‬אכן אא תחשו ואא תשקטו היום הזה מאבקש רחמים והאאהים‬ ‫את שאומכם יענה אמן‪ .‬עכ"א‪( .‬אחא יעקב בסופו)‪.‬‬ ‫השופר ומפלגות העם‪.‬‬ ‫עד‪.‬‬ ‫נוסד בטבע כא אדם‪ ,‬שכחות נפשו הפנימיות מתפעאות עא־ידי פעואות‬ ‫חיצוניות‪ ,‬כמו שנמצא באאישע שהשכאתו הרוחנית והנבואה האאהית חאה‬ ‫עאיו עא־ידי נגוז כאי השיר כמאמר הכתוב ״והיה כנגן המנגן ותהי עאיו יד‬ ‫ה׳ (עיין מזה ברמב״ם פ״ו מהאכות יסודי התורה)‪ ,‬וכמו כן המציאו החכמים‬ ‫תחבואות שונות אחזק כה הזכרון באדם ואהשאיר באבו עא ידן זכרון הדברים‬ ‫אשר ראה או שמע‪ ,‬וכמו כן יש כאי ניגון שונים‪ ,‬אשר כנגן המנגן עאיהם‬ ‫יתפעא השומע מהם אשמחה או אעצב ואאבא‪ ,‬אבכיה או אחרדה והתעוררות‪,‬‬ ‫והנה השופר עיקר פעואתו הוא אעורר חרדה באב שומעיו‪ ,‬כמאמר הכתוב‬ ‫״אם יתקע שופר בעיר ועם אא יחרדו"‪ ,‬אבא בכא זאת אא כא הקואות היוצאים‬ ‫ה פ ש ו ט ה תסבב כעין עוז והתפעאות‬ ‫ה ת קי ע ה‬ ‫ממנו שוים‪ ,‬כי‬ ‫השמחה‪ ,‬וישוב הדעת‪ ,‬תחת כי התרועה היא סימן החרדה והצער‪ ,‬ו ה ש ב ר י ם‬ ‫ממוצעים הם בין שתיהם‪ .,‬והנה הצדיקים ישמחו אעתיד כי יבואו עא שכרם‪,‬‬ ‫כמאמר כתוב ״וצדיקים ישמחו ויעאצו אפני אאקים"‪ ,‬והרשעים חרדים מיום‬ ‫הדין כמאמר הכתוב ״כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני ה׳"‪ ,‬והבינונים‬ ‫יש אהם התפעאות מעורבת משמחה‪ ,‬עצב‪ ,‬ותקוה‪ ,‬ואהורות עא כא זה נצטוינו‬ ‫אתקוע בראש השנה ג׳ קואות שונים אאה‪ ,‬תקיעה‪ ,‬שברים‪ ,‬תרועה‪ ,‬וד"א‬ ‫(עקידה שער שבעה וששים)‪.‬‬ ‫‪59‬‬ ‫ל ת ש לי ך‬ ‫ט ע מי ם‬ ‫עי‪.‬‬ ‫תוקעים בשופר כדי שידעו הכל שהיום ראש השנה‪ ,‬וכן בשנת היובל‬ ‫היו תוקעים להודיע שהיא שנת היובל (שד״ל ויקרא כ״ג)‪.‬‬ ‫‪o—--------------------o‬‬ ‫פרק שביעי‪.‬‬ ‫*‬ ‫ת ש לי ך‪.‬‬ ‫מז‪ .‬מהות התשליך‪.‬‬ ‫ביום הראשון של ראש השנה אחר תפלת המנחה קודם שקיעת החמה‬ ‫הולכים אל שפת הנהר או אל באר מים חיים אם אין נהר ואומרים שם‬ ‫תפלה הנקראת ״ ת ש ל י ד ״ ‪ .‬התפלהבוללת שלשה פסוקים האחרונים‬ ‫שבמיכה ‪ :‬״מי אל כמור נושא עון ועובר על פשע״ וכו׳ ועוד תפלות חביבות‬ ‫ויקרות עד מאד (עיין סדור בית יעקב ליעב״ץ)‪.‬‬ ‫עח‪ .‬המנהגים‪.‬‬ ‫נוהגים לנער שולי הבגד כשאומרים ותשלר במצולות ים כל חטאתם‪,‬‬ ‫לרמז על עזיבת החטא‪ ,‬חרטה על שעבר‪ ,‬וקבלה לעשות מעשים טובים בעתיד‪,‬‬ ‫ונחמיה אמר (ה׳‪ ,‬י״ג) חצני נערתי ואומרה ככה ינער האלהים את כל האיש‬ ‫אשר לא יקים את הדבר הזה‪ ,‬ואנר מנערים את העונות אל תוך הים (מנהגי‬ ‫בית יעקב‪ ,‬סימן שכ״ו)‪.‬‬ ‫עט‪.‬‬ ‫נוהגים לילד אצל נהר שאפשר לראות בו דגים‪ ,‬לרמז שאנו משולים‬ ‫כדגים שנאחזים במצודה רעה (קהלת ט׳ י״ב)‪ ,‬כר אנו נאחזים במצודת המות‬ ‫והדין‪ ,‬כי לא ידע האדם את עתו‪ ,‬ומתוד כר נהרהר בתשובה (נגיד ומצוה‬ ‫דף ס״ח) ‪,‬ועוד שלא תשלוט בנו עין הרע כדגים‪ ,‬ונפרה ונרבה לרוב כדגים‬ ‫(אור זרוע)‪.‬‬ ‫פ‪ .‬טעם הרמ״א‪.‬‬ ‫הרמ״א ז״ל בספרו ״תורת העולה״ (חלק ג׳ פ׳ נ״ו) כותב ‪ :‬ומנהג ישראל‬ ‫תורה היא׳ במה שהולכים אל מים ואומרים תשליר במצולת ים כל חטאתינו‪,‬‬ ‫וכשאנו מתבוננים בהדר הטבע של הים או של הנהר אנו שמים לבנו על בריאת‬ ‫העולם׳ שבראש השנה נברא העולם‪ ,‬ואנו מעריצים אז את האלהים הגדול‬ ‫בורא הטבע ומתחרט במה שחטא לפני הקב״ה וחטאיו נמחלים‪ ,‬ורמז לזה‬ ‫בספר הזוהר (פ׳ אמור דף ק״א)‪.‬‬ ‫‪9‬א‪ .‬רמז‪.‬‬ ‫רמז לתשליר נמצא גם בספר נחמיה‪ ,‬במה שמסופר שם ‪ :‬״ויאספו‬ ‫כל העם כאיש אחד על הרחוב אשר לפני ש ע ר ה מ י ם ״ (ח״א■ ג׳)‪ ,‬וזה‬ ‫היה בראש השנה‪.‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪60‬‬ ‫עוד טעם‪.‬‬ ‫פב‪.‬‬ ‫עוד טעם למנהג תשליך כי יש בזה רמז וזכר לעקידת יצחק׳ כד כתוב‬ ‫במדרש תנחומא (וירא‪ ,‬סי׳ כ"ה)‪ ,‬כשהלך אברהם אבינו לעקוד את יצחק‬ ‫בנו‪ ,‬הוליכו השטן בנהר עד שבא עד צוארו במים‪ ,‬צעק אברהם אל ה׳ ואמר ‪:‬‬ ‫הושיע ה׳‪ ,‬כי באו מים עד נפש‪ ,‬וניצול‪ .‬וכשאנו עומדים אצל הנהר‪ ,‬אנו‬ ‫נזכרים על אותו הנהר של אבי האומה הישראלית‪ ,‬על מסירת נפשו‪ ,‬וגם‬ ‫אנו נכונים למסור את נפשנו על קדושת שמו יתברך (לבוש לאו״ח‪ ,‬סימן‬ ‫תקצ״ו‪ ,‬ועיין במהרי״ל הלכות ר״ה‪ ,‬ובשל״ה דף» רי״ד ע"ב‪ ,‬דפוס אמשטרדאם׳‬ ‫ובקדמוניות סי״ד פ׳ כ״ג)‪.‬‬ ‫‪8‬ג‪.‬‬ ‫אם חל יום א׳ של ראש השנה בשבת‪ ,‬הולכין אל הנהר לתשליך ביום שני‪.‬‬ ‫פד‪ .‬טעם מוסרי‪.‬‬ ‫חכמי ישראל מספרים לנו ‪ :‬״מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו‬ ‫בידי הרומאים‪ ,‬וחפצו האויבים שימירו את דתם‪ .‬כשנודע הדבר לילדים‪,‬‬ ‫השליכו את עצמם אל הים ומתו על קדוש השם (עיין גיטין נ"ז ע״ב)‪ ,‬ועוד‬ ‫כמה אלפים ורבבות מישראל נטבעו בימים ובנהרות על קדושת אמונת ישראל‪.‬‬ ‫על כן הולכים אנו ביום הזכרון אל הימים והנהרות לזכור את הקרבנות שאנחנו‬ ‫מקריבים על קדושת השם והתורה וקדושת ישראל‪.‬‬ ‫סוד התשליך‪.‬‬ ‫פה‪.‬‬ ‫וזהו סוד התשליך ‪ :‬הולכים להם יהודים קדושים וטהורים כולם כאחד‬ ‫בראשית השנה אל הנהר‪ ,‬רואים שם הרבה דם‪ ..‬דם אבות ובנים שנשחטו‬ ‫ונטבעו בימים ובנהרות על קדוש השם‪ ...‬דם של מהגרים ונודדים‪ ,‬שנדדו‬ ‫בכל קצוי תבל לבקש להם ולבני ביתם לחם לאכול וצל ומחסה מפני חיי‬ ‫גלות ורדיפות נוראות ופחד המות הנורא‪ ...‬ומצאו קברים בימים ונהרות‪...‬‬ ‫ואם יש בנו עכשיו חטאים ועונת‪ ,‬ירדו אל הים‪ ,‬אל הנהר‪ ,‬יתבוללו בדם‬ ‫הקדושים שלנו‪ ...‬הוי‪ ,‬כמה קדושים יש לנו‪ ...‬כמה דמים שפכנו בימים‬ ‫ובנהרות על קדושת השם‪ ...‬ומשליכים אנו את החטאים לתוך הים‪ ,‬נראה‬ ‫מי ינצח את מי‪ ,‬דם הקדושים או מעט החטאים שיש לנו‪ ,‬ועל הקב״ה לסלוח‬ ‫לנו בטובו הגדול ! (חגים וזמנים)‪.‬‬ ‫עוד טעם לתשליך‪.‬‬ ‫פו‪.‬‬ ‫לפי שביום הזה אנו ממליכים את הקב״ה עלינו‪ ,‬לכן אנו נוהגים בזה את‬ ‫המנהגים שנהגו לפנים בישראל בהמליכם עליהם מלך‪ ,‬שהיו מושחיז אותו על‬ ‫המעין כמשרז״ל (הוריות י״ב‪ ,‬כריתות ה׳) אין מושחין את המלכים אלא על‬ ‫ה מ ע י ן כדי שתמשך מלכותן‪ .‬ומנערים את כנפות הבגדים לרמז על התפלה‬ ‫היפה ״וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעבור ממשלת זדון מן הארץ״‪ ,‬וכתיב‬ ‫(איוב ל״ח‪ ,‬י״ג) לאחוז בכנפות הארץ ו י נ ע ר ו רשעים ממנה‪ ,‬ואנו‬ ‫‪61‬‬ ‫שו ב ה‬ ‫שבת‬ ‫מ נ ע ר י ם מעל עצמנו הרשעה וממשלת זדון ואנו ממליכים עאינו את‬ ‫הקב״ה שהוא מקור הצדק והרחמים (אוצר התפלות‪ ,‬דף תקל״ז ע״ב)‪.‬‬ ‫‪o—--------------------o‬‬ ‫פרק שמיני‪.‬‬ ‫צום גדליה‪.‬‬ ‫פז‪ .‬טעם הצום‪.‬‬ ‫תיכף אחרי ראש השנה‪ ,‬בשלשה ימים לחדש תשרי‪ ,‬הוא תענית צבור‪,‬‬ ‫ונקרא בשם ״ צ ו ם ג ד ל י ה ״ ‪ ,‬לכפר עוז הריגת נדליה בן אחיקם‪.‬‬ ‫המאורע‪.‬‬ ‫פח‪.‬‬ ‫מלד בבל פקד את גדליה בן אחיקם על דלת העם שנשארו ביהודה ולא‬ ‫הגלו בבלה‪ ,‬ונטה לעצת הנביא ירמיה להשלים עם בני בבל כדי להציל את‬ ‫ירושלים והמקדש שלא יחרבו‪ .‬והנה בא ישמעאל בן נתניה מזרע המלוכה‬ ‫ורבי המלד ועשרה אנשים אתו אל גדליה והכו והמיתו את גדליהו בחרב יחד‬ ‫עם כל היהודים שנמצאו עמו במצפה‪.‬‬ ‫פט‪.‬‬ ‫אפשר כי מפני קנאה שקנא ישמעאל בגדליה‪ ,‬כי לא שמו משרת נציב‬ ‫על שכמו בהיות הוא השר ״מזרע המלוכה"‪ ,‬והיה קשה לו להיות סר למשמעת‬ ‫פקיד נגיד אשר הפקיד נבוכדנאצר מלר בבל‪ ,‬או משנאתו הגדולה והעמוקה‬ ‫אל הכשרים וקנאתו לעמו‪ ,‬או אולי שני הדברים יחד גרמו ל ר צ ח נ פ ש‬ ‫נ דליה‪.‬‬ ‫אחרית נוראה‪.‬‬ ‫צ‪.‬‬ ‫במות גדליה בן אחיקם אברה ״שארית יהודה" והגלה מעל אדמתה‪,‬‬ ‫והיהודים האומללים נפזרו לכל רוח‪ ,‬הרבה מהם נדדו למצרים בפחי נ'פש‪,‬‬ ‫וכולם נדו ונעו במצב נורא עד מאד‪ ,‬נואשים מתקוה ורצוצי משפט‪ ,‬ו א ת יהודה‬ ‫״ ב נ י ה י צ א ו ה ״ (ירמיה מ׳ ומ"א)‪.‬‬ ‫היתה למדבר שממה‬ ‫צא‪.‬‬ ‫שם גדליה נשאר לזכר עולם בקרב האומה הישראלית‪ ,‬וקבעו את יום‬ ‫מותו‪ ,‬שהוא‪ ,‬לדעת חז"ל‪ ,‬בשלישי לחדש תשרי‪ ,‬ליום צ וים ותענית לדורות‬ ‫(זכריה ז‪ /‬ה‪ /‬ח׳‪ ,‬י״ט)‪.‬‬ ‫מוסר הצום‪.‬‬ ‫צב‪.‬‬ ‫צמים בני ישראל ובוכים על גדליהו וגם על הגלות וגורמי הגלות‪ ,‬כי‬ ‫קנאה ושנאה גרמו לחורבן הארץ והאומה‪ ,‬ומרגישים אנו כי בשביל לשוב‬ ‫ולבנות את ארצנו ולהחיות את כל קניני הרוח אשר לעמנו יש צורר באחדות‬ ‫הכהות ובישע השם‪.‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שר אל‬ ‫דיני‬ ‫‪62‬‬ ‫זמן הריגתו‪.‬‬ ‫גג‪.‬‬ ‫יש אומרים כי גדליה נהרג בראש השנה והתענית נדחה למחרתו‪ ,‬מפני‬ ‫קדושת החג (הרד״ק בפירושו לירמיה מ״א א׳‪ ,‬האבן עזרא זכריה ח״‪ ,‬י״ט‪,‬‬ ‫הבית יוסף בשם רבינו ירוחם‪ ,‬ועיין ט״ז שם)‪.‬‬ ‫האבות והבנים‪.‬‬ ‫גד‪.‬‬ ‫אחיקם אבי גדליהו עמד לימין הנביא ירמיה לבלתי תת אותו ביד העם‬ ‫להמיתו בגלל אשר נבא רעה ליושבי ירושלים (ירמיה כ״ו‪ ,‬כ״ד) ולעומת זה‬ ‫אביו של ישמעאל היה רשע‪ ,‬וחכמי ישראל קראו לישמעאל בן נתניה רשע‬ ‫בז רשע (מגילה ט״ו ע״א)‪.‬‬ ‫‪o-----------------------o‬‬ ‫פרק תשיעי‪.‬‬ ‫שבת שובה‪.‬‬ ‫צח‪.‬‬ ‫השבת שביז ראש השנה ליום הכפורים נקראת ״שבת שובה"‪ ,‬לפי‬ ‫שקוראים בה את ההפטרה ״שובה ישראל עד ה׳ אלהיר״ (הושע י״ד)‪ ,‬ועוד‬ ‫מפני ששבת זו חלה בעשרת ימי תשובה‪.‬‬ ‫שבת ותורה‪.‬‬ ‫צט‪.‬‬ ‫בשבת זו עוסקים כל היום בתורה ובמצוות‪ ,‬ועושים תשובה גמורה לפני‬ ‫בוא יום הכפורים הקדוש והנורא‪.‬‬ ‫ק‪ .‬דרשת הרב‪.‬‬ ‫הרב דורש לפני הקהל ביום שבת זה ומעורר את לבם לתשובה ולמעשים‬ ‫טובים‪ ,‬ולשוב אל השבת‪ ,‬שלא לחלל את השבת‪ ,‬כי בלי קדושת יום השבת‬ ‫אי אפשר לה להיהדות להתקיים ! וכשהוא קורא שובה ישראל‪ ,‬הוא קורא‬ ‫נם כז ‪ :‬שובה אל קדושת השבת ! כי יותר מששמרו בני ישראל את השבת‪,‬‬ ‫שמרה השבת את בני ישראל מטמיעה והתבוללות וכליון‪.‬‬ ‫קא‪ .‬ההפטרה‪.‬‬ ‫מפני שיש בההפטרה של שבת שובה דברים קדושים וחשובים עד מאד‬ ‫שמעוררים לתשובה‪ ,‬ודברי הנביא צריכים לעשות רושם גדול ועמוק על העדה‪,‬‬ ‫אדם חשוב‪.‬‬ ‫‪O‬‬ ‫‪---—----------------‬‬‫לפיכך קוראים למפטיר זה ‪O‬‬ ‫פרק עשירי‪.‬‬ ‫ת שו ב ה‪.‬‬ ‫קב‪.‬‬ ‫ושבת עד ה׳ אלהיר ושמעת בקולו‪ ,‬ככל אשר אנכי מצור היום‪ ,‬אתה‬ ‫ובניד‪ ,‬בכל לבבך ובכל נפשך‪ ,‬ושב ה׳ אלהיר את שבותד ורחמך‪ ,‬ושב וקבצר‬ ‫‪68‬‬ ‫ת שו ב ה‬ ‫מכא העמים אשר הפיצר ה׳ אלהיך שמה‪ ----------- .‬כ י תשמע בקול ה׳ אלהיך‬ ‫לשמור מצותיו והקותיו הכתובה בספר התורה הזה‪ ,‬כי תשוב אל ה׳ אלהיך‬ ‫בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ל׳‪ ,‬ב׳—נ׳‪ ,‬י׳)‪.‬‬ ‫קג‪.‬‬ ‫יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו‪ ,‬וישב אל ה׳ וירחמהו(ישעיה נ״ו‪ ,‬ז׳)‪.‬‬ ‫שובה ישראל עד ה׳ אלהיד כי כשלת בעוניר‪ ,‬קחו עמכם דברים ושובו אל‬ ‫ה׳(הושע י״ד‪ ,‬ב׳—ג׳)‪.‬‬ ‫עבירות ותשובה‪.‬‬ ‫קד‪.‬‬ ‫בזמן הזה שאין בית המקדש קיים‪ ,‬ואין לנו מזבח כפרה‪ ,‬אין לנו אלא‬ ‫תשובה‪ .‬התשובה מכפרת על כל העבירות‪ ,‬אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה‬ ‫באחרונה‪ ,‬אין מזכירין לו שום דבר מרשעו‪ ,‬שנאמר רשעת הרשע לא יכשל‬ ‫בה ביום שובו מרשעו(קדושין דף מ‪ /‬ר"ה דף ח׳‪ ,‬רמב״ם הלכות תשובה פ״א‬ ‫הלכה ג׳)‪.‬‬ ‫תשובה גמורה‪.‬‬ ‫קה‪.‬‬ ‫איזו היא תשובה גמורה ? זה שבא לידו דבר שעבר בו‪ ,‬ואפשר בידו‬ ‫לעשותו‪ ,‬ופירש ולא עשה מ פ נ י ה ת ש ו ב ה ‪ ,‬לא מיראה ולא מכשלון‬ ‫כה (יומא פ״י‪ ,‬רמב״ם שם פרק ב׳ הלכה א׳)‪.‬‬ ‫קו‪ .‬הרמב"ם על התשובה‪.‬‬ ‫ה ת ש ו ב ה ? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו‬ ‫הי א‬ ‫ו מ ה‬ ‫ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד‪ ,‬ויתנחם על שעבר‪ ,‬ויעיד עליו יודע‬ ‫תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם‪ .‬וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינים‬ ‫אלו שגמר בלבו(רמב״ם שם הלכה ב׳)‪.‬‬ ‫הודו י והלב‪.‬‬ ‫קז‪.‬‬ ‫כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב‪ ,‬הרי זה דומה לטובל ושרץ‬ ‫בידו‪ ,‬שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ‪ ,‬וצריר לפרוט את החטא‪,‬‬ ‫שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב (תענית‬ ‫ט"ז‪ ,‬יומא פ״ו‪ ,‬רמב"ם שם הלכה ג׳)‪.‬‬ ‫קח‪.‬‬ ‫אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי‬ ‫בני ישראל‪ ,‬שהקב״ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע‪,‬‬ ‫אין הדבר כן‪ ,‬אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו‪ ,‬או רשע‬ ‫כירבעם‪ ,‬או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע‪ ,‬וכן שאר כל‬ ‫הדעות‪ ,‬ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני‬ ‫הדרכים‪ ,‬אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה‪ ,‬הוא שירמיהו אמר‬ ‫מפי עליון לא תצא הרעות והטוב‪ ,‬כלומר‪ ,‬אין הבורא גוזר על האדם להיות‬ ‫טוב ולא להיות רע‪ ,‬וכיון שכן הוא נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו‪,‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪64‬‬ ‫ולפיכר ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו ונמל הדעה‬ ‫וכר‪ ,‬וראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו(רמב״ם שם פרק ה׳ הלכה׳ והמקור‬ ‫ע"ז ט״ז‪ ,‬מגילה כ״ה)‪.‬‬ ‫הבחירה והאדם‪.‬‬ ‫ו ה מ צ ו ה ו כו‪,‬‬ ‫קט‪.‬‬ ‫ודבר זה עיקר גדול הוא‪ ,‬והוא ע מ ו ד ה ת ו ר ה‬ ‫שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה‪ ,‬אלא‬ ‫הכל מסור להם (שם הלכה ג׳)‪.‬‬ ‫אופן התשובה‪.‬‬ ‫קי‪.‬‬ ‫לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות‪ ,‬ושמא ימות בשעתו‪ ,‬ונמצא‬ ‫עומד בחטאו‪ .‬לפיכר ישוב מחטאיו מיד׳ ולא יאמר כשאזקין אשוב‪ ,‬שמא‬ ‫ימות טרם שיזקין (רמב״ ם שם פרק ז׳ ה״ב‪ ,‬והמקור אבות‪ ,‬ושבת רף סנ״ג)‪.‬‬ ‫תשובה מדעות רעות‪.‬‬ ‫קיא‪.‬‬ ‫אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל‬ ‫וגניבה‪ ,‬אלא כשם שצריר אדם לשוב מאלו‪ ,‬כר הוא צריר לחפש בדעות רעות‬ ‫שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון‬ ‫והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן‪ .‬מן הכל צריך לחזור בתשובה‪ ,‬ואלו‬ ‫העונות קשים מאותן שיש בהם מעשה‪ ,‬שבזמן שארם נשקע באלו קשה הוא‬ ‫לפרוש מהם (רמב"ם שם הלכה ג׳)‪.‬‬ ‫קיב‪ .‬בעל תשובה‪.‬‬ ‫ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות‬ ‫והחטאות שעשה‪ ,‬אין הדבר כן׳ אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו‬ ‫לא חטא מעולם‪ .‬ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש‬ ‫ממנו וכבש יצרו‪ .‬אמרו חכמים‪ ,‬מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים‬ ‫גמורים יכולים לעמוד בו‪ ,‬כלומר ‪ :‬מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו‬ ‫מעולם‪ ,‬מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם (רמב״ם שם הלכה ד׳׳ והמקור‬ ‫ברכות ל"ד)‪.‬‬ ‫התשובה והגאולה‪.‬‬ ‫ק י ג‪.‬‬ ‫כל הנביאים כולם צוו על התשובה‪ ,‬ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה‪,‬‬ ‫ובבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם‬ ‫נגאלים שנאמר והיה כי יבאו עליר כל הדברים וגו׳ ושבת עד ה׳ אלהיד ונו׳‬ ‫ושב ה׳ אלהיד (רמב״ ם שם הלכה ה׳׳ והמקור מן מ״א כ״ו)‪.‬‬ ‫ק י ד‪ .‬מעלת התשובה‪.‬‬ ‫במה מעולה מעלת התשובה‪ .‬אמש היה זה מובדל מה׳ אלהי ישראל‪,‬‬ ‫שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם‪ ,‬צועק ואינו נענה‪,‬‬ ‫שנאמר כי תרבו תפלה אינני שומע לקולכם‪ ,‬ידיכם דמים מלאו‪ ,‬ועושה‬ ‫מצות וטורפין אותן בפניו‪ ,‬שנאמר מי בקש זאת מידבם רמוס חצרי׳ והיום‬ ‫‪65‬‬ ‫תשובה‬ ‫הוא מודבק בשכינה‪ ,‬שנאמר ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם‪ ,‬צועק ונענה מיד‪,‬‬ ‫שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה‪ ,‬ועושה מצוות ומקבלי! אותן בנחת‬ ‫ושמחה ולא עוד אלא שמתאוים להן (רמב״ ם שם הלבה ז׳)‪.‬‬ ‫קטו‪ .‬דרכי בעלי התשובה‪.‬‬ ‫בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענוים ביותר‪ ,‬אם חרפו אותם‬ ‫הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להם ‪ :‬אמש היית עושה כך וכר‪,‬‬ ‫ואמש היית אומר כר וכך‪ ,‬אל ירגישו להם אלא שומעים ושמחים ויודעים‬ ‫שזו זכות להם‪ ,‬שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו‪ ,‬ונכלמים מהם‪,‬‬ ‫זכותם מרובה‪ ,‬ומעלתם מתגדלת‪ ,‬וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור‬ ‫מעשיר הראשונים‪ ,‬או להזכירם לפניו כדי לביישו‪ ,‬או להזכיר דברים וענינים‬ ‫הדומים להם כדי להזכירו מה עשה‪ ,‬הכל אסור ומוזהר עליו בכלל אונאת‬ ‫דברים שהזהירה תורה עליה‪ ,‬שנאמר ולא תונו איש את עמיתו (רמב״ם שם‬ ‫פרק ז‪ /‬הלכה ח׳‪ ,‬המקור ‪ :‬בבא מציעא נ"ח‪ ,‬נ״ ט)‪.‬‬ ‫קטז‪.‬‬ ‫ור׳ י ה ו ד ה ה ל ו י הקדיש מאמר גדול לענין התשובה והוא דורש‬ ‫תשובה גמורה בין במחשבה בין במעשה‪ ,‬ואם לא תתכן התשובה מהמחשבה‬ ‫בעבור גבורת הרעיוני עליה‪ ,‬במה שקדם לה מזכון מה ששמעה מימי הנעורים‬ ‫משירים וחידות וזולתם‪ ,‬תנקה מהמעשה ותתודה על הרעיונים‪ ,‬ותקבל שלא‬ ‫תזכרם בלשונה כל שכן שתעשם‪ ,‬וכמו שנאמר זמותי בל יעבור פי‪( .‬כוזרי‪,‬‬ ‫מאמר ג׳‪ ,‬ה׳)‪.‬‬ ‫קיז‪ .‬בעלי תשובה‪.‬‬ ‫מנשה בן חזקיהו מלך יהודה‪ ,‬היה רשע גמור‪ .‬הביא ה׳ עליו את חיל‬ ‫מלך אשור‪ ,‬והם תפשו אותו ושמו אותו בכלי של נחושת מלא נקבים‪ ,‬והציתו‬ ‫אש תחתיו‪ .‬התחיל מנשה בוכה וצועק אל הפסילים‪ ,‬ולא הניח פסל אחד‬ ‫שלא קרא אליו‪ .‬כשראה מנשה שהפסילים לא יועילו‪ ,‬אמר‪ :‬״זוכר אני‬ ‫שאבא היה מקריא לי את הפסוק הזה ‪ :‬בצר לר ומצאור כל הדברים האלה‬ ‫באחרית הימים‪ ,‬ושבת עד ה׳ אלהיר״ (דברים ד׳‪ ,‬ל׳)‪ .‬התפלל מנשה אל ה׳‪,‬‬ ‫והיו מלאכי השרת סותמים חלונות של רקיע‪ ,‬שלא תעלה תפלתו לפני המקום‪,‬‬ ‫ואומרים לפניו ‪ :‬רבון העולמים ! ארם שהעמיד צלם בהיכל — כלום יש‬ ‫בו תשובה? אמר להם הקב״ה‪ :‬אם אינו מקבלו בתשובה — הרי הדלת‬ ‫נעולה כנגד כל בעלי תשובה‪ ,‬מה עשה הקב״ה ? חתר לו כמין חתירה אחת‬ ‫תחת כסא הכבוד שלו ושמע תחנתו‪ ,‬וקבל תשובתו (סנהדרין ק״א‪ ,‬ילקוט‪,‬‬ ‫פסיקתא פ״ד)‪.‬‬ ‫קיח‪.‬‬ ‫נבוזראדאן רב טבחים הרג בשעת חרבן ביהמ״ק מאתים ואחת עשרה‬ ‫רבוא‪ ,‬ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת‪ ,‬עד שהלך דמם‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪66‬‬ ‫ונגע בדמו של זכריה הנביא‪ .‬מצא את דמו של זכריה שהוא רותח׳ אמר להם ‪:‬‬ ‫מה זה ? אמרו או ‪ :‬דם זבחים שנשפר‪ .‬הביאו דם זבחים ולא נמצאו דומים‬ ‫זה לזה‪ .‬אמר להם נבוזראדאן ‪ :‬אם תאמרו לי — מוטב׳ ואם לאן __ א ס רו ק‬ ‫את בשרכם במסרקות של ברזל‪ .‬אמרו לו‪ :‬מה נאמר לד? נביא היה‬ ‫בינינו והיה מוכיחנו על עבירות שבידינו‪ ,‬עמדנו עליו והרגנוהו‪ .‬וזה כמה‬ ‫שנים שאין דמו נח‪ .‬אמר להם ‪ :‬אני אפיםנו‪ .‬הביא סנהדרי גדולה וסנהדדי‬ ‫קטנה והרגם על הדם — ולא נח ; בחורים ובתולות — ולא נח ; תינוקות‬ ‫של בית רבם — ולא נח ; אמר נבוזראראז ‪ :‬זכריה׳ זכריה‪ ,‬טובים שבהם‬ ‫אבדתי‪ ,‬וכי נוח לר שאאבד את כולם? כשאמר לו כר — נח‪ .‬באותה שעה‬ ‫ה ר ה ר נ ב ו ז ר א ד א ן ת ש ו ב ה ב ל ב ו ‪ ,‬אמר ‪ :‬ומה אם על נפש‬ ‫אחת כד — אני שהרגתי כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה‪ .‬ברח ושלח‬ ‫שטר צואה לביתו ונתגיר (גיטין‪ ,‬נ״ה)‪.‬‬ ‫תשובה וכפרה‪.‬‬ ‫קיט‪.‬‬ ‫שאלו להקב״ה ‪ :‬חוטא מהו ענשו ? אמר להם ‪ :‬יעשה תשובה ויתכפר‬ ‫לו׳ זהו שנאמר‪ :‬״על כן יורה חטאים בדרר״ — יורה לחטאים דרד לעשות‬ ‫תשובה (ירושלמי סנהדרין פ׳ י״ב ; איכ״ר)‪.‬‬ ‫התשובה והמות‪.‬‬ ‫קב‪.‬‬ ‫ר׳ אליעזר אומר ‪ :‬שוב יום אחד לפני מיתתר‪ .‬שאלו תלמידיו את ר׳‬ ‫אליעזר‪ :‬וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להם‪ :‬וכל שכן ישוב‬ ‫היום שמא ימות למחר‪ ,‬ונמצא כל ימיו בתשובה (שבת קנ״ג)‪.‬‬ ‫קכא‪.‬‬ ‫יפה שעה אחת כתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם‬ ‫הבא; ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה‬ ‫(אבות פ״ד)‪.‬‬ ‫כח התשובה‪.‬‬ ‫קכב‪.‬‬ ‫דרש רבינו הגדול‪ :‬גדול כחה של תשובה‪ ,‬שכיון שאדם מהרהר בלבו‬ ‫לעשות תשובה מיד היא עולה׳ לא עד עשרה מילים ולא עשרים ולא עד‬ ‫מאה׳ אלא עד מהלר חמש מאות שנה׳ ולא עד הרקיע הראשון אלא עד‬ ‫הרקיע השביעי׳ ולא עד הרקיע השביעי‪ ,‬אלא שהיא עומדת לפני כסא הכבוד‪,‬‬ ‫זהו שנאמר ‪ :‬שובה ישראל עד ה׳ אלהיר (פסיקתא רבה מ״ד)‪.‬‬ ‫קכג‪.‬‬ ‫גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם ; גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו‬ ‫של אדם (יומא פ״ו ‪ :‬ר"ה ט״ז)‪.‬‬ ‫קכד‬ ‫אמר ר׳ יונתן‪ ,‬גדולה תשובה שמביאה גאולה‪ ,‬שנאמר ‪ :‬ובא לציון גואל‬ ‫ולשבי פשע ביעקב (יומא פ״ו)‪.‬‬ ‫קכה‪.‬‬ ‫אם אין ישראל עושים תשובה אינם נגאלים׳ ואין ישראל עושים תשובה‬ ‫אלא מתור הצער ומתוך הדחק ומתוך הטלטול ומתוך שאין להם מחיה‬ ‫(פרקי דר"א מ״ג)‪.‬‬ ‫תשובה ואריכות ימים‪.‬‬ ‫קכו‪.‬‬ ‫אמר ר׳ יונתן ‪ :‬גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם‪ ,‬שנאמר‬ ‫(יחזקאל ל״ג) ובשוב רשע מרשעתו הוא יחיה‪.‬‬ ‫קכז‪.‬‬ ‫היה ר׳ מאיר אומר‪ :‬גדולה תשובה שבשביל יחיר שעשה תשובה‬ ‫מוחלין לו ולכל העולם בולו (יומא פ״ ו ; ע״י)‪.‬‬ ‫קכח‪ .‬מעשה בבעל תשובה‪.‬‬ ‫מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה‪ ,‬אמרה לו אשתו ‪ :‬״ריקה‪,‬‬ ‫אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט שאתה חוגר אינו שלך" — ונמנע ולא‬ ‫עשה תשובה‪ .‬באותה שעה אמרו ‪ :‬הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו(הגזילות‬ ‫והרבית לבעליהן כדי לעשות תשובה) אין מקבלין מהם (כדי שלא לנעול‬ ‫דלת בפני השבים) והמקבל מהם — אין רוח חכמים נוחה הימנו (ב״ ק צ״ד;‬ ‫תנחומא נ"ח)‪.‬‬ ‫קכט‪.‬‬ ‫כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ; וכל המחטיא את הרבים‬ ‫אין מספיקין בידו לעשות תשובה — כל המזכה את הרבים אין חטא בא‬ ‫על ידו — שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן‪ ,‬וכל המחטיא את הרבים‬ ‫אין מספיקין בידו לעשות תשובה — שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו‬ ‫בגיהנם (יומא פ״ז)‪.‬‬ ‫קל‪.‬‬ ‫תפלה‪ ,‬צדקה ותשובה (ירושלמי‬ ‫שלשה דברים מבטלים גזירה קשה‪:‬‬ ‫תענית ב׳)‪.‬‬ ‫קליא‪.‬‬ ‫אי אפשר לעולם בלי תשובה והתשובה נבראת קורם שנברא העולם‬ ‫(‪#‬סחים נ״ג)‪.‬‬ ‫קלב‪.‬‬ ‫פרקליטים של אדם תשובה ומעשים טובים (שבת ל"ב)‪.‬‬ ‫קלג‪.‬‬ ‫תשובה ומעשים טובים כתרים בפני הפורעניות (אבות פ״ד‪ ,‬י״א)‪.‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שר אל‬ ‫דיני‬ ‫‪68‬‬ ‫קלד‪.‬‬ ‫עשה תשובה עד שאתה בכהך‪ ,‬עד שלא יכבה הנר תז לו שמן (ילקוט‬ ‫קהלת׳ תתקע״ט)‪.‬‬ ‫למה נמשלה תשובה לים ? מה הים לעולם פתוח׳ אף שער תשובה לעולם‬ ‫פתוח (ילקוט תחלים תשפ״ט)‪.‬‬ ‫קלה‪.‬‬ ‫איז לד דבר העומד בפני בעלי תשובה (ירושלמי פאה׳ פ״א‪ ,‬א׳)‪.‬‬ ‫קלו‪.‬‬ ‫ידו של הקב״ה פרושה לקבל בעלי תשובה (עירוביז קי״ט)‪.‬‬ ‫קלז‪.‬‬ ‫אר״ש בז חלפתא‪ ,‬כל טובות וברכות ונחמות שראו הנביאים בעולם הזה‪,‬‬ ‫לבעלי תשובה ראו וכו׳ (קה״ר פ״א ; ברכות ל״ד)‪.‬‬ ‫קלח‪.‬‬ ‫היה אדם רשע כל ימיו ובסוף עשה תשובה‪ ,‬הקדוש ברוד הוא מקבלו‬ ‫(ירושלמי פאה פ"ו‪ ,‬א׳)‪.‬‬ ‫זמן התשובה‪.‬‬ ‫קלט‪.‬‬ ‫הזמן היותר טוב לתשובה הוא כשהאדם הוא צעיר‪ ,‬מלא חיים‪ .‬אמרו‬ ‫חכמי ישראל ‪ :‬אשרי מי שעושה תשובה כ ש ה ו א א י ש (ע״ז‪ ,‬י״ט)‪,‬‬ ‫אין פלא אם האיש הוא זקן מלא ימים ואין בו כח לחטוא‪ ,‬אלא שבחו הוא‬ ‫כשהוא צעיר לימים ועושה טוב ושב אל אלקיו(זוהר קדושים‪ ,‬פ״ז ע״ב)‪.‬‬ ‫קט‪.‬‬ ‫מלכות רומא גזרה לתלות את ר׳ יוסי בן יועזר איש צררה על שלא רצה‬ ‫להמיר את דתו‪ ,‬דת ישראל‪ .‬כשהוציאו אותו לתליה בשבת‪ ,‬עבר שם יקום‬ ‫איש צרורות‪ ,‬בן אחותו של ר׳ יוסי‪ ,‬כשהוא רכוב על הסוס בשבת‪ ,‬אמר לו‬ ‫יקום לר׳ יוסי ‪ :‬ראה את הסום שאני רוכב עליו ואת הסום שעוד מעט‬ ‫אתה תרכב עליו‪ ...‬אמר לו ר׳ יוסי ‪ :‬אם לצדיקים הקודש ברוך עושה כך‪,‬‬ ‫קל וחומר שישלם הקב״ה לרשעים ברשעתם‪ .‬נכנסו דברים אלו בלבו של‬ ‫יקום‪ ,‬ונתעוררו בו ה ר ה ו ר י ת ש ו ב ה ‪ ,‬הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות‬ ‫בית דין ‪ :‬סקילה‪ ,‬שריפה‪ ,‬הרג וחנק‪ .‬מה עשה ? הביא קורה‪ ,‬נעצה בארץ‪,‬‬ ‫וקשר בה נימא‪ ,‬וערר העצים‪ ,‬והקיפן גדר של אבנים‪ ,‬ועשה מדורה לפניה‪,‬‬ ‫ונעץ החרב באמצע‪ ,‬והצית האור תחת העצים מתחת האבנים‪ ,‬ונתלה בקורה‬ ‫(על־ירי הנימא) ונחנק קדמתו האש׳ נפסקה הנימא׳ נפל לאש׳ קדמתו חרב‪,‬‬ ‫‪69‬‬ ‫תשובה‬ ‫בעלי‬ ‫נפא עאיו הגדר ונשרף‪ .‬נתנמנם יוסי בן יועזר‪ ,‬וראה מטתו פורחת באויר‪.‬‬ ‫אמר ‪ :‬בשעה קאה קדמני זה אגן עדן(ב"ר‪ ,‬פ׳ ס״ה׳ י״ח)‪.‬‬ ‫קמא‪.‬‬ ‫אמר הקב״ה אישראא ‪ :‬בני׳ פתחו אי פתח אחד של תשובה כחודה שא‬ ‫מחט‪ ,‬ואני פותח אכם פתחים שיהיו עגאות וקרניות נכנסות בו (שה״ש רבה‪,‬‬ ‫קמב‪,‬‬ ‫שאמה המאר בחנוכת בית המקדש התפאא ואמר‪ :‬״בהנגף עמר ישראא‬ ‫אפני אויב‪ ,‬אשר יחטאו אר‪ ,‬ו ש ב ו אאיר והודו את שמך והתפאאו והתחננו‬ ‫אאיר בבית הזה‪ ,‬ואתה תשמע משמים ו ס א ח ת אחטאת עמר ישראא"‬ ‫(מ״א‪ ,‬ח׳‪ ,‬א״ג)‪.‬‬ ‫אופני התשובה‪.‬‬ ‫קמג‪.‬‬ ‫הנביא יואא מבאר את אופני התשובה ‪ :‬״גם עתה נאום ה׳‪ ,‬שובו עדי‬ ‫בכא אבבכם ובצום ובבכי ובמספד‪ ,‬וקרעו אכבכם‪ ,‬ואא בגדיכם‪ ,‬ושובו אא ה׳‬ ‫אאהיכם״ (יואא ב׳‪ ,‬יב—יג)‪.‬‬ ‫קמד‪.‬‬ ‫ו ר ב י נ ו ב ח י י הדיין הספרדי ז״א הקדיש שער מיוחד אתשובה‬ ‫ושם הוא מדבר עא גדרי התשובה הוא דורש ‪ :‬א( חרטה עא מה שקדם או מן‬ ‫העוונות׳ ב) שיעזבם ויסור מהם‪ ,‬ג) שיתודה בהם ויבקש המחיאה עאיהם׳‬ ‫ד) שיקבא עא נפשו שאא ישוב אעשותם באבו ובמצפונו״ (חובות האבבות׳‬ ‫שער התשובה‪ ,‬פרק ד)‪.‬‬ ‫קמה‪,‬‬ ‫ובסוף ספרו המאא פנינים ואבני חן בה״תוכחה״ שאו הוא קורא ומעורר‬ ‫אתשובה‪ ,‬ומהביא את עניני העואם הזה החואף ועובר‪ ,‬וכמה נוראים וקדושים‬ ‫דבריו‪.‬‬ ‫החיים והמות אחים שבתם יחד‬ ‫מובאו‬ ‫מוצאו‪.‬‬ ‫בונה‪,‬‬ ‫סותר‪,‬‬ ‫זורע‪,‬‬ ‫קוצר‪.‬‬ ‫החיים‬ ‫והמות‬ ‫החיים‬ ‫והמות‬ ‫החיים‬ ‫והמות‬ ‫איש באחיו ידובקו‪.‬‬ ‫יתלכדו ולא יתפרדו‪.‬‬ ‫אחוזים בשתי קצוות‪,‬‬ ‫נשר רעוע‪,‬‬ ‫וכל ברואי תבל‬ ‫עוברים עליו‪.‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪70‬‬ ‫החיים מחריז‪,‬‬ ‫והמות מפזר‪.‬‬ ‫ודעי נא וראי‬ ‫כי גם עליך תעבור כוס‪,‬‬ ‫(שם‪ ,‬צד ‪ ,202‬דפוס לייפציג)‪.‬‬ ‫החיים נוטע‪,‬‬ ‫והמות עוקר‪.‬‬ ‫החיים מחביר‪,‬‬ ‫והמות מפריד‪,‬‬ ‫קמו‪.‬‬ ‫הדברים עו שים רושם עמוק וגדוא עד מ א ד ומעוררים א ת בן האדם לשוב‬ ‫איל האלקים ש ה חיים ו ה מו ת בידו‪.‬‬ ‫קמז‪ .‬המקדש והתשובה‪,‬‬ ‫כ שהיו בני ישראל בארצם ובי ת המקד ש היה קיים׳ אם אחר מי שראל‬ ‫חטא‪ ,‬ורצה לשוב מדרכו הרעה‪ ,‬היה בא אל בי ת המקד ש‪ ,‬מקריב קרבן ע ל‬ ‫חט א תו‪ ,‬ו מ תוד ה על ה חט א ש ח ט א׳ והקדוש ברור הוא היה מכפר לו׳ עכ שיו‬ ‫שאין לנו מקד ש וקרבנות׳ מי ש ח ט א ורוצה שהקדו ש ברור הוא יכפר לו‪,‬‬ ‫צריר לחזור בת שובה‪ .‬ומה היא ה ת שובה ? י ת ו ד ה על ח ט או׳ י ת ח ר ט‬ ‫על המע שה הרע שעשה‪ ,‬ו י ק ב ל עליו שלא י ח ט א עוד לעולם‪.‬‬ ‫קמח‪ .‬יוסי מש י תא‪.‬‬ ‫הרבה בעלי ת שובה היו בישראל‪ ,‬ו א חד מהם היה יוסף מ שי ת א‪ ,‬שהיה‬ ‫מן הפריצי ם בי מי הבית‪ ,‬וי תחבר עם צוררי ירושלים בי מי עניה‪ ,‬ויהי בגבור‬ ‫יד ה אויבים ויבק שו ל שדוד כל הר הבי ת׳ נ תיר או ואמרו‪ ,‬יכנס א חד מ בני‬ ‫ישראל ״מה ם ובהם תחלה" ויוצי א לנו א ת כלי המקד ש‪ ,‬וי שלחו א ת יוסף‬ ‫מ שי ת א‪ ,‬נכנ ס הוא לההיכל‪ ,‬לקח את מנור ת הזהב הקדושה לגבוה ומסרה‬ ‫להדיוט‪ .‬ויד לבו כרגע על מע שהו הנורא‪ .‬אמרו לו ‪ :‬אין דרכו של הדיו ט‬ ‫לה שתמ ש בזה׳ אלא לר שני ת ומה ש תוצי א מ שם שלר יהיה‪ .‬ולא ביקש‬ ‫לילר עוד‪ .‬אמרו ‪ :‬חפ שי א ת ה מ מ סי ם ו א רנוניו ת מע תה‪ ,‬אם ת ש מ ע בקולנו‪,‬‬ ‫״נ תנו לו מכם ג׳ שנים ולא קבל עליו״׳ א מ ר‪ :‬לא די לי ש הכע ס תי לאלהי‬ ‫פעם א ח ת׳ אלא ש אכעי סנו פעם שניה ? מה עשו לו הרומאים ? נ תנו או תו‬ ‫בספסל של חרשים‪ ,‬והיו מנסרים בבשרו כבעץ׳ והיה מ צווח ו או מ ר‪ :‬״וי‪,‬‬ ‫וי׳ אוי׳ אוי ! ש הכע ס תי לבוראי"‪ .‬גם לו נ פ ת ח השער לצדיקים‪ ,‬שער‬ ‫הת שובה (ברא שית רבה פ׳ ם"ה ומדרש תהלים פ׳ י״א)‪.‬‬ ‫לא הני ח זונה א ח ת בעולם שלא בא עליה‪ .‬פעם‬ ‫הים ונוטל ת כיס דינרים בשכרה‪ .‬נטל כים דינרים‬ ‫ב שעת הרגל דבר הפיחה‪ .‬אמרה‪ ,‬כשם ש הפי ח ה‬ ‫אליעזר בן דורדיא אין מקבלים או תו בת שובה‪.‬‬ ‫ר׳ אליעזר בן דורריא‬ ‫אחת שמע שי ש זונה בכרכי‬ ‫והלר ועבר עליה ז׳ נהרות‪.‬‬ ‫אינ ה חוזרת למקומה‪ ,‬כד‬ ‫‪71‬‬ ‫ת שו ב ה‬ ‫י מי‬ ‫ע •ם ר ת‬ ‫הלר וי שב בין הרים וגבעות ‪ ,‬א מ ר‪ :‬הרים וגבעות בקשו עלי רחמים וכו׳‪,‬‬ ‫שמים וארץ בקשו עלי רחמים ובו׳‪ ,‬חמה ולבנה בקשו עלי רחמים ובו׳‪ .‬אמרו‬ ‫עד שנבק ש רחמים עליך נבקש רחמים על עצמנו‪ .‬א מ ר‪ :‬אין הדבר תלוי‬ ‫אלא בי‪ ,‬הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שי צ א ה נ ש מ תו‪ .‬יצתה‬ ‫בת־קול ו א מ ר ה‪ :‬רבי אליעזר בן דורדיא מזו מן לחיי העוה״ב וכו׳‪ .‬בכה רבי‬ ‫ו א מ ר‪ :‬יש קונה עולמו בכמה שנים‪ ,‬ויש קונה עולמו בשעה א ח ת (ע ״ ז דף‬ ‫ט״ז)‪ .‬כמה יופי בספור אלהי זה ! אלעזר בז דורדיא מו סר א ת נפ שו‬ ‫ל ת אוות נ מ בזו ת‪ ,‬ת אוו ת בשרים‪ ,‬ב שעת הרגל דבר הפיחה‪ ,‬פה ראה ר״א‬ ‫את האדם איר הוא מלא נקבים וסופו לעפר‪ ...‬הבין והרגיש ר״א עד כמה‬ ‫שגה ותעה בדרכי החיים‪ ...‬הנה רגש הנוחם‪ ,‬מוסר כליות נורא‪ ...‬יחוש בעצ מו‬ ‫כאבר מדולדל בגוף האנו שי‪ ...‬ובכל מקום שהוא הולד ידמה בנפ שו כי בריאה‬ ‫יתירה הוא בעולם‪ ...‬מה ת עוד תו ? מה ת כ לי תו ? מה מ ט ר תו ? רוצה‬ ‫לחבק הדר הטבע‪ ,‬ימים ונהרות‪ ,‬הרים וגבעות‪ ,‬שמים וארץ‪ ,‬חמה ולבנה‪,‬‬ ‫כוכבים ומזלות‪ ,‬אבל גם הדמיון הזה אינו מרגיע א ת נפ שו הסוערת‪ ,‬הם מד חי ם‬ ‫אותו ב שתי ידים‪ ,‬כי מה להם ולאדם הנ מכר ל תאוו ת בשרים ? נודד‪ ,‬נו דד‬ ‫הוא ר״א בן דורדי א בד מיונו ו מ מ א ס לבסוף א ת כל מ ח מדי והבלי העולם‬ ‫הזה‪ .‬אין הדבר תלוי אלא בי ! בוכה‪ ,‬בוכה בלי הפוגות‪ ,‬וגועה בבכיה עד‬ ‫שיוצאה נ שמתו‪ ...‬מו ת נעלה‪ ,‬מו ת קדושים וטהורים ‪ 1‬זהו בעל ת שובה‬ ‫מסוג עליון‪ ,‬מ ה מין המעולה והמ שובח ! פנו דרך לבעלי ת שובה ! במקום‬ ‫שהם עומדים אין צדיקים גמורים יכולים ל ע מו די‬ ‫‪o---------------------- o‬‬ ‫פרק אחד עשר‪.‬‬ ‫עשרת ימי תשובה‪.‬‬ ‫קמט‪.‬‬ ‫הימים שבין כסה לעשור‪ ,‬היינו מרא ש ה שנה עד יום הכפורים ועד‬ ‫בכלל‪ ,‬נקראים עשרת י מי ת שובה‪ ,‬מ פני שמרבים בהם בסליחו ת ו ב ת חנוני ם‪,‬‬ ‫בצדקה ובמע שים טובים‪ ,‬ומקבלים עליהם לשוב בת שובה שלמה קודם יום‬ ‫הכפורים‪ ,‬ויש ש מ ת עני ם בעשרת ימי ת שובה (מרדכי‪ ,‬ריש יומא)‪.‬‬ ‫קג‪.‬‬ ‫תודי עני אורח חיים (תהלים ט״ז‪ ,‬י״א) — אלו עשרה ימים שבין ראש‬ ‫ה שנה ליום הכפורים (מדר ש תהלים‪ ,‬שם)‪.‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪72‬‬ ‫הכנה ליום הספורים‪.‬‬ ‫קנא‪.‬‬ ‫בעשרת י מי ת שובה מ כיני ם א ת עצמם ליום הכפורים‪ ,‬יום גדול קדוש‬ ‫ובדברי ק ד מונינו נ מ צ א כי כל עצם ערכו של ראש ה שנה‪ ,‬היום‬ ‫ש מ תוך שתוקעין זוכר הוא‬ ‫״דרא ש ה שנה‬ ‫ש ר י ר א‬ ‫ה ז כ ר ו ן ‪,‬‬ ‫רב‬ ‫יו ם‬ ‫ונורא‪.‬‬ ‫הראשון של ע שרת ימי ת שובה‪ ,‬אינו אלא שהוא הכנה ליום הכפורים‪,‬‬ ‫ולפיכך נקרא ראש ה שנה‬ ‫א ת יום הכפורים‪ ,‬ב מליצ ת‬ ‫ה ג און‬ ‫כמעבי ר קול לפני יום כפור הוא" (אגרת רב שרירא גאון)‪.‬‬ ‫קנב‪.‬‬ ‫נוהגים לחלק בין ראש ה שנה ויום כפור לביבו ת חנם (ירו שלמי סוף פאה)‪.‬‬ ‫שאם ח ״ ו נגזרה גזירה שיבו א לידי מ תנ ת ב שר ודם ב שנה‬ ‫טעם ה מנ הג‪:‬‬ ‫החד שה‪ ,‬תבטל הגזירה הרעה במה שנו טל עתה ונ הנ ה מ של אחרים ( מנ הגי‬ ‫ישורון‪ ,) 138 ,‬ו מנ הגנו לחלוק מגדני ם בערב יום הכפורים או בהו שענ א רבה‬ ‫(כל בו סי מן ם"ה‪ ,‬או״ ח סי מן תקפ״ב‪ ,‬תר"ב)‪.‬‬ ‫הרא״ש‪ ,‬האר" י והגר״א על עשי"ת‪.‬‬ ‫קנג‪.‬‬ ‫הרא״ש ז״ל כתב ש טוב לקרוא בע שרת ימי ת שובה באגרת ה ת שובה של‬ ‫ש חיוב הוא ללמוד בספרי מו סר כל ה שנה‪,‬‬ ‫רבנו יונה‪ ,‬והאר ״ י ז"ל כ ת ב‪:‬‬ ‫ת שובה‪.‬‬ ‫קנד‪ .‬טעם לעש י"ת‪,‬‬ ‫״ז׳ ימים שבין ראש ה שנה ליום הכפורים הם נגד ז׳ י מי השבוע‪ ,‬ובכל‬ ‫יום יעשה ת שובה על או תו יום‪ ,‬למשל‪ ,‬ביום ראשון — יע שה ת שובה על‬ ‫מה ש חט א כל ימיו ביום ראשון‪ ,‬וכן ביום ב׳‪ ,‬וכן כל ז׳ הימי ם" (יערות דבש‪,‬‬ ‫חלק א׳‪ ,‬דרוש א׳)‪ .‬ועיין ב ת שוב ת מה ר״ם מלובלין (סי מן מ״ג‪ ,‬מ ״ ד‪ ,‬מ״ ה)‬ ‫וגבעת שאול סי מן מ"ח‪ ,‬וסי מן פ"ב‪ ,‬ועיין בי ת יעקב סי׳ אבן שוהם סי מן‬ ‫מ״ ט‪ ,‬וב ת שוב ת ח״ם חו״ מ סי מן נ״ב‪ ,‬ובסי מן קפ"ד‪ ,‬קע"ה‪ ,‬יד אליהו סי מן‬ ‫כ"ט‪ ,‬וב שו״ת רמ״א סי מן כ״ה׳ מהר"ל חביב סי מן ע״ ט‪ ,‬רש ״ ל סי׳ צ״ו‪,‬‬ ‫רי׳ ט ראני סי מן ה׳ ובדי"ף ע"ד הדברים המעכבים א ת הת שובה)‪.‬‬ ‫קנה‪.‬‬ ‫אף־על־פי שהת שובה טובה בכל ימי ה שנה‪ ,‬מכל מקום קבעו זמן מיו ח ד‬ ‫וכן כתב הגר״א במ שלי אלא שביחוד צריך ללמוד בספרי מו סר בע שרת י מי‬ ‫‪73‬‬ ‫ת שו ב ה‬ ‫י מי‬ ‫ע שרת‬ ‫לתשובה‪ ,‬את עשרת הימים שבין ראש השנה עד יום הכפורים‪ ,‬וקראו להם‬ ‫״עשרת ימי תשובה"‪ ,‬שנאמר ״דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב״‬ ‫(ישעיה נ״ה‪ ,‬ו׳) ואמרו רבותינו ‪ :‬״אימתי הוא קרוב ? בעשרת ימי תשובה"‪.‬‬ ‫קנו‪.‬‬ ‫בעשרת ימי תשובה ידקדק במצוות יותר מבבל ימי השנה‪ ,‬וירבה בתורה‬ ‫ובמעשים טובים ‪,‬וישוב אל ה׳ באמת ובלב תמים‪ ,‬ובכל יום אחר תפלת‬ ‫שמונה עשרה יאמר ״אבינו מלכנו"‪.‬‬ ‫קנז‪.‬‬ ‫בעשרת ימי תשובה צריך לתקן גם דברים שבין אדם לחבירו‪ ,‬ואם‬ ‫חטא לחבירו ילד ויפיס אותו‪ ,‬ויקבל עליו שלא יעשה עוד רע לשום איש‪.‬‬ ‫המלמדים ועשרת ימי תשובה‪.‬‬ ‫קנח‪.‬‬ ‫רבנו י ע ק ב מ ע מ ד י ן ז״ל כותב ‪ :‬״בחורים ומלמדים לא יבטלו‬ ‫בימים אלו סדר למודם כאשר בעוה״ר רבים מהם נרפים מלפקח אז על צרכי‬ ‫התלמידים וקוראים לו ״בין הזמנים״‪ ,‬ומסליחות עד אחר החג אינו מביא‬ ‫וקורא כדרכו‪ ,‬ומפנה לבו לבטלה‪ ,‬לראות להרחיב גבולו בתלמידים לעתיד‪,‬‬ ‫ו ק ו נ ה א ו ה ב י ם ב ש ו ח ד ל י ל ך ל ב ע ל י ב ת י ם ל ש ב חו‪,‬‬ ‫כי שיחת ילדים לו‪ ,‬ויודע דרך למודם שיראו בו סימן ברכה‪ ,‬ובא בהרבה‬ ‫צדדים וגדול עונו מנשוא‪ ,‬ואיר באלו פנים ישפוך שיח לפני ה׳ ? הלא יפקוד‬ ‫עליו עון בנים‪ ,‬שהוציא זמנם לבטלה‪ ,‬ויום לשנה יחשב לו‪ ,‬ומי שנגעה יראת‬ ‫ה׳ בלבו יוסיף! אומץ בימים אלו ללמוד עם התלמידים‪ ,‬גדולים וקטנים‪ ,‬בשקידה‬ ‫רבה‪ ,‬ואם הנערים בני דעה להבין מוסר השכל ילמוד עמם בכל יום מעט‬ ‫בספרי מוסר לעורר לבם ביראת ה׳ ויסביר להם כי ה׳ בוחן מחשבות רב‬ ‫וצעיר וכו׳‪ ,‬ואם דבריו יעשו רושם בלבם ויתפללו בכונה יגדל כח תפלתם‬ ‫בהבל שאין בו חטא ותחשב לו לצדקה" (בית יעקב‪ ,‬שער העין‪ ,‬שער המטרה‪,‬‬ ‫דף של"ו‪ ,‬דפוס לעמבערג)‪.‬‬ ‫טעמים לעשרת ימי תשובה‪.‬‬ ‫קנט‪.‬‬ ‫״א״ר נהוראי‪ ,‬מפני מה ניתנה קורת רוח לישראל בעשרה ימים הללו‬ ‫ע ש ר ה נ ס י ו נ ו ת שנסה‬ ‫מפני‬ ‫שבין ראש השנה ליום הכפורים ?‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪74‬‬ ‫הקב"ה לאברהם א בינו ו ע מד בכולן‪ ,‬ובשכר שנ צ ט ע ר במעל אנ שי סדום‬ ‫מח מ שי ם ועד עשרה‪ .‬רבי אב א או מ ר‪ :‬ב שביל חבתו של יעקב א בינו‬ ‫שהפרי ש מ ע ש ר מכל שנ א מ ר וכל א שר תתן לי עשר אע שרנו לד״ (פסיק ת א‪,‬‬ ‫יד יוסר׳ וילד)‪.‬‬ ‫קס‪ .‬עשרת ימי תשובה ועשרת הדברות‪.‬‬ ‫ני תנו ע שרת ימי ת שובה לישראל כנגד עשרת הדברות שקבלו ישראל‬ ‫בסיני‪ ,‬שאם יעשו ת שובה שלימה בע שרת הי מי ם מרא ש ה שנה עד יום‬ ‫הכפורים שיקבל את ת שובתם באהבה‪ ,‬לכר נ א מ ר לכו נא ונוכ חה יא מר ה׳‬ ‫אם יהיו ח ט איכ ם כ שנים כשלג ילבינו ( תנ א דב"א ח״ב פכ ״ ב)‪.‬‬ ‫■‬ ‫‪o‬‬ ‫‪75‬‬ ‫הכפו רי ם‬ ‫יו ם‬ ‫ערב‬ ‫פרק שנים עשר‪.‬‬ ‫ערב יום הכפורים‪.‬‬ ‫קסא‪ .‬הכנה לקדושה‪.‬‬ ‫בערב יום הכפורים צריר אהכין א ת עצמו לקדושה וטהרה ואהצום הגדוא‬ ‫והקדוש‪ ,‬וי ת בודד שעה קאה ויע שה חשבון הנפ ש‪ ,‬גם עא אותן העבירות‪,‬‬ ‫ש אינן נח שבו ת כאום ב עיני ההמון כמו ‪ :‬אבק גזא‪ ,‬רבית‪ ,‬אונאה‪ ,‬אבק‬ ‫אשון הרע‪ ,‬איצנות‪ ,‬שחוק ודברים בטאים‪ ,‬חנופה‪ ,‬שקר‪ ,‬גני ב ת דעת וכיוצא‬ ‫בהן שקשה אבני אדם אפרוש מהן ואהדחיקן‪ ,‬ואינם מרגי שים כאא ש חו ט אי ם‬ ‫בזה‪ .‬ובערב יום הקדוש צריך אשוב אא ה׳ ואגרש מחדרי אבו כא מ ח שבו ת‬ ‫רעות ומע שים רעים‪.‬‬ ‫קסב‪ ,‬טבילה‪.‬‬ ‫נהגו אטבוא בערב יום הכפורים ( ט א״ ח תר״ו)‪.‬‬ ‫ק‪0‬כ‪ .‬טעם הטבילה‪.‬‬ ‫הטביאה מן ה טו מ או ת מכאא החוקים היא‪ ,‬שאין ה טו מ א ה טי ט או צואה‬ ‫שתעבור במים‪ ,‬אאא גזירת הכתוב היא‪ ,‬והדבר תאוי בכונ ת האב‪ ,‬ואפיכר‬ ‫אמרו חכמי ם ‪ :‬״טבא ואא הוחזק הרי הוא כאיאו אא טבא" (חגיגה י"ח)‪,‬‬ ‫ואה עא פי כן רמז יש בדבר‪ ,‬כשם שהמכון אבו אטהר כיון שטבא טהור‪,‬‬ ‫ו א עפ״י שאא נ ת חד ש בגופו דבר‪ ,‬כר המכון אבו אטהר נפ שו מ טו מ א ת הנפ שו ת‬ ‫שהן מ ח ש בו ת האון ודעות הרעות‪ ,‬כיון שהסכים באבו אפרוש מ או תן העצות‪,‬‬ ‫והביא נפ שו במי הדעת‪ ,‬טהור‪ ,‬הרי הוא אומר וזרקתי עאיכם מים טהורים‬ ‫וטהרתם מכא טו מ או תי כ ם ומכא גאואיכם א ט הר א תכם‪ ,‬וה׳ ברחמיו הרבים‬ ‫מכא ח ט א עון ו א שמ ה י ט הדנו‪ ,‬אמן (רמב"ם‪ ,‬האכות מקו או ת י״א‪ ,‬י״ב‪ ,‬וספר‬ ‫ה מצוות אהרמב״ם עשה ק״ט)‪.‬‬ ‫קסד‪ .‬מרבים בסעודה‪.‬‬ ‫מצוה אהרבות בסעודה בערב יום הכפורים‪ ,‬וכא האוכא ו שותה בערב יום‬ ‫הכפורים‪ ,‬כדי שי היה בו כח אהתענו ת ביום הכפורים‪ ,‬הרי זה כאיאו ה תענה‬ ‫שני ימים‪ ,‬כת שיעי ובע שירי (רה"ש‪ ,‬רש״י‪).‬‬ ‫קסה‪ .‬קצת יום טוב‪.‬‬ ‫ערב יום כפור הוא קצת יום טוב ומצוה אאכוא בו‪ ,‬אבא אינן אסור‬ ‫בבשר ויין‪ ,‬כיון ד אינו מ חוי ב אאכוא בשר וא שתות יין‪ ,‬דאא מקרי ימי ש מ ח ה‬ ‫(אשון חכמי ם סי מן כ״ז ויאקוטי האוי ‪ 33‬בהערה)‪ ,‬ויש אמעט באמור בערב‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪76‬‬ ‫יום הכפורים בדי לאכול ול שתות (ברכות ח׳‪ ,‬ש״ע או״ ח סי מן ת ר״ד סעיף‬ ‫א׳‪ ,‬באר היטב)‪.‬‬ ‫קסו‪ .‬טעם למה שמחלקים יין ומגדנות‪.‬‬ ‫נוהגים לחלק ייז ו מגדנו ת בערב יום הכפורים ב בי ת ה כנ ס ת אחר תפל ת‬ ‫‘ ש חרית‪ .‬מקור ה מנ הג בירו שלמי (פא ה פ״ח ט׳)‪ ,‬וטעם המנ הג הוא שאם נגזר‬ ‫על אי ש שי הי ה עני לשנה הבאה ויקבל נדבות‪ ,‬תבטל הגזרה בזה שהוא לוקח‬ ‫עתה משל אחרים׳ ולא יהיה עוד עני ל שנה הבאה‪ .‬וגם כדי להרבות ב שמ ח ה‬ ‫ולהראות ש אנו בו ט חי ם בה׳ הטוב שיסלח לנו על כל עונו תינו‪ ,‬וי שלח לנו‬ ‫שנה טובה ( מנ הגי בי ת יעקב םימן קצ״א)‪.‬‬ ‫קסז‪ .‬חלות עם כנפים‪.‬‬ ‫בערב יום הכפורים עו שים חלות עגולות בד מו ת עופו ת עם כנפים‪ ,‬כי‬ ‫ביום הזה בני ישראל דו מי ם למלאכים‪ ,‬אינם אוכלים ו אינ ם שותים‪ ,‬ורק עוסקים‬ ‫כל היום בעבודת ה׳‪ .‬ובמלאכים כ תוב ‪ :‬״ ש ש כנ פי ם לאחד״ (י שעיה ז׳‪ ,‬ב׳)‬ ‫(ספר מ ט ע מי ם ‪.) 101‬‬ ‫קסח‪ .‬מנהג לביבות‪.‬‬ ‫נוהגים לאכול לביבות מ מול או ת בבשר‪ ,‬וי ש לזה טעם ב ח כ מ ת הקבלה‪,‬‬ ‫כי הבשר מרמז לדין‪ ,‬והבצק ה מכס ה או תו רמז לרחמים‪ ,‬ומחוברים יחד ב שביל‬ ‫להמזיג ולהמתיק א ת הגבורות (זרע קודש‪ ,‬ט ע מי ה מנהגים‪ ,‬פ״ז ע״א)‪.‬‬ ‫קסט‪ .‬הדלקת נרות‪.‬‬ ‫נוהגים להדליק נרות הרבה בערב יום הכפורים‪ ,‬כי נמ שלה הנפ ש לנר‪,‬‬ ‫שנ א מ ר נר ה׳ נ ש מ ת אדם ( תנ חו מ א אמור‪ ,‬מ חזור וויטרי צד ‪ )373‬ומברכים‬ ‫א שר קד שנו ב מ צוו תיו וצונו להדליק נר של יום הכפורים ( שו״ע או״ ח סי מן‬ ‫תר״י סעיף ב׳‪ ,‬ו מ שנ ה ברורה שם)‪.‬‬ ‫קע‪.‬‬ ‫מדליקים נרות ב ב תי כנ סיו ת ובב תי מדר שו ת ו ב מ בו או ת האפלים ואצל‬ ‫החולים‪ ,‬ו ח כ מי ישראל א מ רו‪ :‬״לקדוש ה׳ מכובד" — זה יום הכפורים‪,‬‬ ‫וכיון ד אי אפ שר לכבדו באכילה ו ש תיה‪ ,‬כבדהו בכ סו ת נקיה‪ ,‬והדלקת הרבה‬ ‫נרות יש בזה גם כן מ שום כבוד היום‪ ,‬וכ תי ב ב א ו ר י ם כבדו ה׳ ו מ ת רג מינן‬ ‫ב פ נ ס י א (שם סעיף ג׳‪ ,‬ד׳‪ ,‬ב מ שנ ה ברורה)‪.‬‬ ‫קעא‪.‬‬ ‫נוהגים להביא נרות לבי ת ה כנ ס ת ולע שות פ תילו ת עבות כדי להרבות‬ ‫או ח ( מ״ א‪ ,‬ילקוט שופ טי ם)‪.‬‬ ‫קעב‪ .‬נר נשמה‪.‬‬ ‫נוהגים להביא בערב יום הכפורים ב בי ת ה כנ ס ת נ ר נ ש מ ה ב שביל‬ ‫אביו ו א מו ש מתו‪ ,‬כדי לכפר עליהם (מרדכי ומהרי״ו‪ ,‬כל בו‪ ,‬ש״ע או״ ח סי מן‬ ‫תר״י סעיף קטן ד׳‪ ,‬ו ב מ שנ ה ברורה שם)‪.‬‬ ‫‪77‬‬ ‫כ פ רו ת‬ ‫ו מנ הג‬ ‫קעג‪.‬‬ ‫א בו ת‬ ‫ברכת‬ ‫נהגו לה ע מיד נכרי לשמור את הנרות שלא יבואו ח״ו לידי דליקה (שם)‪.‬‬ ‫קעד‪ .‬תפקיד הנרות‪.‬‬ ‫הנרות ב בי ת הכנ ס ת ביום הכפורים מכפרים על הנפ ש‪ ,‬ובכלל יש תפ קיד‬ ‫ח שוב וקדוש להנרות בחיי הדת של עמנו‪ .‬ביי ת ש מ כני סי ם א ת הילד העברי‬ ‫בבריתו של אברהם א בינו מדליקין נרות (שבלי הלקט הלכות מילה סי מן ז׳)‬ ‫והיו נוהגים שבפעם הרא שונה כ שהאב היה מ כני ס א ת בנו לבית ה כנ ס ת‬ ‫מ בי א עמו נר של שעוה בידו להדלקה (ב"י או"ח סי׳ ש"ח בשם בנו של‬ ‫הרשב״ץ)‪ .‬אצל החופה דולקין נ רו ת״ בי צי א ת הנפ ש דולקין נרות‪ ,‬ליאהר‬ ‫ציי ט — נרות‪ ,‬ומקד שים ומכבדים יו הכ״פ גם כן בנרות‪.‬‬ ‫קעה‪ .‬ברכת האבות‪.‬‬ ‫מנ הג הוא שהאב והאם מברכים א ת בניהם ובנו תי ה ם קודם שנ כנ סי ם‬ ‫לבית ה כנ ס ת ואומרים ‪ :‬״י שי מ ך אלהים כאפרים וכ מנ שה (ברא שית מ״ח‪ ,‬כ׳)‪,‬‬ ‫יברכך ה׳ וי שמרר וכו׳״ (במדבר ו׳‪ ,‬כ"ד— כ״ו)‪ ,‬ועוד ברכות‪ ,‬כל א חד לפי‬ ‫רצונו‪ ,‬ואחר כך אומרים תפלה זו ‪ :‬״וי הי רצון מ ל פני א בינו שב שמים‬ ‫שיתן בלבך אהב תו ויראתו‪ ,‬ו תה א יראת ה׳ על פני ך כל י מי חייך‪ ,‬שלא ת ח ט א‪,‬‬ ‫ויהי חשקך בתורה וב מצוות‪ ,‬ידיר ת היינ ה עוסקו ת ב מ צוו ת‪ ,‬רגליך תרוצנה‬ ‫לעשות רצון אביר שב שמים‪ ,‬ו תכ תב ותחתם לחיים טובים ארוכים בתור כל‬ ‫צדיקי ישראל‪ ,‬א מן !‬ ‫‪o---------------------- o‬‬ ‫פרק שלשה עשר‪.‬‬ ‫מנהג כפרות‪.‬‬ ‫מנ הג הוא בליל ערב יום הכפורים לקחת תרנגול לזכר‪ ,‬ותרנגולת לנקבה‪,‬‬ ‫שנקרא ״ כ פ ר ה " ‪ ,‬כל א חד לוקח הכפרה בידו הי מני ת ואומר נפ ש ת ח ת‬ ‫נפ ש‪ ,‬וקורא הפסוקים‪ ,‬״ בני אדם יו שבי חשך וצלמות וכו׳“ ( ת ה לי ם ק״ו י"ז— כ׳‪,‬‬ ‫איוב ל״ב כ״ג)‪ ,‬אח ״ כ לוקח הכפרה בידו ה ש מאלי ת וידו הי מני ת מני ח על‬ ‫ראשה וסובב אותה סביב לראשו שלש פע מים ו או מ ר‪ :‬״זה חליפ תי‪ ,‬זח‬ ‫תמור תי‪ ,‬זה כפרתי‪ ,‬זה התרנגול ילר — ז א ת התרנגולת תלך — למי תה‪ ,‬ו אני‬ ‫אכנס ואלר לחיים טובים ארוכים ולשלום"‪ .‬ופודים א ח״ כ א ת הגיפרות בכסף‬ ‫ונו תני ם את הכסף לעניים‪.‬‬ ‫קעח‪ .‬רמז שבכפרות‪.‬‬ ‫ב שעת סבוב כפרות יח שוב האדם כי כל מ ה שעו שים בעוף ראוי היה‬ ‫לבוא על האדם החוטא‪ ,‬אלא שהקדוש ברוך הוא מרחם עליו ומכפר על כל‬ ‫עונו תיו‪.‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שר אל‬ ‫דיני‬ ‫‪78‬‬ ‫קעט‪.‬‬ ‫נוהגים לזרוק א ת בני המעי ם של ״הכפרו ת" על הגגות או בחצר‪ ,‬מקום‬ ‫שהעופו ת יבולים למצו א אותם ולאכול אותם‪ ,‬כדי לרחם על בריו תיו של‬ ‫הקב"ה‪ ,‬שי רח מו גם עלינו מן ה שמים ביום הדין הבא‪ .‬ועוד טעם‪ ,‬שדרך‬ ‫התרנגולים לאכול מן הגזל‪ ,‬ו בני ה מ עיי ם הם שמקבלים לתוכם א ת הגזל‪ ,‬לכן‬ ‫מרחיקים עצמם מלאכלם‪ ,‬כדי לתת אל לבו להרחיק א ת עצ מו כל י מי חייו‬ ‫מן הגזל ( שו״ע או״ח סימן תר״ה‪ ,‬מ שנ ה ברורה‪ ,‬שם)‪.‬‬ ‫קפ‪ .‬מקור המנהג‪.‬‬ ‫מנ הג כפרות הוא מנ הג קדמון‪ ,‬ומקורו זכר ל שעיר לעזאזל שהכהן הגדול‬ ‫התודה עליו כל עונו ת בני ישראל‪ ,‬וה שעיר נ שא אותם לארץ גזרה‪ ,‬וי ש‬ ‫בזה סודו ת עמוקים (עיין מ רדכי סוף יומא‪ ,‬רא״ ש יומא פ״ח‪ ,‬מ חזו ר ווי טרי‬ ‫צר ‪.)373‬‬ ‫קפא‪ .‬התנגדות לכפרות‪.‬‬ ‫יש מגדולי ח כ מי ישראל ע מודי התורה והיראה בי שראל כ מו הר שב״א‪,‬‬ ‫הרמב"ן‪ ,‬הבי ת יוסף ש ה תנגדו ל מנ הג כפרות ו״ שי ש ל מנוע המנ הג" ( או״ ח‬ ‫סימן תר״ה) אר הרמ"א ז״ל כתב‪ ,‬כי נוהגין ב מנ הג כפרות בכל מ דינו ת אלו‬ ‫ו א י ן ל ש נ ו ת כי הוא מנ הג ו תי קין( ש ם)‪ ,‬ועיין ( של״ה דרי רכ״ז)‪ ,‬וכבר‬ ‫נהגו כולם‪ ,‬וטוב לפדות הכפרות בממון ולחלק א ת הכסף לעניים ולהרהר הרהורי‬ ‫ת שובה בעת סבוב הכפרות כמו שהיה בשעה שהקריבו קרבנות כ שבי ת המקר ש‬ ‫היה קים‪ .‬ויש ב מנ הג זה מ שום התעוררות גדולה לת שובה בטרם בוא יום‬ ‫ה׳ הקדוש‪ ,‬יום הכפורים‪ .‬ועיין (נהר מצרים הלכות יו״כ סי מן ב׳‪ ,‬ועיין כל בו‬ ‫סי מן ס״ח)‪.‬‬ ‫‪o-----------------------o‬‬ ‫פרק ארבעה עשר‪.‬‬ ‫מחילה וסליחה‪.‬‬ ‫קפב‪.‬‬ ‫אף על פי שבכל ה שנה צריכים בני אדם להיות טובי ם זה לזה‪ ,‬מכל מקום‬ ‫צריכים להזהר בזה ביותר בערב יום הכפורים‪ ,‬ונוהגים שכל א חד מבק ש מחברו‬ ‫מחילה בערב יום הכפורים‪ ,‬אפילו אם אינו יודע שום חט א ש ח ט א כנגדו‪ ,‬כדי‬ ‫שיהיו בני ישראל כמלאכים א שר שלום ואהבה ביניה ם‪ ,‬ו שיבו או כולם בלב‬ ‫א חד ובנפ ש א ח ת לפני אביהם שב ש מים ביום הכפורים הקדוש והנורא‪.‬‬ ‫קפג‪ .‬בין אדם לאדם‪.‬‬ ‫יום הכפורים מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום‪ ,‬אבל עבירות שבין‬ ‫אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה א ת חברו‪ .‬ולפיכך מי ש ח ט א‬ ‫‪79‬‬ ‫ו ה לי ח ה‬ ‫מ חי ל ה‬ ‫לחברו‪ ,‬אפילו אם רק הכעיס או תו בדברים׳ ילד קודם יום הכפורים וי פיי ס‬ ‫את חברו ויבקש מ מנו שימחל לו‪ .‬אם לא רצה למחול לו‪ ,‬מ בי א לו שלשה‬ ‫אנ שי ם שיבק שו מ מנו למחול לו‪ ,‬ואם לא שמ ע גם להם מ בי א בפעם ה שני ה‬ ‫וה שלי שית‪ .‬ואם עדיין לא רצה‪ ,‬מני חו והולד לו‪ ,‬אבל אם ח ט א לרבו׳ הוא‬ ‫הולד ובא לפניו אפילו אלוי פע מי ם עד שימחל לו ( שו״ע או״ ח סי מן תר״ו‪,‬‬ ‫מרדכי דיו מ א ומהרי״ל‪ ,‬סמ״ג‪ ,‬ו הנ ה״ מ פ״ ב מהלכות ת שובה ומהרי״ו) ועיין‬ ‫( שו״ע חו״ מ סי מן ע"ג‪ ,‬חו״ מ סימן רמ"א א׳‪ ,‬מהרי״ק שורש י׳ ענוי ו׳‪ ,‬שו״ ת‬ ‫ג ל אנ טי סי׳ קט״ז)‪.‬‬ ‫קפד‪ .‬רב והטבח‪.‬‬ ‫אסור לאדם להיות אכזרי‪ ,‬ואם חט א לו חברו ובא לפייסו ולבקש מ מנו‬ ‫מחילה ימחל לו א ת ה ח ט א בלב שלם ובנפ ש חפצה‪ ,‬אפילו אם עשה לו חברו‬ ‫רעה ו חט א לו הרבה‪ .‬ומע שה בטבח א חד שהי תה לו מריבה עם רב‪ .‬הגיע‬ ‫ערב יום הכפורים‪ ,‬ראה רב שאין הטבח בא לפייסו‪ ,‬והלד הוא אל הטבח‬ ‫לפיי ס אותו‪ .‬כ שראה הטבח א ת רב התחיל גוער בו ואומר ‪ :‬״ צ א מזה‪ ,‬אין‬ ‫לי שום עסק אתך‪ .‬היה הטבח שובר עצ מו ת של בהמה‪ ,‬נ ש מ ט ה עצם א ח ת‬ ‫והכתה א ת הטבח בצוארו ומ ת (יו מ א פ״ז)‪.‬‬ ‫קפה‪ .‬מחילה בכל יום‪.‬‬ ‫בכל יום ויום כ שאדם הולד לישן עליו למחול בלב שלם לכל מי ש ח ט א‬ ‫כנגדו ולכל אלה שמצערים לו (זוהר‪ ,‬מקץ‪ ,‬ר״א)‪ ,‬ובפרט בערב יום הקדוש‪,‬‬ ‫יום הכפורים‪.‬‬ ‫קפו‪.‬‬ ‫אם מ ת האי ש ש ח ט א לו‪ ,‬מ בי א עשרה אנ שים‪ ,‬מ ע מי ד אותם על קברו‬ ‫ו או מ ר‪ :‬ח ט א תי לאלהי ישראל ולאי ש הקבור בקבר זה״ ( שו״ע או״ח סי מן‬ ‫תר״ו סעיו* ב׳)‪.‬‬ ‫‪o---------------------- o‬‬ ‫פרק חמשה עשר‪.‬‬ ‫סערות‪.‬‬ ‫קפז‪ .‬קערות‪.‬‬ ‫לפני תפלת מנ ח ה לוב שים בגדי שבת‪ ,‬וכ שבאים להתפלל מנ ח ה‪ ,‬קערות‬ ‫של צדקה נ מ צ או ת על ה שלחנו ת בכל ב תי הכנס ת‪ ,‬וכל א חד נותן צדקה‬ ‫בקערות אלו לטובת כל מו סדי הצדקה שבעיר ולישוב ארץ־ישראל‪.‬‬ ‫קפח‪ .‬ודו י ומלקות‪.‬‬ ‫אחר תפלת מנ ח ה אומרים ״ודוי״ מ עו מ ד ובהרכנ ת הראש‪ ,‬ונוהגים שה שמ ש‬ ‫מלקה את כל א חד מהקהל והוא קורא אז שלש פע מים ״ו הו א רחום"‪ ,‬ו מונ ה‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪80‬‬ ‫מ ס פר הכ או ת כ מספר ה תי בו ת שהן ארבעים חסר א ח ת׳ ומכה ברצועה קלה‬ ‫מבלי כח‪ ,‬וזהו רק כדי לעורר הת שובה (מחזור וויטרי צר ‪.) 375‬‬ ‫קפט‪ .‬סעודה המפסקת‪.‬‬ ‫לפני שקיעת ה חמה אוכלים ״ סעודה המפס ק ת"‪ ,‬ואוכלים מאכלי ם קלים‬ ‫להתעכל כדי שלא יהא שבע ו מ תג א ה כ שיתפלל‪ ,‬ושלא תכ בד ה ת עני ת אחר כך‪,‬‬ ‫ואין אוכלים דברים מלוחים ה מ בי אי ם לידי צמ א‪ ,‬וגומרים א ת הסעודה בעוד‬ ‫יום‪ ,‬כדי להוסיף מחול על הקדש‪.‬‬ ‫‪o-----------------------o‬‬ ‫פרק ששה עשר‪.‬‬ ‫ליל יום הכפורים‪.‬‬ ‫קצ‪ .‬הקיטעל‪.‬‬ ‫אחרי סעודה ה מפ ס ק ת כ שבאים אל בי ת ה כנ ס ת בהדרת ובחרד ת קדש‬ ‫מתלב שים בבגדים לבנים ונקיים‪ ,‬שיהיו דומים למלאכים‪ ,‬ולוב שים א ת‬ ‫ה״קיטעל"‪ ,‬מ פני שהוא הבגד שהיו א בו תינו לובשים כ שי שבו בארצם‪ ,‬ו מ פני‬ ‫שהוא עכ שיו בגד של מתים‪ ,‬תכריכים׳ להזכיר את האדם א ת יום ה מי ת ה‪,‬‬ ‫שי שבר לבו וי שוב אל ה׳ בלב שלם‪ ,‬וגם מ פני שצ בע לבן הוא סי מן של כפרה‪,‬‬ ‫במו שנ א מ ר‪ :‬״אם יהיו חט איכ ם כ שנים כשלג ילבינו" (י שעיה א׳‪ ,‬י״ח)‪,‬‬ ‫ולפיכד עוטפי ם את הקיטעל על המלבו שים ב תפלו ת יום הכפורים (עיין ת שב״ץ‬ ‫ק״ם והגהת מי מוני הל׳ שבת פ״ל‪ ,‬מנ הגי מהר" י טירנא‪ ,‬ת עני ת כ"ו‪ ,‬ירו שלמי‬ ‫ר"ה פ״ א הלכה ג׳)‪.‬‬ ‫קצא‪ .‬תפלה זכה‪.‬‬ ‫מתלב שים בקיטעל ובטלי ת וקוראים ״ תפלה זכה״‪ ,‬תפלה יקרה נ ח מד ה ויפ ה‬ ‫עד מ אד‪ ,‬שי ש בה משום ודוי ו ה ש תפכו ת הנפ ש‪ .‬תפלה זו חוברה על ידי הרב‬ ‫ר׳ א ב ר ה ם ד א נ צ י ג בספרו ״ חיי אדם" (כלל ק מ״ד סי מן כ׳) ונעתקה‬ ‫מספרים קד מונים‪ ,‬ונכ ת ב ה בלשון קלה‪ .‬ויש שקוראים אז תפלה מ צוינ ה‬ ‫ב תכנ ה וב סגנונה ״בקשה לרבנו סעדיה גאון ז"ל״‪ ,‬בקשה יפה זו נד פ ס ה בספר‬ ‫״ שרביט הזהב" ( מנ טו ב ה של"ג) ו א ח״כ בספר קובץ מע שה ידי גאונים‬ ‫קדמונים‪ ,‬והי א א ח ת מ ש תי ה תפלות של רבנו סעדיה גאון ז"ל שה ראב״ע‬ ‫מפליג ב שבחן מ א ד (בפירו שו לקהלת על פסוק אל תבהל על פיר)‪ .‬״בק שה״‬ ‫זו נ מ צ א ה גם כן ב״ אוצר התפלות" עמוד ת ק מ״ג (ווילנא)‪.‬‬ ‫קצב‪ .‬כל נדרי‪.‬‬ ‫נוהגין לע שות התרת נדרים ב פני שלשה בערב ראש ה שנה או בין כסה‬ ‫לעשור‪ .‬או מ רי ם‪ :‬שמעו נא רבותי‪ ,‬דייני ם מומ חי ם‪ ,‬כל נדר או שבועה‬ ‫‪81‬‬ ‫נ ד רי‬ ‫כל‬ ‫או אסר וכו׳‪ ,‬והמתירים משיבים ג׳ פעמים ‪ :‬הכל יהיו מותרים לד‪ ,‬הכל מחולים‬ ‫ל ה הכל שרויים לך‪.‬‬ ‫מקור המנהג‪.‬‬ ‫קצג‪.‬‬ ‫איתא בגמרא הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה‬ ‫ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל (נדרים כ״ג)‪.‬‬ ‫קצד‪.‬‬ ‫עושים מודעה לבטול נדרים בליל יום הכפורים קודם תפלת מעריב על־ידי‬ ‫״כל נדרי"‪ ,‬וכעין התרת נדרים שעושים בערב ר״ ה או בעשרת ימי תשובה‬ ‫(שבלי הלקט סי׳ שי״ז‪ ,‬וטור או״ח סימן תרי״ט)‪ ,‬ועיין (של״ ה דף רכ״ז)‪.‬‬ ‫הנוס ח של כל נדרי‪.‬‬ ‫קצה‪.‬‬ ‫הנוסח שלנו הוא בארמית׳ לפי שתקנו לצורר ההמון שדברו אז בארמית‪.‬‬ ‫ואלה שידעו והבינו את הלשון העברית אמרו בלשון הקודש‪ ,‬כמו בנוסחא של‬ ‫רב עמרם גאון שהיא לשון עברית צחה וקלה‪.‬‬ ‫התנגדות לכל נדרי‪.‬‬ ‫קצו‪.‬‬ ‫רב נטרונאי גאון כתב ‪ :‬אין נוהגין לא בשתי ישיבות ולא בכל ארץ‬ ‫בבל להתיר נדרין לא בר״ה ולא ביו״ב‪ ,‬אלא שמענו מרבותינו ז״ל וכו׳ ורב‬ ‫האי גאון כתב‪ :‬אין אנו מתירין נדרים בין בר״ה בין ביו״ב׳ ולא שמענו‬ ‫מרבותינו שהיו עושין זה כל עיקר‪ ,‬ואף אתם החמירו כמותינו ואל תשנו‬ ‫ממנהג הישיבות (עיין הרא״ש יומא סוף פ״ח)‪ ,‬היו חוששין מפני עמי הארץ‬ ‫שטועים בכד וחושבים שכל נדרים וחרמות שעליהם בטלים בכך‪ ,‬ונוהגים‬ ‫קלות ראש בנדרים וחרמות‪.‬‬ ‫קצז‪.‬‬ ‫כתב הכל בו (סימן ס"ח)‪ ,‬ואנו כבר גלינו דעתנו ופרשנו שאין לומר‬ ‫כל נדרי בלל‪ ,‬ומה מועלת ההתרה למי שמתנה לאחד נדרו שיהא בטל ? וכבר‬ ‫שמענו שאין למנהג הזה שום שורש‪ ,‬שאין מבטלין הנדרים בכך‪ ,‬ואין בו‬ ‫ממש‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ונמצאו הרבה קהלות שלא אמרו כל נדרי (ארחות חיים דף‬ ‫ק״ה) והר״ן כתב ‪ :‬ונראה שמה שאומרים ק צ ת קהלות ביוהכ״פ כל נדרי‬ ‫ואסרי וכו׳ לדבר זה הם מתכוונים לבטל נדרים לאחר מכן‪ ,‬אלא שלשונם‬ ‫משובשת וכו׳ (פירושו לנדרים כ״ג)‪.‬‬ ‫קצה‪.‬‬ ‫והנה רבנו תם שנה את הנוסח הקדמון‪ ,‬והגיה מיום כפורים זה עד‬ ‫יוכ״פ הבא עלינו לטובה‪ ,‬ותקן את הלשון כדי שיהא משמעותו להבא לומר‬ ‫‪,,‬ואסרי די אסרנא ודי אחרמנא״ כולו בקמץ‪ .‬תיקון הר״ת נתקבל אצל‬ ‫הקהלות בצפון צרפת‪ ,‬אשכנז ופולין‪ ,‬אבל לא בקהלות ספרד ופרובינצא‬ ‫ורומי‪ .‬ויש מקומות שהחזיקו עוד בהנוסח הישן (האגור‪ ,‬הלכות יו״כ)‪ .‬מנהג‬ ‫ירושלים הוא לחבר שתי הנוסחאות יחד ולאמר‪ :‬מיו״ב שעבר עד יו״כ זה‪,‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪82‬‬ ‫ומיום כפורים זה עד יו״כ הבא עלינו לטובה (י רו די ם׳ מנהגים)‪.‬‬ ‫זמן כל נדרי‪.‬‬ ‫קצט‪.‬‬ ‫מתחילים לאמר ״כל נדרי" קצת קודם שקיעת החמה‪ ,‬משום דאין מתירין‬ ‫נדרים בשבת ויו״ט (מג"א סי׳ תרי״ט ד*)‪.‬‬ ‫ספרי תורה וכל נדרי‪.‬‬ ‫ר‪.‬‬ ‫לפני כל נדרי הגדול שבקהל מוצא ספר תורה‪ ,‬מסבב עמו סביב הבימה‪,‬‬ ‫והאנשים המתפללים מנשקים את ספר התורה‪ ,‬ומבקשים מחילח וסליחה על‬ ‫שחטאו כל השנה כנגד התורה‪ ,‬ומקבלים עליהם ללכת בדרכי התורה מהיום‬ ‫והלאה‪ ,‬ואומרים ברגש ובהתלהבות את הפסוק ״אור זרוע לצדיק ולישרי לב‬ ‫שמחה" (תהלים צ״ז‪ ,‬י״א)‪ ,‬לפי שהחסידים והפרושים כשהיו מדליקים נרות‬ ‫של יום כפור קודם כל נדרי היו אומרים הפסוק הזה (אלף למטה‪ ,‬בס׳ מטעמים‬ ‫‪.)101‬‬ ‫העברי ני ם‪.‬‬ ‫רא‪.‬‬ ‫אחר כד עומד הגדול שבקהל עם ספר התורה אצל החזן מימינו‪ ,‬ועוד‬ ‫אדם חשוב מהקהל מוציא ספר תורה‪ ,‬ועומד אצל החזן משמאלו‪ ,‬ושלשתם‬ ‫אומרים ‪ :‬״על דעת המקום ועל דעת הקהל‪ ,‬בישיבה של מעלה ובישיבה של‬ ‫מטה אנו מתיריז להתפלל עם העבריינין"‪ ,‬שהנהיג לומר מ ה ר ״ ם‬ ‫מ ר ו ט נ ב ר ג ז"ל‪ .‬והטעם הוא ‪ :‬כי ביום כפור יבואו לבית הכנסת‬ ‫עוברי עבירה יותר משאר ימות השנה‪ ,‬והש"ץ מתחיל לומר ״כל נדרי"‪ ,‬וכל‬ ‫אחד מהקהל אומר עם הש״ץ בלחש‪.‬‬ ‫טעם לשלש פעמים‪.‬‬ ‫רב‪.‬‬ ‫אומרים כל נדרי שלש פעמים זו אחר זו בנגון ידוע בכל תפוצות ישראל‪,‬‬ ‫לפי שכל לשון חכמים שלש פעמים כמו מגל זו‪ ,‬מגל זו‪ ,‬מגל זו (מנהגי‬ ‫מהרי״ל‪ ,‬ספר מטעמים ‪ ,) 102‬ורבנו תם נתן טעם לשלש פעמים‪ ,‬כי כן דרך‬ ‫התרת נדרים לאמר שלש פעמים ״מותר לר״‪ ,‬וכן בחליצה אומרים שלש‬ ‫פעמים ״חלוץ הנעל״‪.‬‬ ‫דג‪.‬‬ ‫בפעם הראשונה החזן אומר בקול נמוך‪ ,‬כאדם הנכנס להיכל המלך‬ ‫בחשאי ; בפעם השניה יגביה קולו מעט ; ובפעם השלישית יגביה קולו יותר‬ ‫ויותר‪ ,‬כאדם הרגיל כבר בבית המלך‪ ,‬והוא כאחד מבני בית המלך (מחזור‬ ‫וויטרי צד ‪.)388‬‬ ‫רד‪.‬‬ ‫נהגו הנשים לעשות בגדים להחזן שמתפלל כל נדרי‪ ,‬מפני שכתוב בגמרא‬ ‫(שבת ל"ב) בעון נדרים מתה אשתו של אדם‪ ,‬שנאמר אם איז לר לשלם‬ ‫למה יקה משכבר מתחתיד (משלי כ״ב)‪ ,‬ולכן החזן שמתיר את הנדרים‬ ‫עושיז לו הנשים מתנה בשביל זה (טעמי המנהגים‪ ,‬לקוטים כ״א ע״ב)‪.‬‬ ‫‪83‬‬ ‫נ ד רי‬ ‫כל‬ ‫רח‪.‬‬ ‫עוד טעם לכל נדרי‪.‬‬ ‫יום הכפורים הוא‪ ,‬כידוע‪ ,‬יום סאיחה ותשובה‪ ,‬ורוב העואם נכשאים‬ ‫בנדרים ושבועות‪ ,‬וצריכים התרה בשאשה‪ ,‬ואין מתירים נדרים אא בשבת ואא‬ ‫ביום טוב אאא שהם אצרכי שבת ויום טוב‪ .‬אפיכך מתחיא החזן בהתרת‬ ‫נדרים קודם שקדשו היום‪ ,‬שאם יש אדם שנדר ואא התירו חכם בחרטה‪,‬‬ ‫או אם שכח אדם נדר שנדר וצא שאיל •לחכם‪ ,‬באותה שעה שיזכור יפרשנו‬ ‫אפני חכם ויתחרט ויתיר או‪ ,‬ואשר אא זכר‪ ,‬נעשה שליח צבור שאוחו אהתחרט‬ ‫בעת‪ ,‬וגם כא אחד מהקהא כששומע כן מפי שאיח צבור מתחרט גם הוא‪,‬‬ ‫ונדרו מותר עא־ידי חרטה (מסידור שא רש"י׳ כתב־יד נעתק מעקד הספרים‬ ‫באקספארר)‪.‬‬ ‫רו‪.‬‬ ‫ומה שאומרים אותו שאש פעמים‪ ,‬נראה אי‪ ,‬משום שאם יש אדם שאא‬ ‫שמע בראשונה‪ ,‬ישמע בשניה (סדור שא רש״י שם)‪.‬‬ ‫רז‪.‬‬ ‫ממשיכים בתפאת כא נדרי עד האיאה‪ ,‬ואחר ״ברכו" מחזירים את התורה‬ ‫אחיכא ומתפאאים מעריב שא יום הכפורים‪.‬‬ ‫רח‪.‬‬ ‫יש נוהגים אאון בבית הכנסת כא האיאה ואומרים שירות ותשבחות‪ ,‬וטוב‬ ‫ונכון אישן רחוק מן ארון הקדש‪ ,‬ומי שאינו רוצה אומר שירות ותשבחות‬ ‫אא יישן בביהכנ״ס‪ .‬ומי שיודע בעצמו שאם יהיה ניעור באיאה אא יובא‬ ‫אהתפאא ביום בכונה‪ ,‬טוב שיאך אביתו אישן‪ ,‬וכן החזנים שמתפאאים ביום‬ ‫אא יהיו נעורים באיאה שאא יאבדו את קואם (מ״א וא"ר)‪.‬‬ ‫דט‪.‬‬ ‫יש נוהגים אעמוד עא רגאיהם בכא זמן התפאות שא יום הכפורים‪ ,‬שיהיו‬ ‫דומים אמאאכים (ש"ע א״ח האכות יוהכ״פ סימן תרי"ט סעיף ה׳)‪.‬‬ ‫‪o--------------------- o‬‬ ‫פרק שבעה עשר‪.‬‬ ‫יום המורים‪.‬‬ ‫רי‪.‬‬ ‫וידבר ה׳ אא משה אאמר ‪ :‬בעשור אחדש הזה יום הכפורים הוא‪ ,‬מקרא‬ ‫קדש יהיה אכם‪ ,‬ועניתם את נפשותיכם‪ ,‬והקרבתם אשה אה׳‪ .‬וכא מאאכה אא‬ ‫תעשו בעצם היום הזה‪ ,‬כי יום כפורים הוא אכפר עאיכם אפני ה׳ אאהיכם‪,‬‬ ‫כי בא הנפש אשר אא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה׳ וכא הנפש אשר‬ ‫תעשה כא מאאכה בעצם היום הזה‪ ,‬והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה‪,‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪84‬‬ ‫כל מלאכה לא תעשו‪ ,‬חסת עולם לדורותיכם בבל מושבותיכם‪ ,‬שבת שבתון‬ ‫הוא לכם‪ ,‬ועניתם את נפשותיכם ; בתשעה לחדש בערב‪ ,‬מערב עד ערב‪,‬‬ ‫תשבתו שבתכם‪( .‬ויקרא כ"ג‪ ,‬כ״ו—ל״ב)‪.‬‬ ‫די א‪.‬‬ ‫והיתה לכם לחקת עולם‪ ,‬בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את‬ ‫נפשותיכם‪ ,‬וכל מלאכה לא תעשו‪ ,‬האזרח והגר הגר בתוככם‪ ,‬כי ביום הזה‬ ‫יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו‪ ,‬שבת שבתון היא‬ ‫לכם‪ ,‬ועניתם את נפשותיכם‪ ,‬חקת עולם (ויקרא ט״ז‪ ,‬ב״ט_א״ א )‪.‬‬ ‫י ‪ 8‬רה‪ ,‬טהרה וקדושת החיים‪.‬‬ ‫ריב‪.‬‬ ‫אחרי ימי ההכנה אל התשובה‪ ,‬שבהם בקרת ובחנת את חייר‪ ,‬והשתדלת‬ ‫להיטיב ולתקן את אשר יכולת‪ ,‬הנה אז יבוא י ו ם ה כ פ ו ר י ם ‪ ,‬יום‬ ‫קדוש לאדוננו ולנו‪ ,‬יום הנועד לודוי ולתשובה‪ ,‬תשובה של חרטה גמורה‪,‬‬ ‫ופרי היום ההוא הנה ״סליחה״ ו‪,,‬כפרה"‪ ,‬וטהרה וקדושת החיים‪ ,‬ולהיות ״סור‬ ‫מרע ועשה טוב״‪ ,‬וכאילו נולדת מ ח ד ש תוכל לחיות בחייך ה ח ד ש י ם ‪,‬‬ ‫חיים טהורים וקדושים‪ ,‬לטוב לר כל הימים‪.‬‬ ‫קו רו ת היו ם‪.‬‬ ‫ריג‪.‬‬ ‫בעשרה בתשרי ירד משה מן ההר עם הלוחות השניים‪ ,‬והודיע את בני‬ ‫ישראל כי ה׳ קבל את תשובתו‪ ,‬וכפר להם על מעשה העגל‪ ,‬ועל כן נקבע היום‬ ‫הזה ליום הכפורים‪ ,‬יום מחילה וסליחה וכפרה לישראל‪ ,‬וביום זה חייבים הכל‬ ‫להתענות ולעשות תשובה ולהתפלל לה׳ שיכפר להם על כל עונותיהם (סדר‬ ‫עולם ו׳‪ ,‬חורב צד ‪.) 1803‬‬ ‫ישראל ומלאכים‪.‬‬ ‫ר י ד‪.‬‬ ‫גדול וקדוש הוא יום הכפורים ‪,‬שבו בני ישראל דומים למלאכים‪ ,‬אינם‬ ‫אוכלים ואינם שותים‪ ,‬ורק עוסקים בעבודת ה׳ כל היום‪ ,‬וביום זה הם נטהריס‬ ‫מכל חטאתיהם‪ ,‬ושבים אל ה׳‪ ,‬כמו שבן חוטא שב אל אביו הטוב והרחמן‪,‬‬ ‫ומתחרט על מעשיו הרעים‪.‬‬ ‫אסור מלאכה ו ענוי‪.‬‬ ‫רטו‪.‬‬ ‫ביום הכפורים יש ״אסור מלאכה וענוי״ — פ ע ו ל ה ו ה נ א ה ‪ ,‬שהן‬ ‫כל תוכן חיי האדם‪ ,‬ושעל ידי החטא אבדת מהמלאכה את ״ ה כ ח ה ט ה ו ר ״‬ ‫ו מ ה נ א ה את הזכות לרכוש אותה לר‪ ,‬לכן אל תשלח ידך ביום ההוא אל‬ ‫כל יציר נברא לשנות אותו כחפצך‪ ,‬ואין לר הצדקה לכלכל את קיומך על־ידי‬ ‫ה״הנאה״ — ולפיכר ענה את נפשך וחדל לך מכל הנאות הגוף‪ ,‬ומי אשר‬ ‫עושה מלאכה או נהנה הנאת הגוף ביום הכפורים נ פ ש ו נ כ ר ת ה‬ ‫מ ק ר ב ע ד ת י ש ר א ל — כי ב ע ב ו ד ת מ ל א כ ת ו ו ב ה נ א ת ו‬ ‫ביוהכ״פ יביע אומר‪ :‬כי אין עליו לתת דין וחשבון בעד חייו ומפעליו וזכה‬ ‫את מ צ י א ו ת ו מ ן ה ה פ ק ר ‪ ,‬כי אין א ד ו ן למו‪ ,‬שופט צדק‬ ‫‪85‬‬ ‫יו ם ה כ פ ו ר י ט‬ ‫ודין אמת — אין אלהים כל מזימותיו‪ ,‬לכן מצות ״אסור מלאכה" ביוהכ"פ‬ ‫נכבדה היא כמו ב י ו ם ה ש ב ת ‪ ,‬וכל הנאמר בשבת באסור מלאכה‬ ‫אסור גם ביום הכפורים‪.‬‬ ‫רטז‪.‬‬ ‫ולמעז לא יחשוב האדם כי יום כפור נקבע ליום ענוי על־ידי י ם ו ר י ם‬ ‫ק ש י ם או מכאובי גוף אחרים‪ ,‬אשר עושה האדם לכפרת עון‪ ,‬ויחשוב כי‬ ‫ח"ו לרצון הוא לפני ה׳ ל ס ג ף את עצמו בגלל חטא ועון‪ ,‬לכן נועד היום‬ ‫התשיעי — ערב יום הכפורים — ליום של ה נ א ה ו ת ע נ ו ג ה ג ו ף ‪,‬‬ ‫ו מ צ ו ה היא לאכול ולשתות בו (א״ח תר״ד) בשביל לדעת ולהבין כי‬ ‫ה״ענוי" של יום המחרת הוא רק חסרון ההנאות האלה (חורב‪ ,‬ח״א‪ ,‬צד ‪.) 123‬‬ ‫דברים האסורים ביו ם כפור‪.‬‬ ‫ריז‪.‬‬ ‫יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה — בין בחמין‪ ,‬בין בצונן‪,‬‬ ‫אפילו רק מקצת גופו — ודוקא רחיצת תענוג‪ ,‬אבל להעביר הזוהמא‪ ,‬כרחיצת‬ ‫שחרית עד סוף קשרי אצבעותיו‪ ,‬או ברוחץ מקום המלוכלך בבשרו שרי (א״ח‬ ‫תרי"ג) — ובסיכה — אפילו בסך רק להעביר הזוהמא‪ ,‬ורק מקצת גופו‪ ,‬אסור‪,‬‬ ‫מיהו מותר לסוך שחין או מכה (תרי"ד) — ובנעילת הסנדל — דוקא של עור‪,‬‬ ‫אבל של גמי‪ ,‬קש‪ ,‬או בגד‪ ,‬שרי‪ ,‬מיהו בהולך במי גשמים או ברפש מותר אף‬ ‫בשל עור (שם) — ובתשמיש המטה‪ ,‬והמלך — שצריך שיתראה נאה —‬ ‫והכלה — כל שלשים יום אחר נשואין מותרת לרחוץ כדי לחבבה על בעלה —‬ ‫ירחצו את פניהם‪ ,‬והחיה (יולדת) תנעול את הסנדל (מפני הצינה) דברי‬ ‫רבי אליעזר‪ ,‬וחכמים אוסרין (יומא‪ ,‬פרק ח‪ /‬משנה א׳) וקייל״ן כרבי אליעזר‬ ‫(תרי״ג ותרי״ד‪ ,‬ועיין היטב ירושלמי ברכות פ״ג‪ ,‬הלכה ד׳‪ ,‬תענית פ"א ה״ו‪,‬‬ ‫רמב"ם פ״א מהלכות שביתת עשור הל׳ ד׳‪ ,‬ה׳‪ ,‬םמ"ג לאוין ם״ט‪ ,‬ועשין ל״ב‪,‬‬ ‫טוש״ע א״ח סימן תרי" סעיף א׳)‪.‬‬ ‫ריח‪.‬‬ ‫התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורים‪ ,‬אבל מחנכין אותם לפני שנה‪,‬‬ ‫ולפני שנתים‪ ,‬בשביל שיהיו רגילין במצות (יומא פ״ח משנה ד׳)‪.‬‬ ‫ב א ו ר ‪ .‬אין מענין אותם — אין חייבי! למנוע מהן מאכל‪ ,‬דפטורים‬ ‫מכל ענוי‪ ,‬מיהו לנעול אסורים ונוהגי! לאסרן גם ברחיצה וסיכה (רע"ב‪,‬‬ ‫תפארת ישראל‪ ,‬שם‪ ,‬מג״א‪ ,‬תרט״ז סק"א‪ .‬מחנכין אותן —־לשעות‪ ,‬היה רגיל‬ ‫לאכול בארבע שעות מאכילין אותו בחמש או בו׳ כפי כח הבן‪ .‬קודם לשנה —‬ ‫שנה אחת קודם לפרקו‪ ,‬אם התינוק חולה ותש כחו ואינו יכול לסבול‪ .‬וקודם‬ ‫לשתים — או שתי שנים קודם פרקו אם התינוק בריא‪ ,‬ופרקן הוי‪ ,‬התינוקות‬ ‫בת י״ב שנה ויום א׳‪ ,‬שאין דרכה להביא סימנים עד זמן זה‪ ,‬ואז היא בת‬ ‫עונשין‪ ,‬ופרקו של תינוק הוי בן י״ג שנה ויום א׳‪ ,‬וקודם זה אינו בר עונשין‬ ‫(רע"ב) והאידנא דכל הילדים לומדים וחלשים עי"ז‪ ,‬א"צ לחנכם שנה מקודם‪,‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪86‬‬ ‫ודי בזכר בן י״ ג שנה ויום א׳‪ ,‬ונקבה בי״ב שנה ויום א׳‪ ,‬ואז חייבים להתענות‬ ‫ולהשלים‪ ,‬ופחות מבן ט׳ שנה׳ אפילו רוצה להתחייב לשעות מוחין בידו‬ ‫(מג״א‪ ,‬שם)‪.‬‬ ‫ריט‪.‬‬ ‫האומר אחטא ואשוב‪ ,‬אחטא ואשוב‪ ,‬אין מספיקין בידו לעשות תשובה‪.‬‬ ‫אחטא ויום הכפורים מכפר‪ ,‬אין יום הכפורים מכפר‪ .‬עבירות שבין אדם‬ ‫למקום יום הכפורים מכפר‪ ,‬עבירות שבין ארם להבירו אין יום הכפורים‬ ‫מכפר‪ ,‬עד שירצה את חברו‪ .‬אמר רבי עקיבא ‪ :‬אשריכם ישראל ! לפני‬ ‫מי אתם מטהרין‪ ,‬מי מטהר אתכם‪ ,‬אביכם שבשמים‪ ,‬שנאמר (יחזקאל ל״ו)‬ ‫וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם‪ ,‬ואומר (ירמיה י״ד) מקוה ישראל‪ ,‬מה‬ ‫מקוה מטהר את הטמאים‪ ,‬אף הקדוש ברור הוא מטהר את ישראל (יומא׳ פרק‬ ‫ח׳‪ ,‬משנה ט׳)‪ ,‬ועיין (תורת כהנים פ׳ אחרי פ״ח‪ ,‬ילקוט פ׳ אהרי רמז תקע״ח‪,‬‬ ‫רמב״ם שם פ״ ב ה״ט‪ ,‬ילקוט יחזקאל רמז שע״ד‪ ,‬פסיקתא דר״כ כ״ר פסקא‬ ‫שובה)‪.‬‬ ‫רב‪.‬‬ ‫חולה שיש בו סכנה מאכילין אותו על־פי רופא בקי או על־פי עצמו‪,‬‬ ‫וכתב מ ה ר ״ י ק ו ל ן (בשרש קנ״ ט) שמעשים בכל יום שאנו סומכים‬ ‫על דברי רופאים נוים להאכיל את החולה ביום כפור‪ ,‬והאוכל ביו"כ צריך‬ ‫להזכיר של יוהכ"פ בברבת המזון ביעלה ויבוא בבונה ירושלים (תשב״ץ‬ ‫סימן תקס״ח‪ ,‬ועיין כל בו סימן ס״ח‪ ,‬ס״ט‪ ,‬ע׳)‪.‬‬ ‫מנהג וטעם‪.‬‬ ‫רבא‪.‬‬ ‫מנהג הוא לשטוח קש ותבן בבית הכנסת‪ ,‬כי רובם מרוצפים אבנים ואסור‬ ‫להשתחוות על הרצפה משום ההזהרה ואבן משכית לא תתנו בארצכם‬ ‫להשתחוות עליה (עיין מגילה כ״ב) ותקנו כן ביוהכ״פ משום דבאותו היום‬ ‫אנו כורעים ומשתחוים בהזכרת השם בעבודה ובעלינו (של״ה עמוד העבודה‬ ‫דף רכ״ח ע״ב)‪ ,‬ועוד טעם‪ ,‬משום שעומדים על רגליהם יחפים ויש לחוש‬ ‫לצינה (מרדכי יומא סי׳ תשכ״ו‪ ,‬מג״א סי׳ קל״א) ומנהג ק״ק אלגיר לפרוש‬ ‫מחצלות בקרקע ביהכנ״ם כדי שיפלו עליהם בסדר העבודה (שם צד ס״ג)‪.‬‬ ‫ברי ת מילה ביו ״ ב‪.‬‬ ‫רבב‪.‬‬ ‫מהדרין לסדר ברית מילה ביו״ב בביהכנ״ם כי ביוכ״פ נימול אברהם‪,‬‬ ‫ובכל שנה ושנה הקב״ה רואה דם הברית של המילה ומכפר על כל עונותינו‪,‬‬ ‫שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם‪ ,‬ובאותו מקום שנמול אברהם‬ ‫אבינו ונשאר דמו‪ ,‬שם נבנה המזבח‪ .‬ולכך נאמר ואת כל דמו יסך אל יסוד‬ ‫המזבח‪ ,‬ואומר לר בדמיר חיי — יחזקאל ט״ ז — (פרקי דר״א‪ ,‬פ׳ ב״ט)‪.‬‬ ‫‪87‬‬ ‫יו ם ה כ ‪ 3‬ו ר י ם‬ ‫יום הכ‪ 9‬ו רי ם‪.‬‬ ‫רכג‪.‬‬ ‫מה שמכונה כפורים בלשון רבים‪ ,‬לפי שבו מכפרים לחיים ולמתים‪,‬‬ ‫בעניני הנוף) ובעניני הנפש‪ ,‬בעניני החטא והחוטא‪ ,‬לפיכר מכונה כ פ ו ר י ם‬ ‫לשון רבים (דובר שלום‪ ,‬לר׳ יצחק אליהו לאנרא ז"ל)‪.‬‬ ‫רכד‪.‬‬ ‫מ נ ה ג י ש ר א ל הוא שמכים באגרוף על לבם בשעה שאומרים הוידוי‬ ‫ביום כפור‪ .‬הטעם בזה משום דאיתא בגמרא עינא ולבא תרין סרסורי דעבירה‬ ‫אינון‪ ,‬העיז רואה והלב חומד‪ ,‬וכל חייבי מיתות היתה בהם יד העדים תחלה‪,‬‬ ‫כמו שאמר הכתוב ‪ :‬יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו‪ ,‬והיד היא‬ ‫העדות‪ ,‬כמאמר התנא ‪ :‬החנוני מקיף‪ ,‬הפנקס פתוח׳ ו ה י ד כותבת‪,‬‬ ‫וכמו שאמר הפייטן וחותם י ד כל אדם בו‪ ,‬לפיכך ההכאה היא מן ה י ד י ם‬ ‫על הלב‪ ,‬מאותן הידים שהן העדות‪ ,‬וכן המ״א ואה״ר הביאו בשם מדרש קהלת‬ ‫שיכה על הלב ביד (טהרת הקדש)‪.‬‬ ‫רכה‪.‬‬ ‫מצוה רבה שילמוד אדם ביוכ'"פ משניות מסכת יומא עם פירושי המשנה‬ ‫ששם נזכרת עבודת יום הכפורים‪ .‬ונכון ללמוד בש״ ס בסוף יומא את‬ ‫המאמרים המדברים על אדות התשובה (עמק ברכה‪ ,‬דף נ״ט)‪.‬‬ ‫זמן תשובה‪.‬‬ ‫רכו‪.‬‬ ‫יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל‪ ,‬ליחיד ולרבים‪ ,‬והוא קץ מחילה וסליחה‬ ‫לישראל‪ .‬לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביהכ״ פ (רמב"ם‬ ‫הלכות תשובה‪ ,‬ה׳‪ ,‬ז׳) שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו׳‬ ‫והתודו את חטאתם וגו׳(במדבר ה׳‪ ,‬ו׳—ז׳) זה וידוי דברים (שם א׳‪ ,‬א׳)‪.‬‬ ‫רכז‪.‬‬ ‫צריך להזהר מאד בתשובה זו שתהא תשובה שלמה וטהורה ומנוקה מכל‬ ‫דופי ויתן כל אדם אל לבו בערב יום הכפורים לפייס לכל מי שחטא כנגדו‬ ‫(טא״ח תר"י) — ״ולקדוש ה׳ מכובד" (ישעיה נ״א‪ ,‬י״ג) זה יוה"כ שאין בו לא‬ ‫אכילה ולא שתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה (שבת קי"ט) על כן ״צריך‬ ‫כל בר ישראל לנקות עצמו ביום שהוא דוגמת עולם הנשמות‪ ,‬כי נקיון הגוף‬ ‫מבוא גדול לנקיון הנפש (של״ה מס׳ יומא עמוד התשובה) ״ולובשין בגדים‬ ‫נקיים לקיים מה שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל (עמוס ד׳‪ ,‬י״ב)‪ ,‬והולכין‬ ‫לבית הכנסת ועומדים שם בקדושה ובטהרה כי קדוש היום לאדוננו (כל בו‬ ‫ס״ח) כדבר רבותינו ״כל ישראל באין ומתענין ביוה"כ לובשין לבנים ומתעטפים‬ ‫לבנים" (מדרש תחלים י״ד‪ ,‬א׳)‪.‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪88‬‬ ‫פרק שמונה עשר‪.‬‬ ‫העבודה ביום היפורים‪.‬‬ ‫רכה‪.‬‬ ‫בתפלת מוסר •קוראים את סדר עבודת הקדבנות בבית המקדש ביום‬ ‫הכפורים‪ ,‬וכורעים ארבע פעמים‪ ,‬וקוראים לזה ״עבודה'‪ /‬בשעת קריאת העבודה‬ ‫יראה ופחד נופלים על כל המתפללים‪ ,‬כולם בוכים על חורבן בית המקדש‬ ‫וגלות ישראל‪ ,‬וכולם מתפללים לה׳‪ ,‬שישיב אותנו לארצנו‪ ,‬ושיבנה בית המקדש‬ ‫בקרוב בימינו‪ ,‬ובירושלים נוהגים לקרוא את העבודה על־יד הכותל המערבי‪.‬‬ ‫עבודת כהן גדול במקדש‪.‬‬ ‫רכט‪.‬‬ ‫הכהן הגדול אהרן נצטוה לקחת פר בן בקר לחטאת ואיל אחד לעולה‪.‬‬ ‫אחרי כן עליו לרחץ את בשרו במים‪ .‬ולזאת פשט מעליו את בגדי הזהב‬ ‫שהיה מלובש בהם מקודם ורחץ את בשרו במים ולבש את בגדי בד‪ ,‬שהיו‬ ‫ידועים בשם ב ג ד י ק ו ד ש ‪ ,‬אחרי כן לקח מהעדה איל אחד לעולה ושני‬ ‫שעירים לחטאת‪ .‬מן השני שעירים לקח על־פי גורל אחד לחטאת לה׳ והשני‬ ‫לעזאזל המדברה‪ ,‬כי לשם נשא השעיר הזה את כל עונות בני ישראל אשר‬ ‫העמים עליו הכהן הגדול בודוי אשר התודה עליו בעוד אשר עמד לפני ה׳‬ ‫ביחד עם חברו השעיר שעלה עליו הגורל לה׳‪ ,‬ובכן לקח גם הוא חלק בכפרת‬ ‫בני ישראל כמו שנאמר בפירוש ‪ :‬השעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל‬ ‫יעמד חי לפני ה׳ ל כ פ ר עליו לשלוח אותו לעזאזל המדברה (ויקרא ט"ז‪ ,‬י׳)‪.‬‬ ‫רל‪.‬‬ ‫אחרי כן הקריב את פר החטאת אשר לו לכפר בעדו ובעד ביתו‪ .‬אחר‬ ‫הקרבת הפר לקח מלוא המחתה גחלים רותחות מעל המזבח ומלוא חפניו‬ ‫קטרת ובא אל קדש הקדשים ; שם נתן את הקטרת על גחלי המחתה והעשן‬ ‫או ענן הקטרת כסה את הכפרת אשר על ארון העדות (הארון שבו היו מונחים‬ ‫הלוחות)‪ ,‬אחר מעשה הקטרת נתן אצבעו בדם הפר ששחט‪ ,‬והזה באצבעו‬ ‫פעם אחת על פני הכפרת מצד מזרח‪ ,‬ושבע פעמים על מקום הפנוי לפני‬ ‫הכפרת‪ ,‬ובזה נגמר מעשה הכפרה בעדו ובעד ביתו‪.‬‬ ‫רלא‪.‬‬ ‫אחר כך נגש אל מעשה כפרת העם‪ .‬בשובו אל העזרה שחט את השעיר‬ ‫אשר עלה עליו הגורל לה׳ והביא את דמו גם כן אל קדש הקדשים והזה את‬ ‫דמו באצבעו על הכפרת (פעם אחת) ולפני הכפרת (שבע פעמים) כאשר עשה‬ ‫בראשונה מדם הפר ששחט‪ ,‬ובדבר הזה כפר על קדש הקדשים וטהר אותו‬ ‫מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם‪ .‬ואחרי גמרו זאת יצא אל‬ ‫אהל מועד ושב לעשות בו הזיות כאלה למען טהר גם אותו מטומאות בני‬ ‫ישראל‪ .‬בעת שעשה הכהן הגדול את הזיותיו על מזבח הקטרת באהל מועד‬ ‫&‬ ‫‪9‬‬ ‫ה ע בו ד ה‬ ‫לא היתה הרשות לשום אדם להיות שם׳ כי אם הכהן הגדול לבדו‪ ,‬ובזה גמר‬ ‫את מעשה הכפרה על העם‪ ,‬אחרי כן יצא אל המזבח שעמד בעזרה׳ הוא מזבח‬ ‫העולה‪ ,‬והזה על קרנותיו מדם הפר ומדם השעיר שבע פעמים באצבעו‪ ,‬ובדבר‬ ‫הזה טהר גם את מזבח העולה מטומאות בני ישראל אשר טמאו אותו בכל‬ ‫ימי השנה שעברה‪ ,‬ובזה כלה את כפרת קדש הקדשים׳ את אוהל מועד‬ ‫ואת מזבח העולה‪.‬‬ ‫רלב‪.‬‬ ‫עתה קרב אל השעיר השני הנשאר עוד בחיים‪ .‬הכהן הגדול סמר על‬ ‫ראשו את שתי ידיו והתודה עליו את כל עונות בני ישראל‪ ,‬ומסר אותו אל יד‬ ‫איש המוכן ומזומן להביאו אל המדבר אל א ר ץ ג ז ר ה ביחד עם כל‬ ‫עונות בני ישראל שהיו על ראשו‪ ,‬מקום שמשם לא ישובו העונות לבוא עוד‬ ‫הפעם אל ארץ נושבת‪ ,‬כי אם ישארו שם עד עולם‪ ,‬ואחרי כן שב הכהן הגדול‬ ‫עור הפעם אל אהל מועד׳ פשט מעליו את בגדי הקדש בגדי הבד‪ ,‬רחץ את‬ ‫בשרו במים‪ ,‬לבש את בגדיו התמירים ועשה את עולתו ואת עולם העם‪ ,‬המה‬ ‫האילים השנים המבוארים בתחלת פרשת אחרי מות (ויקרא ט״ז‪ ,‬ג׳‪ ,‬ה׳)‬ ‫והמעשה הזה היה גמר הכפרה בעדו ובעד העם‪ ,‬ואת חלק החטאת הקטיר על‬ ‫המזבח‪ ,‬ואת הנותר מן החלב‪ ,‬העור ‪,‬הבשר וגם הפרש הוציאו אל מחוץ‬ ‫למחנה כדין כל קרבן חטאת המבואר בויקרא (פרשה ד׳)‪ .‬שמה שרפו‬ ‫את כל הדברים האלה‪ ,‬והאנשים שעשו את הדבר הזה מחוץ למחנה וגם‬ ‫האיש העתי שהוליד את השעיר החי לעזזאל המדברה היו מחויבים לכבס‬ ‫בגדיהם ולרחוץ את בשרם במים טרם שבו אל העדה‪.‬‬ ‫שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין‬ ‫(לשכת פקידים ושופטים במקדש) ומתקינין לו כהן אחר תחתיו‪ ,‬שמא יארע‬ ‫בו פסול (טומאה וכדומה)‪.‬‬ ‫דלג‪.‬‬ ‫מסרו לו זקנים מזקני בית דין וקורין לפניו בסדר היום (פרשת יום‬ ‫הכפורים ועבודתו‪ ,‬כדי שילמוד סדר העבודה) ואומרים לו ‪ :‬אישי (אדוני)‬ ‫כהן גדול ‪ 1‬קרא אתה בפיך‪ ,‬שמא שכחת או שמא לא למדת‪.‬‬ ‫רלד‪.‬‬ ‫ערב יום הכפורים שחרית מעמידין אותו בשער המזרח ומעבירין לפניו‬ ‫פרים ואלים וכבשים‪ ,‬כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה‪.‬‬ ‫רלה‪.‬‬ ‫כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה‪ ,‬ערב יום הכפורים‬ ‫עם חשכה לא היו מניחין אותו לאכול הרבה‪ ,‬מפני שהמאכל מביא את‬ ‫השנה‪.‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫רלו‪.‬‬ ‫דיני‬ ‫‪90‬‬ ‫מסרוהו זקני בית די! לזקני כהונה‪ ,‬והעלוהו לעלית בית אבטינם (משפחת‬ ‫בהנים שהיו עושים את הקטרת)‪ ,‬השביעוהו (שינהג בסדר העבודה כפרושים‬ ‫ולא כצדוקים) ונפטרו והלכו להם‪ ,‬ואומרים או ‪ :‬אישי כהן גדול ! אנו‬ ‫שלוחי בית דיז ואתה שלוחנו ושליח בית דין‪ ,‬משביעים אנו עליך במי‬ ‫ששכן שמו בבית הזה‪ ,‬שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לד׳ הוא פורש‬ ‫ובוכה (שחשדוהו לצדוקי) והם פורשים ובוכים (על שחשדוהו‪ ,‬ואולי כשר‬ ‫הוא)‪.‬‬ ‫רלז‪.‬‬ ‫אם היה הכם — דורש (בתורה בליל יו״ ב‪ ,‬שלא יישן)‪ ,‬ואם לאו — תלמידי‬ ‫חכמים דורשים לפניו‪ .‬אם רגיל לקרות — קורא‪ ,‬ואם לאו — קורין לפניו‪.‬‬ ‫ובמה קורין לפניו ? באיוב ובעזרא ובדברי הימים (שמושכים את הלב)‪.‬‬ ‫זכריה בן קבוטל אומר‪# :‬עמים הרבה קריתי לפניו בדניאל‪.‬‬ ‫רלה‪.‬‬ ‫בקש להתנמנם — פרחי כהונה (צעירי הכהנים) מכין לפניו באצבע‬ ‫צרדה (באצבע אמצעית‪ ,‬שמשמיטין אותה בכה מעל האגודל לתוך הכף‬ ‫והיא משמעת קול לזירוז) ואומרים לפניו ‪ :‬אישי כהן גדול ! עמוד והפג‬ ‫אחת על הרצפה (כלומר‪ :‬הפג את השינה ע״ י קידה אחת או על־ידי קצת‬ ‫הליכה על הרצפה‪ ,‬שהיא של שיש וצוננת)‪ ,‬ומעסיקין אותו בדברים עד שיגיע‬ ‫זמן השחיטה‪ .‬מיקירי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה‪ ,‬כדי שישמע כהן‬ ‫גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו‪.‬‬ ‫בעמוד השחר‪.‬‬ ‫רלט‪.‬‬ ‫אמר להם הממונה‪ :‬צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה (של תמיד של‬ ‫שחרית)‪ ,‬אם הגיע — הרואה אומר ‪ :‬ברקאי ! — הבריק השחר‪.‬‬ ‫רט‪.‬‬ ‫הורידו כהן גדול לבית הטבילה חמש טבילות ועשרה קדושים טובל כהן‬ ‫גדול ומקדש בו ביום‪.‬‬ ‫רמא‪.‬‬ ‫פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם‪ ,‬פשט את בגדיו‪ ,‬ירד וטבל‪ ,‬עלה‬ ‫ונסתפג — נתקנח מן המים‪ .‬הביאו לו את התמיד‪ .‬קרצו — שחטו ברוב‬ ‫סמנים — ומרח אחר שחיטה על ידו — כהן אחר הסמור לו גמר את‬ ‫השחיטה — קבל את הדם וזרקו — על המזבח — נכנם להקטיר קטורת של‬ ‫שחר ולהיטיב את הנרות‪.‬‬ ‫סדר העבודה‪.‬‬ ‫רמב‪.‬‬ ‫והביאוהו לבית פרוה — שם לשכה במקדש — ובקדש היתה‪ ,‬פרסו סדין‬ ‫של בוץ בינו לבין העם‪ ,‬קדש ידיו ורגליו ופשט‪ ,‬ירד וטבל״ עלה ונסתפג‪,‬‬ ‫‪/‬‬ ‫‪91‬‬ ‫ה ע בו ד ה‬ ‫והביאו לו בגדי לבז ולבש וקדש ידיו ורגליו‪ .‬בשחר היה לובש פלוסין —‬ ‫בוץ דק — של שמונה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה‪ .‬אלו משל‬ ‫צבור‪ .‬ואם רצה להוסיף — בגדים יקרים מאלו — מוסיף משלו‪.‬‬ ‫רמג‪.‬‬ ‫בא לו אצל פרו — פר שמביא משלו לקרבן ביום זה — ופרו היה עומד‬ ‫ביןהאולם ולמזבח‪ ,‬ראשו לדרום ופניו למערב‪ .‬והבחן עומד במזרח ופניו‬ ‫למערב‪ ,‬וסומך שתי ידיו עליו ומתודה‪ .‬וכר היה אומר ‪ :‬אנא השם‪ ,‬עויתי‪,‬‬ ‫פשעתי‪ ,‬חטאתי לפניר אני וביתי‪ .‬אנא השם‪ ,‬כפר נא לעונות ולפשעים‬ ‫לחטאים‪ ,‬שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניר אני וביתי‪ ,‬ככתוב בתורת משה‬ ‫עביר ‪ :‬כי ביום הזה יכפר עליכם וגו׳‪ .‬והם עונים אחריו ‪ :‬״ברור שם כבוד‬ ‫מלכותו לעולם ועד״‪.‬‬ ‫רמד‪.‬‬ ‫בא לו למזרח העזרה לצפון המזרח‪ ,‬הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו‪,‬‬ ‫ושם שני שעירים‪ ,‬וקלפי היתה שם — ובה שני גורלות של זהב‪.‬‬ ‫רמה‪.‬‬ ‫טרף בקלפי והעלה שני גורלות‪ ,‬אחד כתוב עליו ״לה׳״ ואחד כתוב עליו‬ ‫״לעזאזל״‪ .‬אם של שם עלה בימינו — הסגן אומר לו ‪ :‬אישי כהן גדול‪,‬‬ ‫הגבה ימינר ! ואם של שם עלה בשמאלו — ראש בית אב אומר לו ‪ :‬אישי‬ ‫כהן גדול ! הגבה שמאלר י נתנו על שני השעירים ואומר ‪ :‬לה׳ ! והם‬ ‫עונים אחריו ‪ :‬״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״‪.‬‬ ‫רמו‪.‬‬ ‫קשר לשון של זהורית — חוטי צמר אדום — בראש שעיר המשתלח‪,‬‬ ‫והעמידו כנגד בית שלוחו — שער שהוא יוצא דרד שם להשתלח לעזאזל —‬ ‫ולנשחט כנגד בית שחיטתו‪ .‬בא לו אצל פר שני וסומך שתי ידיו עליו‬ ‫ומתודה‪ ,‬וכר היה אומר‪ :‬אנא השם׳ עויתי‪ ,‬פשעתי‪ ,‬חטאתי לפניך אני‬ ‫וביתי ובני אהרן עם קדושיר‪ ,‬אנא השם‪ ,‬כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים‬ ‫שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך׳ ככתוב‬ ‫בתורת משה עברך ‪ :‬״כי ביום הזה יכפר עליכם וכו׳״ והם עונים אחריו ‪:‬‬ ‫״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ וכו׳ וכו׳‪.‬‬ ‫רמז‪.‬‬ ‫מסרו למי שהיה מוליכו‪ ,‬וכבש — מסלת גשר — עשו לו‪ ,‬מפני הבבלים‪,‬‬ ‫שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו ‪ :‬טול וצא — שלא ישהה העונות —‬ ‫טול וצא!‬ ‫רמח‪.‬‬ ‫מיקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה‪ .‬עשר סוכות‬ ‫מירושלים עד צוק — ראשו של הר עזאזל — תשעים רים — י״ב מיל —‬ ‫\‬ ‫ומנה גי ו‬ ‫י שראל‬ ‫די ני‬ ‫‪92‬‬ ‫על כל סוכה וסוכה אומרין לו‪ :‬הרי מזון והרי מים‪ ,‬ומלוין אותו מסוכה‬ ‫לסוכה‪ ,‬חוץ מאחרון שבהן‪ ,‬שאינו מגיע עמו לצוק׳ אלא עומד מרחוק ורואה‬ ‫את מעשיו‪.‬‬ ‫רמט‪.‬‬ ‫מה היה עושה? חלק לשון של זהורית‪ ,‬חציו קשר בסלע וחציו קשר‬ ‫בין קרניו — של השעיר — דחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד‪ .‬ולא היה‬ ‫מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים‪ .‬בא וישב לו תחת סוכה האחרונה‬ ‫עד שתחשך וכו׳ וכו׳‪.‬‬ ‫רג‪.‬‬ ‫הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו ויצא ועשה את אילו ואת‬ ‫איל העם וכו׳ הביאו לו בגדי עצמו ולבש‪ ,‬ומלוין אותו עד ביתו‪ ,‬ויום טוב‬ ‫היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש (יומא פ׳ א׳—ז׳‪ ,‬תורת כהנים‬ ‫ס״ם צו‪ ,‬ילקוט רמז תקי"ט‪ ,‬רמב״ם פ״א מהלכות עבודת יוהכ״פ‪ ,‬סמ״ג‬ ‫עשין רע‪ ,‬ירושלמי מגילה פ"א ה״י‪ ,‬הוריות פ״ג ה״ב‪ ,‬ירושלמי יומא פ״ ב‪,‬‬ ‫ה״ג‪ ,‬תום׳ מנחות ל״ה ע״ב ד״ה וכמה‪ ,‬רמב״ם פ״ד מהלכות תמידין ה״ג‪,‬‬ ‫סמ״ג עשין ק״צ‪ ,‬ילקוט אחרי רמזתקע״א‪ ,‬רמב״ם פ״ ח מהלכות כלי המקדש‬ ‫ה״ג‪ ,‬זבחים כ׳ ע״א‪ ,‬תו״ כ אחרי פ״ א‪ ,‬ירושלמי סוטה פ״ב ה״ב‪ ,‬תוספתא‬ ‫יומא פ״ב‪ ,‬ירושלמי שבועות פ״ב הלכה ג׳‪ ,‬סנהדרין מ״ט ע"ב‪ ,‬שבועות י״ג‬ ‫ע״ב‪ ,‬רמב״ם פ"ד מה׳ שקלים ה״ה‪ ,‬חולין י״א ע"ב‪ ,‬רמב״ם פ״ה מה׳ פרה‪,‬‬ ‫ה״ו‪ ,‬ירושלמי סוטה פ״ז ה״ז‪ ,‬רמב״ם פ״ ח מה׳ כלי המקדש ה״א)‪.‬‬ ‫רנא‪.‬‬ ‫והנה הרב ר ׳ י ע ק ב י ע ב ץ מ ע מ ד י ן ז״ ל בסדורו ״בית יעקב"‬ ‫מביא עדות מבן נכר רומי שכתב ממה שראו עיניו מהפרשת כהן גדול וכבוד‬ ‫הנעשה לו‪ ,‬וז״ל ‪:‬‬ ‫רנב‪.‬‬ ‫״ ה ע ב ו ד ה הב׳ היא ביאת כהן גדול למקדש‪ ,‬ולא אמרו לי עבודתו‪,‬‬ ‫אבל אמרו לי עלייתו וצאתו מן הקדש‪ ,‬וקצת ממנו ראיתי בעיני‪ ,‬ותמהתי‬ ‫במאד מאד‪ ,‬ואמרתי בעת ההיא‪ ,‬ברוך שחלק מכבודו לאלה‪ ,‬שבעת ימים‬ ‫קודם היום ההוא יום מיוחד שקורין כפור‪ ,‬והוא האדיר להם מכל הימים‪,‬‬ ‫היו מכינים בבית הכהן הגדול מושב וכסאות‪ ,‬לאב ב״ד ולנשיא ולכהן גדול‪,‬‬ ‫ולסגן הכהנים ולמלך‪ ,‬ולבד אלה‪ ,‬שבעים כסאות של כסף! לשבעים סנהדרין‪,‬‬ ‫והזקן מן הכהנים היה קם על רגליו ואומר לפניו דברי כבושין ותוכחה‪ ,‬אומר‬ ‫לו‪ :‬ראה לפני מי אתה נכנס‪ ,‬ודע שאם תאבד הכונה‪ ,‬מיד תפול ותמות‪,‬‬ ‫ותאבד כפרת ישראל‪ ,‬והנה עיני כל ישראל תלויות בך‪ ,‬וחפש דרכיך שמא יש‬ ‫בר עון אפילו קל‪ ,‬כי יש עון שקול כנגד כמה מצוות‪ ,‬ושקול זה הלא הוא‬ ‫ביד אל רעות‪ .‬גם חקור באחיך הכהנים וטהר אותם‪ ,‬שים נגד פניך‪ ,‬כי לפני‬ ‫‪93‬‬ ‫ה ע בו ד ה‬ ‫מלר מלכי המלכים היושב על כסא דין ומזרה בעיניו כל רע‪ ,‬אתה בא‪ ,‬ואיך‬ ‫תבוא והאויב עמר‪ ,‬ואומר להם שכבר חפש‪ ,‬ועשה תשובה ממה שנראה‬ ‫שיש בידו עוז‪ ,‬גם כל אחיו הכהנים קרבם בעזרת המקדש‪ ,‬והשביעם במי‬ ‫ששכן שמו שם‪ ,‬שכל אחד יאמר מה שיודע בחברו‪ ,‬או מה שיודע בעצמו‪,‬‬ ‫ושיתן להם בכל דבר ודבר התשובה הראויה‪ ,‬גם המלר אומר לו דברים טובים‪,‬‬ ‫ומבטיחו לכבדו בצאתו מן הקודש‪.‬‬ ‫דנג‪.‬‬ ‫אחר זה היו מכריזין ואומריז‪ ,‬איר הכהן הגדול יוצא והולד ללשכה שלו‬ ‫אשר במקדש‪ ,‬ואז יוצאים כל העם ללוותו‪ ,‬והולכים לפניו כסדר‪ ,‬וכן ראיתי‬ ‫בעיני‪ ,‬ראשונה הולכים לפניו כל שהוא מזרע מלכי ישראל‪ ,‬כי הקרוב אל‬ ‫הכהן הוא יותר חשוב‪ ,‬ואחריהם כל אותם שהם ממלכי בית דוד‪ ,‬וכולם בסדר‬ ‫נכון זה אחר זה‪ ,‬וכרוז לפניהם אומר‪ ,‬תנו כבוד למלכות בית דוד‪ ,‬ואחריהם‬ ‫היה בא בית הלוי‪ ,‬והכריז אומר‪ ,‬תנו כבוד לבית הלוי‪ ,‬שלשים אלף וששת‬ ‫אלפים היו‪ ,‬וכל סגניהם היו לובשים באותה שעה בגדי משי תכלת‪ ,‬והכהנים‬ ‫משי לבן‪ ,‬וארבעה ועשרים אלף היו‪ ,‬ואחריהם המשוררים‪ ,‬ואחריהם המנגנים‪,‬‬ ‫ואחריהם תוקעי חצוצרות ואחריהם השוערים‪ ,‬ואחריהם עושי הקטרת‪ ,‬ואחריהם‬ ‫עושי פרוכת‪ ,‬ואחריהם השומרים‪ ,‬ואחריהם האמרכלים‪ ,‬ואחריהם כל אנשי‬ ‫המלאכה ממלאכת הקודש‪ ,‬ואחריהם השבעים סנהדרין‪ ,‬ואחריהם מאה שוטרים‪,‬‬ ‫וגזרי כסף בידם לעשות דרד‪ ,‬ואחריהם — הכהן הגדול‪ ,‬ואחריו כל זקני הכהונה‪,‬‬ ‫שנים שנים‪ ,‬ובראש כל חוצות היו ראשי ישיבות עומדים ואומרים‪ :‬אישי‬ ‫כהן גדול ! בואר לשלום‪ 1‬התפלל ליוצרנו שיחיינו לעסוק בתורתו‪ ,‬ובהגיעם‬ ‫לפתח הר הבית‪ ,‬היו מתפללים שם על קיום מלכי בית דוד‪ ,‬ואחר זה על‬ ‫הכהנים ועל המקדש‪ ,‬והיה הקול כל־בר חזק מרבוי העם בענותם אמן׳ עד‬ ‫שהעופות הפורחים היו נופלים לארץ‪ ,‬ואז הכהן הגדול היה משתהוה לכל העם‪,‬‬ ‫ופורש בבכיה ויראה‪ ,‬וכל סגני הכהונה מוליכין אותו ללשכה שלו‪ ,‬ושם פורש‬ ‫מכל אחיו הכהנים‪ ,‬וזה בכניסתו‪ ,‬אבל בצאתו היה הכבוד כפלים‪ ,‬כי כל העם‬ ‫אשר בירושלים היו עוברים לפניו‪ ,‬ורובם באבוקות של שעוה לבנה דולקת‪,‬‬ ‫וכולם לובשים בגדי לבז‪ ,‬וכל החלונות מעטרים ברקמה ומלאים נרות‪ ,‬וספרו‬ ‫לי הכהנים‪ ,‬כי הרבה מהשנים לא היה כהן גדול יכול להגיע לביתו קודם‬ ‫חצות הלילה מפני דוחק העם העובר ורבוי הגדול‪ ,‬שאעפ״י שהיו כולם‬ ‫מתענים‪ ,‬לא היו הולכים לביתיהם‪ ,‬עד אשר יראו אם יוכלו להגיע לנשק ידי‬ ‫הכהן הגדול‪ ,‬וביום שאחריו היו עושה סעודה גדולה‪ ,‬ומזמן לאוהביו וקרוביו‪,‬‬ ‫ויובדטוב היה עושה לפי שיצא בשלום מן הקודש‪ ,‬אחר זה היה מצוה לצורף‬ ‫לעשות לו לוח מזהב ויפתח בזה הלשון ‪ :‬אני פלוני בן פלוני הכה״ג‪ ,‬שמשתי‬ ‫בכהונה גדולה בבית הגדול והקדוש‪ ,‬לעבודת מי ששכן שמו שם׳ והיה שנת‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪94‬‬ ‫כר וכר ליצירה‪ ,‬מי שזיכני בעבודה זו‪ ,‬הוא יזכה בני אחרי לעבוד לשרת‬ ‫לפני ה׳ ‪1‬‬ ‫רנד‪.‬‬ ‫״עד כאן הספור ההוא‪ ,‬והצגנוהו פה‪ ,‬לדעת מה שאבדנו בחטאינו‪,‬‬ ‫להתאונן ולהתחנן לשוב לאלקינו‪ ,‬כי ישוב ירחמנו יקבץ נדחינו‪ ,‬וישוב‬ ‫העבודה למקומה‪ ,‬יבחר לנו את נחלתנו‪ ,‬וערבה לה׳ כימי עולם מנ חתנו‪ ,‬וירצה‬ ‫קרבנותינו‪ ,‬כקדם יחדש ימינו‪ ,‬אמן סלה״‪ .‬עכ״ל (בית יעקב‪ ,‬שער העין‬ ‫צד ‪.) 335‬‬ ‫םדר העבודה בביהכנ״ס‪.‬‬ ‫רנה‪.‬‬ ‫נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם לאמר סדר עבודת כה"ג ביום‬ ‫הכפורים בחזרת תפלת מוסף‪ ,‬כמ״ש הגאונים (כמובא בשבילי הלקט השלם‬ ‫סימן ש"כ‪ ,‬ובמרדכי יומא סימן תשב״ז‪ ,‬ובהגה״ מ ס״ם אהבה‪ ,‬ובטור א״ח‬ ‫סוף סימן תרב״ א) ע"ש ונשלמה פרים שפתינו‪ ,‬וכבר היו רגילים לומר סדר‬ ‫עבודה בימי חכמי התלמוד כמו יומא ל״ו ע״ב ההוא דנחית קמיה דרבה‬ ‫ועבד כר"מ‪ ,‬ופירש״י ש״ץ שסדר בתפלת יוה"כ סדר עבודתו של כה"ג‪ ,‬עוד‬ ‫שם דף כ״ו ע״ב‪ ,‬ההוא דנחית קמיה דרבא אמר יצא והניחו על בן שני‬ ‫שבהיכל‪ ,‬ופירש״י ש״ץ דנחית קמיה דרבא והיה אומר סדר יוהכ"פ בתפלה‬ ‫כמו שאנו אומרים‪ ,‬וכתב ע״ז ח ר י ט ב ״ א בשם ס פ ר ה ע ט ו ר שמעינן‬ ‫מהכא שבלשון המשנה אומר אותו כגון אתה כוננ ת דיוסי בן יוסי‪ ,‬ויש מהם‬ ‫כמה סדרים לגדולי הדורות‪ ,‬ונוסח של אתה כוננ ת שלנו‪ ,‬הוא היותר קדמון‬ ‫מכולם‪ ,‬ונזכר בסדר ר ב ע מ ר ם ג א ו ן בזה הלשון‪ :‬״והכי אמר ר ב‬ ‫נ ט ר ו נ א י ג א ו ן מ ח ס י ה במנחה של יום הכפורים אין אומר שליח‬ ‫צבור אתה כוננת וסדר עבודה לא בשחרית אלא במוסף לבד וכו׳ וכד הוא‬ ‫המנהג בשתי ישיבות עכ״ל‪ .‬ודבר זה הזכירו המרדכי יומא בסימן תשכ״ז‬ ‫ו א ו ר ז ר ו ע סימן רפ"א בשם סדר רע״ג‪ ,‬ובשניהם נזכר בטעות גם‬ ‫סדר של אמיץ כח — לרבנו משולם ב״ר קלונימום — מה שלא נזכר בסרע״ג —‬ ‫ועור נראה מלשונו של ״אתה כוננת" שלנו שהוא קדמון מאד מפני שלשונו‬ ‫צחה ואין בתפלה זו מלות קשה ההבנה ונם לא נעשה בחרוזים כמו בפיוטי‬ ‫הקליד‪ ,‬וכן היא דעת רוב חכמי זמננו‪ ,‬וגדולי משוררי ספרד הראשונים עשו‬ ‫״רשות" לסדר של אתה כוננת של עבודת יום הכפורים‪ ,‬כמו ר׳ ש ל מ ה‬ ‫בן ג ב י ר ו ל המתחיל ״ארוממד חזקי וחלקי״‪ ,‬המיוסד עפ"י א״ב ובסוף‬ ‫חתם את שמו‪ ,‬ו ר ׳ מ ש ה ב ן ע ז ר א המתחיל ‪:‬אערור מדברי דתי‪,‬‬ ‫אכונן סדר עבודתי‪ ,‬וכ׳ נחתם בראשי החרוזים ״אני משה הקטן חזק"‪,‬‬ ‫ונדפסו במחזור ליום הכפורים כמנהג ספרדים‪.‬‬ ‫רנו‪.‬‬ ‫בתפלת מוסף יוהכ״פ המתחיל למנהג‬ ‫של סדר העבודה‬ ‫ה פיו ט‬ ‫‪95‬‬ ‫ו ה פיו טי ם‬ ‫ה ת פ לו ת‬ ‫הנגו נים‪,‬‬ ‫‪6‬‬ ‫הספרדים אתה בוננת עולם ברב הסר׳ היו אומרים בצרפת בימי רש״‪ -,‬ז"‪,‬‬ ‫ותלמידיו׳ ונהגו אה״ ב בשלש קהלות אסטי‪ ,‬פוסאנו‪ ,‬מונקאלוו אשר בפיימונטי‬ ‫והוא מוגה ומפורש על־ידי שד"ל בסוף מבוא למחזר כמנהג בני רומא (ליוורנו‬ ‫תרט"ז)׳ ועיין בתוי״ט יומא פ"ב משנה ב׳ ד״ה ד׳ פייסות מ״ש בשם בעל‬ ‫המאור והרמב"ן ובספר מלחמות ה׳ להרמב״ן‪ ,‬ובתוס׳ יומא ח׳‪ ,‬ד״ה דכ״ע וכו׳‪.‬‬ ‫‪O‬‬ ‫‪-------------------- O‬‬ ‫פרק תשעה עשר‪.‬‬ ‫קדושת הנגונים‪.‬‬ ‫קדושת הנגוני ם‪.‬‬ ‫רנז‪.‬‬ ‫הנגונים של הימים הנוראים הם נגונים עתיקים וקדושים׳ מפני שכבר‬ ‫נתקדשו הנגונים האלה מדורות הראשונים‪ .‬רוב הנגונים האלה מסורים לנו‬ ‫מן מ ה ר י ״ ל מ פ ר א ג זצ״ל‪ ,‬שהיה חזן נפלא ומצוין עם להקת משוררים‬ ‫ונגוניו שיצאו מלב טהור וקדוש נכנסו ללב האומה העברית ונתקדשו בקדושה‬ ‫עליונה‪.‬‬ ‫מקור הגגוני ם‪.‬‬ ‫רנה‪.‬‬ ‫יש אומרים‪ ,‬כי כשגזרה מלכות ספרד על היהודים שימירו את דתם או‬ ‫יגורשו מן הארץ‪ ,‬היו רבים מבני ישראל שומרים את דת הגוים בגלוי‪ ,‬אבל‬ ‫בס תר היו יהודים כשרים ושמרו את דתם‪ ,‬ובימים הנוראים היו מתאספים‬ ‫כולם ביערות ובמדבריות והתפללו בצבור‪ .‬הם היו מזמרים את התפלות בנגונים‬ ‫מיוחדים׳ וכשהיה יהודי הולר אל היער או אל המערה להתפלל‪ ,‬ופגש איש‬ ‫זר‪ ,‬ורצה לדעת אם יהודי הוא או מרגל של הממשלה‪ ,‬התחיל לנגן בפני עצמו‬ ‫אחד מהנגונים האלה‪ ,‬ואם גם חברו ענה לו בנגון זה‪ ,‬ידע כי יהודי הוא‪.‬‬ ‫הנגונים האלה נתקדשו אחר־כר אצל כל עם ישראל‪ ,‬בכל ארצות גלותם‪,‬‬ ‫והם מעוררים בלב המתפללים חרדת קודש יחד עם צער הגלות של אלפים‬ ‫שנה׳ ואת האמונה בתחית עם ישראל בארץ ישראל‪.‬‬ ‫‪O‬‬ ‫‪--------------------------- o‬‬ ‫פרק עשרים‪.‬‬ ‫התפלות והפיוטים‪.‬‬ ‫רנט‪.‬‬ ‫התפלה בכלל‪ ,‬אשר ידי אנשי כנס ת הגדולה יסדוה׳ היא לבוש האורה‬ ‫אשר לבשה רוח הנבואה בשובה אל אביה בשמים‪ ,‬אחרי אשר השלימה את‬ ‫חפצה בקרב עמו אל הארץ‪ .‬שם ״תפלה" עיקר משמעו הוא׳ דין ומשפט‪,‬‬ ‫״‬ ‫‪.‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪96‬‬ ‫שמוצאו הוא שורש ״פלל״ בבניז הקל (שמות כ״א‪ ,‬כ"ב‪ ,‬דברים ל״ב‪ ,‬ל״א‪,‬‬ ‫ישעיה ט״ז ג׳; כ״ה‪ ,‬ז׳) או מחשבה ועצה‪ ,‬שמוצאו הוא השרש ההוא ״פלל"‬ ‫בבניז הכבד (בראשית מ״ח‪ ,‬י״א ; ש״א ב׳‪ ,‬כ״ה ; תחלים ק״ו‪ ,‬ל׳) והתפלה‬ ‫כולה היא הד קול המקרא‪ ,‬דברי התורה והנבואה היו דברי הרב‪ ,‬ודברי‬ ‫התפלה הם דברי התלמיד אשר קבל את תורת רבו עד כי נבלעה בדמו ותשב‬ ‫כבשרו ודבריה יוצאים מפורשים מפיו‪.‬‬ ‫מי סדי התפלות והברכות‪.‬‬ ‫רס‪.‬‬ ‫אנשי כנס ת הגדולה יסדו את התפלות ואת הברכות‪ ,‬אר בחותם צר‬ ‫לא נחתמו לד ימי הגאונים‪ ,‬שרשי הדעות של ימי הנביאים שנקלטו בגזע‬ ‫אחד בימי אשה״ג‪ ,‬שבו להסתעף אחרי כן לסעיפים ולענפים בימי רבותינו‬ ‫התנאים והאמוראים‪ ,‬אשר פקדו וינצרו את עץ החיים הזה‪ ,‬ועקבות פעלם‬ ‫נראות לעין החוקר עד היום בתפילותינו‪ .‬יש תפלות במדורנו אשר רב‪,‬‬ ‫ראש חכמי התלמוד הבבלי‪ ,‬חבר אותו‪ ,‬ויש אשר חברו הגדול‪ ,‬שמואל בר‬ ‫אבא ור׳ יוחנן חברו אותן או יצרו להן את הצורה האחרונה והקימת‪.‬‬ ‫והתפלות הן קדושות ומלאות מוסר הנביאים (התורה והתפלה לר׳ זאב יעבץ)‪.‬‬ ‫טעם לשלש תפלות ביו ם‪.‬‬ ‫רסא‪.‬‬ ‫אנו קוראים לתפלות ״דאוונען"‪ ,‬שהוא משובש מן דאבונן‪ ,‬ר״ל מאבות‪,‬‬ ‫שתקנו את התפלות‪ ,‬כי אברהם תקן תפלת שחרית‪ ,‬יצחק — ת פ ל ת מנחה‪,‬‬ ‫ויעקב — תפלת ערבית (מגיד תעלומה‪ ,‬טעמי המנהגים‪ ,‬י״ט ע״ב)‪ ,‬לפי שחיי‬ ‫האדם נחלקים לשלשה חלקים ; שנות העליה‪ ,‬העמידה ושנות הירידה‪ ,‬תקנו‬ ‫לנו חז״ל שלש תפלות בכל יום‪ ,‬שחרית בבקר — זמן העליה‪ ,‬מנחה בצהרים‬ ‫— זמן העמידה‪ ,‬מעריב בערב — זמן הירידה‪ ,‬להודות לפניו‪ ,‬כי הוא יתברר‬ ‫מספיק לנו כל צרכינו באלו הזמנים (של״ה עניני תפלה רנ״ד ע״א‪ ,‬ועיין‬ ‫מחזור ויטרי צד ‪ ,58‬מקורי המנהגים סימן ב׳; דברי קהלת צד ‪ ,66‬מנהגי‬ ‫ישורון סי׳ ה׳; סי׳ הראבי״ה סי׳ א׳; נחלת אבות להאברבנאל פ״ד דף ס ״ א;‬ ‫אבודרהם‪ ,‬שער השני ; המנהיג ט״ו ע״א)‪.‬‬ ‫ראש הפייטנים ו הפיו טי ם‪.‬‬ ‫רסב‪.‬‬ ‫הפיוטים הם שבחים ותפלות בסגנון של מליצה ושיר‪ .‬ראש הפייטנים‬ ‫היה ר׳ אלעזר הקליד‪ ,‬הראב״ע התנגד לפיוטי הקליר מפני שרובי פיוטיו הם‬ ‫חדות ומשלים‪ ,‬מעורבות בלשונות זרות ושלא עפ״י חקי הדקדוק‪ .‬רבנים‬ ‫רבים התנגדו להפיוטים מפני שאסור להפסיק באמצע התפלה‪ ,‬ומשום טרחא‬ ‫דצבורא‪ ,‬ועוד כי עשו לפעמים את המלאכים לסוגרי ושומרי שערי התפלות‬ ‫ומשתפים ש״ש ודבר אחר‪ ,‬כי לו לבדו ראוי להתפלל ולא לזולתו‪ .‬הרמב״ם ז״ל‬ ‫פסק שאין להפסיק בברכות לפני ק״ש או לאחריה בפיוטים (ת שובות פאר‬ ‫הדור) בעל חות יאיר (תשובה סי׳ רל״ח) כתב דקשה עליו אריכות נגוני שליח‬ ‫צבור תור פיוטי יוצרות בקצת חרוזות יותר מן האמירות‪ ,‬ששעור זמן נגינתם‬ ‫‪97‬‬ ‫ו ה פיו טי ם‬ ‫ה ת פ לו ת‬ ‫הוא כפלי כפלים מן האמורות‪ ,‬אבא מ"מ אמר שאיז כדאי לשנות שום מנהג"‬ ‫וכר‪ ,‬וכן אמר הרמ״א ז״ל שאין לשנות בפיוטים ממנהג העיר אפילו בנגונים‬ ‫(או"ח סימן תרי״ט א׳ בהגה) אבל החסידים נהגו לדלג את הפיוטים ואומרים‬ ‫רק התפלות שבפיוטים‪.‬‬ ‫רסג‪.‬‬ ‫לעמת זה הרבה מגדולי חכמי ישראל‪ ,‬צדיקיו וקדושיו מעריצים את‬ ‫הפיוטים‪ .‬הנה ר׳ א ל עז ר פ ל ע ק ל ש ‪ ,‬הרב מפראג בת שובתו לתלמידו‬ ‫בשנת תקנ״ג — תשובה מאהבה ח״א סימן א׳ — הוכיח כי הפיוטים היו חביבים‬ ‫ושגורים בפי חכמי ישראל ובפרט פיוטי הקליר שמזכירו רש״י והתוספות וכו׳‬ ‫ומסיים ואומר‪ :‬אם הראשונים בני האלקים בעלי האסופות רש״י ותום׳‬ ‫והרמב״ן והרשב״א ויתר גדולים אשר בארץ החיים אהבו וחבבו דברי הפייטנים‬ ‫וכו׳ איר אפשר להעלות על הדעת בעבוד דקדוקי סופרים דקדוקי עניות ובשביל‬ ‫קנאת סופרים שלא תרבה חכמה‪ ,‬להאביד דברי חכמה וכד‪ ,‬לכן חלילה לשום‬ ‫אחד מישראל לבטל הפיוטים׳ אר עיר ועיר מדינה ומדינה כמנהגן וכו׳ עכ״ל‬ ‫(עיין סדור המנהגים‪ ,‬מנהגי בית יעקב סי׳ קע״ה‪ ,‬הקדמות היידענהיים‬ ‫למחזוריו‪ ,‬אוצר ישראל לאייזענשטיין‪ ,‬שבלי הלקט סי כ״ח‪ ,‬אבודרהם סדר‬ ‫תפלות דה כ"ח ע״א)‪.‬‬ ‫הפיו טי ם וההלכה‪.‬‬ ‫רסד‪.‬‬ ‫הרוו״ה כתב (על סדר העבודה של אמיץ כח) בשם תוס׳ יומא דף ח׳ ע״א‬ ‫ד״ה דבו״ע שמנהגם היה שלא היו מקפידיז בפיוטים לכתוב כהלכה‪ ,‬ואין‬ ‫לתמוה על הפייטנים אם לפעמים דברי פיוטיהם אינם מסכימים אליבא‬ ‫דהלכתא‪ ,‬ובזה תשובה לכמה פיוטים שאינם לפי ההלכה‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫רסה‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬למשל‪ ,‬התפלה ביום כפור ״אלקינו ואלקי אבותינו מחל לעונותינו"‬ ‫וכו׳ היא אחת משמונה הברכות שהתפלל הכהן הגדול ביום הכפורים לאחר‬ ‫קריאת התורה‪ ,‬כמו שכתב רש״י (יומא ס״ח ע"ב) בד״ה על מחילת העון‬ ‫ובמסכת סופרים פרק י״ט הלכה ח׳‪ ,‬״כשם שחתימתן של ר״ה ויוהכ״פ משונה‬ ‫משאר ימים טובים כר תפלתן״ עכ״ל‪.‬‬ ‫נוס ח או ת שונו ת‪.‬‬ ‫רסו‪.‬‬ ‫ונוסחת רב עמרם גאון היא אחרת לגמרי‪ ,‬וכן בטור סי׳ תרי״ט כתב שם‪,‬‬ ‫וז״ל ‪ :‬״וכתב הר״צ גאות שאומר יעלה ויבא מלוד מחל ורב עמרם לא כתב‬ ‫לא מלוד ולא יעלה ויבא אלא מחל לעונותינו"‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ונוסח הרמב״ם בסדורו‬ ‫א ת ה ב ח ר ת נ ו וכ׳ ותתן לנו ה׳ אלקינו את יום הכפורים הזה ואת יום‬ ‫מקרא קדש הזה למחילה וכו׳ וקרוב לזה נוסח התימנים‪ .‬ועיין במחזור וויטרי‬ ‫ובנוסח הספרדים‪.‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪98‬‬ ‫ו דוי על חטא‪.‬‬ ‫רסז‪.‬‬ ‫כתב אבודרהם ״אעפ״י שנתקן ודוי זה על סדר׳ה אלפ א ביתא (אשמנו‪,‬‬ ‫בגדנו‪ ,‬גזלנו‪ ,‬וכר)‪ ,‬אומרים תחלה חטאנו קודם לשאר וידוין‪ ,‬כדאמרינן‬ ‫בתנחומא פ׳ חקת‪ ,‬ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו‪ ,‬וכיון שאמרו חטאנו‬ ‫מיד נתרצה להם‪ .‬ובמדרש רבה במדבר פ׳ כ׳ סי׳ ט"ו‪ ,‬ויאמר בלעם אל מלאר‬ ‫ה׳ חטאתי‪ ,‬שהיה רשע ערום ויודע שאין עומד בפני הפורעניות אלא תשובה‪,‬‬ ‫שכל מי שחוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו׳ עכ״ל‪.‬‬ ‫התפתחות העל חטא‪.‬‬ ‫רסח‪.‬‬ ‫והמתבונן בסדר התפתחות הורוי יראה‪ ,‬שבימי חכמי התלמוד לא היה‬ ‫אצלם אלא וידוי קצר‪ ,‬כמו אנא תבא ואשמנו‪ ,‬אבל האריכו בפיוטים ותפלות‬ ‫כמו אתה מבין תעלומות לב ועוד‪ ,‬ובימי הגאונים הראשונים נתחבר על חטא‬ ‫קצר שלא בסדר אלפא ביתא ופרטו שם קצת ענינים כוללים‪ ,‬באנס‪ ,‬ברצון‪,‬‬ ‫בשגג‪ ,‬במזיד וכיוצא בהם‪ ,‬ומזכירו ראשונה ר ב א ח א מ ש ב ח א‬ ‫(שאלתות דרב אחאי סי׳ קס״ז) שחי ב שנת תק״ו לאלף החמישי בשם ״על‬ ‫חטא"‪ ,‬ובעל הלכות גדולות אף על פי שאינו מזכירו בפירוש‪ ,‬נראה שבימיו‬ ‫כבר היה‪ ,‬שהרי כתב בסוף הלכות יוהכ"פ ״ ו י ח י ד ד ל א ג מ י ר אתה‬ ‫יודע ואתה נותן יד וכו׳‪ ,‬כדאמר בצלותיה אבל אנחנו חטאנו אשמנו בגדנו‬ ‫נפיק ביה"‪ ,‬כוונתו בלא ספק על אתה יודע רזי עולם הנזכר בגמרא‪ ,‬ומדחזינן‬ ‫דאיכא דלא ג מ י ר י ליה ואין הכל בקיאים בו‪ ,‬נראה שהיה אצלו מטבע‬ ‫ארור‪ ,‬והיינו בצירוף על חטא וכמאה שנה אח"כ בימי רב עמרם גאון הורחב‬ ‫אצלם ונתוספו עליו על חטאים‪ .‬ובארצות צרפת ואשכנז מהר העל חטא‬ ‫להתרחב מאשר בארצות ספרד ואיטליאה‪ .‬כן במחזור וויטרי עלה העל חטא‬ ‫עד ל״ו חרוזים‪ ,‬אבל בסדור הרמב״ם ו ב ס ת רי הספרדים והאיטלקאים לא‬ ‫נמצאו יותר מכ״ד חרוזים גתקון תפלה)‪.‬‬ ‫‪O ----------------------------------------------------Q‬‬ ‫י י' י‬ ‫פרק עשרים ואחד‪.‬‬ ‫הזכרת נ שמות‪.‬‬ ‫רסט‪.‬‬ ‫אחר קריאת התורה מזכירים את נשמות המתים‪ ,‬ואלו שיש להם אב‬ ‫ואם יוצאים מבית הכנסת משום עין הרע‪ ,‬על שיש לו אבות (יבמות ק"ו‪,‬‬ ‫שערי אפרים שער י׳‪ ,‬סימן ל"ב) ועוד שמא יראה אחרים בוכים והוא יבכה‬ ‫עמהם ויבטל עונג שבת ויום טוב (מנהגי בית יעקב סימן קכ״ה)‪ ,‬אבל אלה‬ ‫שמחוייבים להזכיר נשמות האבות המתים מותרים לבכות בשעת ההזכרה‬ ‫אפילו בשבת ויום טוב‪ ,‬מפני שיש להם עונג בזה שבוכים ומפיגים צערם (או״ח‬ ‫סי׳ רפ״ו ועוד טעם על שיוצאים אלה שיש להם אב או אם מפני שאין להם‬ ‫‪I‬‬ ‫‪99‬‬ ‫נ ש מו ת‬ ‫הז כ ר ת‬ ‫מה אאמר ויב״צבאו את אאה שמזכירים את נשמות אבותיהם (מנהגי ישורון‬ ‫סי׳ ם״ג)‪.‬‬ ‫מקור המנהג‪.‬‬ ‫רע‪.‬‬ ‫בירושאמי (ב״ק פ״א‪ ,‬ה׳) אמרו עא המשנה ואא יעורר עא מתו ואא‬ ‫ה מ ת י ם ‪ ,‬וכתב המררבי‬ ‫מז כי רו ב י ז‬ ‫יספרנו‪ ,‬איזהו עירור?‬ ‫<ביומא סי׳ תרס״ז) מה שהורגאו אידור צדקה ביום כפור עבור המתים‪ ,‬יש‬ ‫אהביא ראיה מן הספרי‪ ,‬דתניא פ׳ עגאה ערופה כפר אעמר ישראא‪ ,‬אאו החיים‪,‬‬ ‫אשר פדית‪ ,‬אאו המתים‪ ,‬מאמד שהמתים צריכים כפרה‪ ,‬והחיים פורים אותם‬ ‫(עיין או״ח סי׳ תרכ״א ו׳) תקנו שנודריז צדקה שייטיב אאותן שכבר מתו‬ ‫(ספר חסידים סימן תתשע״א)‪.‬‬ ‫טעם ההזכרה‪.‬‬ ‫רעא‪.‬‬ ‫עיקר הזכרת נשמות היה ביום הכפורים‪ ,‬ואכן אפי המהרי״ו נקרא יום‬ ‫הבפורים באשון רבים‪ ,‬כי הוא כפרה אחיים ואמתים‪ ,‬ועוד מדכתיב בפ׳ תצוה‬ ‫אחת בשנה ומסיק איה ונתנו איש כופר נפשו אה׳ וכו׳‪ ,‬כי החי יכוא‬ ‫אבקש אהקא דין המת‪ ,‬כדוד עא אבשאום‪ ,‬וכר״מ עא אחר‪ ,‬האכר נותנין צדקה‬ ‫אכבודם‪ ,‬ואם הם צדיקים יהיו מאיצים עא צאצאיהם וקרוביהם (אבוש סי׳‬ ‫תרכ״א) ופוסקין צדקה ברבים עא המתים ועא החיים׳ איז פוסקין צדקה אמתים‬ ‫בבא ארץ אשכנז רק היום (יום הכפורים) אבדו (סדור רש״י סי׳ רי״ד) ומה‬ ‫שפוסקין צדקה ביוה״פ עא המתים אפי שהוא יום כפרה וסאיחה ומחיאה‬ ‫אהם‪ ,‬ושכר שנינו בפסיקתא רבתי פ"כ) שמא יאמר אדם כיון שמת אין או‬ ‫תקנה בצדקה? ת״א כפר אעמר ישראא‪ ,‬מאמר שהמתים צריכים כפרה‬ ‫<מחזור וויטרי צד ‪ .)392‬בכא בו כותב ‪ :‬אנו נוהגים אהזכיר את המתים‬ ‫ביום כפור‪ ,‬משום דזכירת המתים משבר ומכניע את האב (ועיין מנהגי ישורון‬ ‫סי׳ ס״ב; קו הישר פ׳ פ׳ בשם מהר״י ז״א; פניאא‪ ,‬שבאי האקט סי׳ פ״א)‪.‬‬ ‫‪O ----------------------------------------------------o‬‬ ‫פרק עשרים ושנים‪.‬‬ ‫אגדות ליום הבפורים‪.‬‬ ‫החייט והדגים‪.‬‬ ‫רעג‪.‬‬ ‫אמר ר׳ תנחומא ‪ :‬מעשה בחיט אחד ברומי שהאר בערב יום הכפורים‬ ‫אקחת דג בשוק‪ ,‬אא מצא שם אאא דג אחד‪ ,‬עמד הוא ועבדו איפרכוס (שר‬ ‫הגאיא) עא חמקה‪ ,‬היה זה מעאה אותו בדמים וזה מעאה אותו בדמים‪ ,‬עד‬ ‫אשנים עשר דינרים‪ .‬אקחו החיט‪ .‬בשעת סעודה אמר האיפרכוס אעבדו‪:‬‬ ‫אמה אא הבאת אי דג? א״א‪ :‬אדוני‪ ,‬אמה אעאים מ מר? האבתי אשוק‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪100‬‬ ‫ולא היה שם אלא דג אחד ונמצאתי אני ויהודי עומדים עציו׳ והעלה בדמיו‬ ‫עד שהגיע לשנים עשר דינרים‪ .‬מה היית מבקש — שנביא לד דג בשנים עשר‬ ‫דינרים ? אתמחה‪ 1‬אמר לו ‪ :‬מי הוא ? א"ל ‪ :‬אדם פלוני‪ .‬שלח אחריו‬ ‫ובא אצלו‪ .‬אמר לו‪ :‬מה ראית׳ חיט יהודי׳ שאתה אוכל דג בשנים עשר‬ ‫דינרים ? א״ל ‪ :‬אדוני׳ יש לנו יום אחד שהוא מכפר על כל העבירות‬ ‫שאנו עושים בכל ימות השנה׳ וכשהגיע יום זה לא נכבדנו ? אמר לו ‪ :‬כיון‬ ‫שהבאת ראיה לדבריך הרי אתה פטור‪.‬‬ ‫מה פרע לו הקדוש ברור הוא? הלך החייט וקרע אותו דג׳ וזמן לו‬ ‫הקב״ה בתוכו מרגלית טובה והיה מתפרנס הימנה כל ימיו (ב״ר פ׳ י״א)‪.‬‬ ‫השטן ויו ״ ב‪.‬‬ ‫רעד‪.‬‬ ‫אתה מוצא ״ ה ש ט ן " בגמטריא שם"ד׳ כמנין ימות השנה הסר אחד‪,‬‬ ‫כל ימות השנה יש רשות להשטז להשטין לישראל‪ ,‬חוץ מיום הכפורים‪ .‬אמר‬ ‫לו הקדוש־ברוד־הוא ‪ :‬אין לך רשות לגע בהם‪ .‬אף־על־פי־כן לך וראה במה‬ ‫הם עסוקים‪ .‬כיון שהולד ומוצא אותם כולם בתענית ובתפלה‪ ,‬לבושים בבגדים‬ ‫לבנים ומעוטפים כמלאכי השרת‪ .‬מיד חוזר בבושה ובכלימה‪ .‬אמר לו‬ ‫הקב״ה‪ :‬מה מצאת בבני? אמר לו‪ :‬הרי הם כמלאכי השרת‪ ,‬ואיני יכול‬ ‫לגע בהם‪ .‬מיד הקב״ה כובל אותו (אוסרו בכבלים) ומבשר להם ‪ :‬״סלחתי‪ 1‬״‬ ‫(שי״ט כ״ז)‪.‬‬ ‫בנו ת ירושלים בכרמים‪.‬‬ ‫רעה‪.‬‬ ‫אמר ר׳ שמעת בז גמליאל ‪ :‬לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר‬ ‫באב וכיום הכפורים׳ שבהם בנות ירושלים יוצאות ככלי לבז שאולים‪ ,‬שלא‬ ‫לביש את מי שאיז לו‪ .‬ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים‪ .‬ומה היו‬ ‫אומרות? ״בחור׳ שא נא עיניך וראה‪ ,‬מה אתה בורר לד? אל תתז עיניך‬ ‫בנוי‪ ,‬תן עיניך משפחה‪ — .‬״שקר החז והבל היופי‪ ,‬אשה יראת ה׳ היא תתהלל‪.‬‬ ‫רעי‪.‬‬ ‫שנו רבותינו ‪ :‬יפיפיות שבהן מה היו אומרות ? ״תנו עיניכם ביופי‪ ,‬שאין‬ ‫האשה אלא ליופי‪ .‬מיוחסות שבהן מה היו אומרות? — תנו עינים במשפחה‪,‬‬ ‫שאיז אשה אלא לבנים‪ .‬עשירות שבהז מה היו אומרות? — תנו עיניכם‬ ‫בבעלי ממין‪ .‬בינוניות ועניות מכוערות שבהז מה היו אומרות? — קחו‬ ‫מקחכם לשם שמים‪ ,‬ובלבד שתעטרנו בזהובים (שתרבו לנו תכשיטין) —‬ ‫(תענית כ"ו; ל״א; עי׳ שם)‪.‬‬ ‫המועדים ויו ם כפור‪.‬‬ ‫רעז‪.‬‬ ‫אלולי יום הכפורים לא היה העולם עומד‪ ,‬שיום הב״פ מכפר בעוה״ז‬ ‫ובעוה״ב‪ ,‬שנאמר שבת שבתון הוא לכם‪ ,‬שבת — עולם הזה‪ ,‬שבתון — העולם‬ ‫‪101‬‬ ‫כ פו ר‬ ‫ליו ם‬ ‫ט ע מי ם‬ ‫ע ו ב ר י ם ‪ ,‬יו ם ה כ פ ו ר י ם‬ ‫מו ע די ם‬ ‫הבא‪ ,‬ו א פ י ל ו כ ל‬ ‫א י נ ו ע ו ב ר ‪ ,‬שיוהכ״פ מכפר על הקלות ועל החמורות (פדר״א פמ״ה‪,‬‬ ‫ילקוט אח״מ‪ ,‬תקע״ח)‪.‬‬ ‫‪------- o‬־־ ‪o -------------------‬‬ ‫פרק עשרים ושלשה‪.‬‬ ‫שרש מצוות יוהכ"פ‪.‬‬ ‫רעה‪.‬‬ ‫״ מ ש ר ש י המצוה‪ ,‬שהיה מחסדי האל על בריותיו לקבוע להם יום‬ ‫אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו״ שאלו יתקבצו עונות‬ ‫הבריות שנה שנה תתמלא סאתם לסוף שנתים או שלש או יותר‪ ,‬ויתחייב‬ ‫העולם כליה‪ ,‬על כן ראה בחכמתו ב״ה לקיום העולם לקבוע יום אחד לשנה‬ ‫לכפרת חטאים לשבים‪ ,‬ומתחלת בריאת העולם יעדו וקדשו לכד‪ ,‬ואחרי שיעדו‬ ‫האל ב״ה אותו היום לכפרה נתקדש היום׳ וקבל כח הזכות מאתו יתברר‪ ,‬עד‬ ‫שהוא מסייע בכפרה‪ .‬וזהו שאמרו ז״ל בהרבה מקומות ״ ו י ו ם הכפורים‬ ‫מכפר״׳ כלומר‪ :‬שיש כה ל ה י ו ם ב ע צ מ ו לכפרה בעבירות קלות‬ ‫וכו‪ /‬ועכשיו בעונותינו שאין לנו מקדש ולא כהן גדול‪ ,‬ולא בגדי שרד‪ ,‬ולא‬ ‫קרבנות‪ ,‬נהגו כל ישראל לעבוד ביום זה בתפלה ובתחנונים וכמו שכתוב‬ ‫ונשלמה פרים שפתינו״ (ספר החנור‪ ,‬מצוה קפ״ה)‪.‬‬ ‫טעם הצום‪.‬‬ ‫רעט‪.‬‬ ‫״נצטוינו לענות בו‪ ,‬לפי שהמאכל והמשתה ויתר הנאות המישוש‬ ‫יעוררו החומר להמשר אחר התאוה והחטא‪ ,‬ויבטל צורת הנפש החכמה מחפש‬ ‫אחר האמת שהוא עבודת האל ומוסרו הטוב והמתוק לכל בני הדעת‪ ,‬ואין‬ ‫ראוי לעשות ביום בואו לדין לפני אדוניו לבא בנפש חשיכה ומעורבבת מתוך‬ ‫המאכל והמשתה‪ ,‬במחשבות החומר אשר היא בתוכה‪ ,‬שאין דנין את האדם‬ ‫אלא לפי מעשיו שבאותה שעה‪ ,‬על כן טוב להגביר נפשו החכמה‪ ,‬ולהכניע‬ ‫החומר לפניה באותו היום הנכבד‪ ,‬למען תהיה ראויה לקבל כפרתה ולא‬ ‫ימנענה״ (שם‪ ,‬מצוה שי״ג׳)‪.‬‬ ‫טעם אסור מלאכה‪.‬‬ ‫רפ‪.‬‬ ‫ואותו ר׳ אהרן הלוי ז״ל מסביר לנו טעם המצוה לשבות מכל מלאכה‬ ‫ש ב ת ו ן הוא לכם‪ ,‬והוא אמר שם ‪ :‬״משרש י‬ ‫ביה״ב שנאמר ש ב ת‬ ‫המצוה על צד הפשט‪ ,‬כדי שלא נהיה טרודים בשום דבר‪ ,‬ונשים כל מח שבותינו‬ ‫וכל כוונותינו לבקש מחילה וסליחה מאת אדון הכל ביום זה‪ ,‬שהוא נכון‬ ‫לסליחת העונות מיום שנברא העולם״ (שם‪ ,‬מצוה שי״ז)‪ ,‬ועיין ברמב״ם‬ ‫(הלכות שביתת עשור‪ ,‬פרק א׳‪ ,‬ספר המצוות מ״ע קס״ד‪ ,‬ל"ת קצ״ו‪ ,‬סמ״ג‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪102‬‬ ‫עשין ל״ב‪ ,‬לאוין ם״ט‪ ,‬א״ח סי׳ תרי״א עד תרט״ו‪ ,‬סמ״ק סימן רכ״א‪ ,‬שבת‬ ‫קי״ד‪ ,‬מגילה ז׳׳ בריתות ב׳)‪.‬‬ ‫עבודת כה״ג ביו ם הכפורים על־פי סוד‪.‬‬ ‫רפא‪.‬‬ ‫״דע שראש השנה ויום הכפורים סודם בסוד התשובה הנקראת בינה‪ ,‬וזה‬ ‫שתקנו רז״ל המלד המשפט‪ ,‬כי צריך להעלות כהן גדול העובד ביום הזה‬ ‫מחשבתו על הבינה‪ ,‬אשר ידה היא פשוטה לקבל שבים‪ ,‬כי שם הוא מקום‬ ‫בעלי תשובה‪ ,‬ולכן לא היה לקרב אל השם ולעבוד עבודתו ביום זה אלא‬ ‫כ״ג‪ ,‬הרומז בחסד שהוא סמור למלך המשפט‪ ,‬שכב ד ידעת שהחסד הוא‬ ‫ראשון לסדר הימים‪ ,‬והיה צריך לכוון כ״ג ולעלות מעלה אחר מעלה עד הגיעו‬ ‫אל התשובה העליונה‪ ,‬ושם מ יחד ומחבר עולם הבנין עם עולם השכל‪ ,‬אשר‬ ‫משם יורד ונמשד השמן הטוב עפ״י מדותיו‪ ,‬ועל ידי המעשים למטה‬ ‫מתחברת המרה למעלה ומתכפרת" (רדב״ז‪ ,‬ילקוט יצחק‪ ,‬מצוה קפ״ד‪ ,‬ב׳)‪.‬‬ ‫טעם שהפרישו או תו מבי תו ז׳ ימים קודם יוהכ"פ‪.‬‬ ‫רפב‪.‬‬ ‫איתא בזוהר דמלאר היורד לארץ‪ ,‬אם הוא בארץ ז׳ ימים‪ ,‬נתגלה ונעשה‬ ‫מרוחניי גופני‪ ,‬כן נמי מפרישין כ״ג מביתו ללשכה‪ ,‬ובזה נעשה מגופני רוהניי‪,‬‬ ‫ללכת לבית קדשי הקדשים ביום הכפורים‪ ,‬ולכך נקרא כהן מלאך ה׳‪ ,‬כי נהפך‬ ‫מגופני לרוחני בהתבודדות שבעה ימים בלשכה‪( .‬עץ יוסף)‪.‬‬ ‫סוד בגדי לבן ופשתן‪.‬‬ ‫רפג‪.‬‬ ‫הכהן גדול ביוהב״פ היה לבוש בבגדי לבן בגרי פשתים‪ ,‬ויש בזה סוד‬ ‫גדול ועמוק‪ ,‬״שכל נפ טר שנתלבש בבגדי פשתן‪ ,‬אפילו נפטר בח״ל‪ ,‬כל קטיגור‬ ‫נהפך לסניגור‪ ,‬ומעלת לבישת פשתן הוא בלי לבוש אחר‪ ,‬ואפילו תינוק שאביו‬ ‫מוחזק שמתו לו בנים הרבה עלידי לילית או רוח רעה‪ ,‬תינוק זה בטוח מכל‬ ‫אלו בסגולת לבישת בגדים אלה‪ ,‬וסגולת בגדי פשתן שילבש רק אותם ולא‬ ‫מין אחר עמו‪ ,‬אבל נתערב מין אחר‪ ,‬אפילו חוט אחד פוסל בו‪ ,‬ופרעה השיג‬ ‫בחכמתו סגולת הבגדים האלה‪ ,‬ולכן היה מלובש בבגדי פשתן לבן‪ ,‬ובזה היה‬ ‫מתגאה לפני חכמיו וגדוליו ואמר להם כי הוא אלוה‪ ,‬וכל הרטומיו וחכמיו‬ ‫לא היו יכולים לשלוט בו בכשוף‪ ,‬וגם יוסף השיג סוד זה ברוח הקודש‪ ,‬וידע‬ ‫שהלובש בגדי פשתן לבן אינו שולט בו לא עין רע ולא רוח רע ולא שום‬ ‫מיני כשוף‪ ,‬ודע‪ ,‬כי לא יש מסוכן בעולם יותר מכהן גדול ביוהכ״פ‪ ,‬שהיה‬ ‫נכנס לפני ולפנים במקום שאין רשות לשום מלאך להכנם שם‪ ,‬וכדי שלא‬ ‫יתקנאו בו נתז לו השי״ת עצה טובה שיכנס בבגדי פשתן לבן‪ ,‬שקטגור נעשה‬ ‫סנגור‪ ,‬ולכן השיג יוסף סוד זה‪ ,‬ופרעה הרשע הצטער כשראה את יוסף לובש‬ ‫בגדי שש‪ ,‬ולכך שם רביד זהב על צוארו כדי לבטל סגולת בגדי לבן פשתן‪,‬‬ ‫וזה שאמר וישם רביד זהב על צוארו‪ ,‬ויוסף לא חשש לענין הרביד לפי שעה‪,‬‬ ‫כדי להראות לפרעה שלא השיג הסוד‪ ,‬אמנם כשהלר לביתו הפשיטו מעליו"‬ ‫(י״ר‪ ,‬עבודת יו״כ למהר״ן)‪.‬‬ ‫‪103‬‬ ‫המ שתלח‬ ‫ש עי ר‬ ‫רפד‪.‬‬ ‫סוד איש עתי‪,‬‬ ‫היו שולחים את השעיר המשתלח ביד איש עתי — ״מאי עתי ? שהגיע‬ ‫עתו למות בזאת השנה‪ ,‬בקיאים היו בחכמת המזלות ויודעים מי שימות‬ ‫באותה שנה ושולחין את השעיר על ידו‪ ,‬כי כל העוסק בשעיר לא הוציא את‬ ‫שנתו‪ ,‬ולכן שולחין אותו על־ידי איש המוכן למות באותה שנה‪ ,‬וזהו עתי״‬ ‫(י״ר בשם תקונים)‪.‬‬ ‫סוד שעיר המשתלח‪.‬‬ ‫״איצטריר למשלח שעיר לעזאזל‪ ,‬רזא דא‪ ,‬בגין לאתפרשא מעמא קדישא‪,‬‬ ‫ולא יתבע חובוהין קמי מלכא‪ ,‬ולא יקטרג עלייהו‪ ,‬והא לית תקיפי ושולטני‬ ‫בר כד אתקיף רוגזא מלעילא‪ ,‬ובההוא דרונא אתהפיך לבתר אפוטרופסא‬ ‫עלייהו‪ ,‬ועל דא אתדחיא מקמי מלכא׳ והא אוקימנא‪ ,‬בגין דאיהו קץ כל בשר‪,‬‬ ‫ועמא קדישא יהבין ליה כמא דאצטריך ליה שעיר‪ ,‬ורזא דא הן עשו איש‬ ‫שעיר‪ ,‬כמה דאיהו בסטר דקדושה דכר ונוקבא‪ ,‬אוף הכי בסטר מסאבי דבר‬ ‫ונוקבא‪ ,‬מתלא אמרי‪ ,‬לכלבא ארמי ליה גרמא׳ ילחך עפרא דרגלך" (רעיא‬ ‫מהימנא‪ ,‬אחרי)‪ ,‬ודברים עמוקים בזה תמצא בספר הזוהר‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫טעם הצום‪.‬‬ ‫רפה‪.‬‬ ‫״לפי שבלוחות הראשונים כתיב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו‪ ,‬ומרוב‬ ‫אכילה ושתיה השתחוו לעגל׳ לפיכך צוה הקב"ה להתענות ביום הכפורים‪ ,‬יום‬ ‫שנתנו בו הלוחות האחרונים״ (חזקוני)‪.‬‬ ‫רפו‪.‬‬ ‫ר ׳ י ה ו ד ה ה ל ו י מתרגש מקדושת יום הכפורים שיש בו עבודות‬ ‫רבות וענינים עמוקים שאין השכל הפשוט משיג אותם‪ ,‬כמו שעיר המשתלח‪,‬‬ ‫וסדר עבודת יום הכפורים ע"י הכהן הגדול ש״כולם צריכות לחכמה מופלאה‬ ‫ומלמד מזומן" (כוזרי מאמר ג׳‪ ,‬ם׳)‪.‬‬ ‫ר׳ סעדיה גאון על התשובה‪.‬‬ ‫רפז‪.‬‬ ‫וחג יום הכפורים הוא יום של תשובה‪ ,‬ורבנו סעדיה גאון מבאר לנו‬ ‫דרבי התשובה כן‪ :‬״עניני התשובה ארבעה‪ :‬העזיבה‪ ,‬החרטה‪ ,‬בקשת‬ ‫הכפרה‪ ,‬ושיקבל על עצמו שלא ישנה‪ ,‬וארבעתם מקובצים במקרא במקום‬ ‫התשובה‪ ,‬כאמרו (הושע י״ד) שובה ישראל עד ה׳ אלהיך כי כשלת בעונך‬ ‫קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳ ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה‬ ‫פרים שפתינו‪ ,‬אשור לא יושיענו‪ ,‬על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו‬ ‫ומעשה ידינו‪.‬‬ ‫רפח‪.‬‬ ‫״אמרו שובה‪ ,‬שוב ממה שהיית בו‪ ,‬והיא שער עזיבת החטאים‪ ,‬ואמרו‬ ‫‪:‬י כשלת‪ ,‬רוצה בו החרטה‪ ,‬רוצה לומר כי החטאים ההם מכשולים‪ ,‬ואמרו‬ ‫קחו עמכם׳ רוצה בו בקשת הכפרה‪ ,‬ויש הנה מלה נכרית‪ ,‬כל תשא עון וקח‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪104‬‬ ‫טוב‪ ,‬כנגד מה שתכפר לנו‪ ,‬נודה לר ונאמר טוב וישר ה׳‪ ,‬כמו המלה הזאת‬ ‫(ישעיה נ׳) כל הוביש על עם לא יועילו למו‪ ,‬ועיקר גזרתו מן כל קבל אשר‬ ‫בלשון התרגום‪ ,‬וכבר התחבר עם העברי באמרו (קהלת ה׳) כל עומת שבא‬ ‫כן ילר‪ ,‬ובו עוד‪ ,‬ונשלמה פרים שפתינו‪ .‬יתכן להיות כפרים‪ ,‬ויתכן שיש בו‬ ‫הסתר‪ ,‬ונשלמה פרים אשר פצו שפתינו‪ ,‬ואמרו אשור לא יושיענו ועל סוס‬ ‫לא נרכב‪ ,‬ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו‪ ,‬שער עזיבת ההשנות‪ ,‬וכו׳‪,‬‬ ‫ולחבר דברים בפרישות מן העולם ויזכיר האדם ענין חלישותו ועניו ויגיעתו‬ ‫ומותו והפרד חלקיו‪ ,‬והתולעה והרמה‪ ,‬והחשבון והיסורין‪ ,‬והדומה לזה‪ ,‬ומה‬ ‫שהוא מתחבר למה שיש בזה‪ ,‬עד שימאס בעולם הזה‪ ,‬וכאשר ימאס אותו‬ ‫כולו יכנסו חטאיו בכלל המאוסים‪ ,‬וייטיב את דעתו לעזבם‪ ,‬ואומר‪ :‬כי‬ ‫על כן מצאתי החכמים הראשונים נהגו לומר ביום הכפור כמו אלה החבורים‪,‬‬ ‫אתה מבין שרעפי לבי‪ ,‬ואל תבוא עמנו בתוכחות‪ ,‬אדון כל פעל והדומים‬ ‫להם‪ ,‬ולאלה הארבעה סמוכים שלשה‪ ,‬והם התוספת בתפלה ובצדק‪ ,‬ולהשיב‬ ‫בני אדם למוטב‪ ,‬אמר בתפלה וצדקה (משלי ט״ז) ״בחסד ואמת יכופר עון‬ ‫וביראת ה׳ סור מרע‪ ,‬וכו׳"‪( .‬האמונות והרעות‪ ,‬מאמר ה׳‪ ,‬פרק ה׳‪ ,‬ועיין בספר‬ ‫חובות הלבבות‪ ,‬שער התשובה פרק ה׳)‪.‬‬ ‫הפיו טי ם‪.‬‬ ‫רפט‪.‬‬ ‫וכיון שרב סעדיה גאון ז"ל מביא את הפיוטים‪ ,‬אתה מבין שרעפי לבי‬ ‫ועוד אנו לומדים מזה כי עוד בימי הגאונים ד ל היו פיוטים קבועים לאמרם‬ ‫ברבים‪ ,‬ואפשר שהם מפיוטי הר״ א ב״ר שמעון‪ ,‬וכמו שהביא הרא״ש ז"ל בסוף‬ ‫פרק אין עומדין בשם הפסיקתא‪ ,‬כד דמר ר״ א ב"ר שמעון קרא עליו דורו מכל‬ ‫אבקת רוכל‪ ,‬דהוא תנא קרוב״ץ דרשן ו פ י י ט ן (ראה שביל האמונה‪ ,‬שם)‪.‬‬ ‫מוסר ממפטיר יונה‪.‬‬ ‫רצ‪.‬‬ ‫והנה ביום הכפורים קוראים מה שאירע ליונה הנביא‪ ,‬וע״ ז מעיר ר ב נ ו‬ ‫ב ח י י ב״ר אשר ד ל תלמיד ה ר ש ב ״ א ז״ל כי ‪ :‬״שמחת יונה על‬ ‫הקיקיון‪ ,‬דומה לשמחת בני אדם בקניני העולם הזה אשר אין להם קיום‪ ,‬ואין‬ ‫ראוי לשמוח בקנינם ולא להצטער עליהם באבדם וכו׳ ולפרש הענין הזה הוא‬ ‫אומר ״וימן האלהים תולעת" — והתולעת הזו הוא דמיון הימים והלילות‪,‬‬ ‫האוכלים תמיד חיי בעלי חיים ומאבידים את ימיהם בהתגלגלם עליהם ואינם‬ ‫יודעים עד בא עתם פתאום וכו׳" (כד הקמח‪ ,‬ערד כפורים)‪.‬‬ ‫מוסר לר׳ משה חיים לוצאטו‪.‬‬ ‫רצא‪.‬‬ ‫והנה עלינו להקדיש את כל ימי חיינו לעבודת הבורא יתברך‪ ,‬להחזקת‬ ‫התורה והיהדות‪ ,‬לבנין ארץ ישראל על־פי רוח התורה‪ ,‬ואסור לנו לאבד אפילו‬ ‫רגע אחד לבטלה‪ ,‬ועל כ"ז עליו לקבל על עצמו ביום הכפורים‪ ,‬וכבר אמר‬ ‫המקובל החסיד ר׳ מ ש ה ח י י ם ל ו צ א ט ו ז"ל ״השכור אצל חברו‬ ‫לאיזה מלאכה שתהיה‪ ,‬הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו‪ ,‬כענין שאמרו‬ ‫‪105‬‬ ‫הכפו רי ם‬ ‫יו ם‬ ‫סו ד‬ ‫ז"א שכירות מכירה איומיה״ ובא מה שיקה מהז אהנאת עצמו באיזה אופן‬ ‫שיהיה אינו אאא גזא גמור‪ ,‬ואם אא מחאו אינו מהוא׳ שכבר אמרו רבותינו‬ ‫ז״א (יומא פ״ו) עבירות שבין אדם אחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה‬ ‫את חבירו ואא עור אאא שאפיאו אם עשה מצוה בזמן מאאכתו אא אצדקה‬ ‫תחשב או אאא עבירה היא בידו‪ ,‬שאין עבירה מצוה וכו׳ ומי שהוא גוזא את‬ ‫הזמן ועושה בו מצוה נעשה סניגורו קטגורו" — ואנו‪ ,‬הימים שאנו אה׳ המה‪,‬‬ ‫ואם אא‪ ,‬אנו גוזאים מהם" (מםאת ישרים‪ ,‬פרק י"א‪ ,‬כ"א ע״ב)‪.‬‬ ‫הצום ו ה ענוי‪.‬‬ ‫רצב‪.‬‬ ‫היהדות אינה אוהבת את הםגופים והצומות שאין אהם דרך ומבוא אא‬ ‫הקדושה העאיונה‪ ,‬רק יום אחד בשנה ישנם ענוים‪ ,‬וגם אאה אא משנאת‬ ‫החיים‪ ,‬אאא מאהבת קדושת החיים‪ .‬ויפה העיר ר׳ מ ש ה ח פ ץ ז״א עא‬ ‫הפסוק ועניתם את נפשותיכם וגו׳ וכא מאאכה אא תעשו — ״ואח"כ חזר‬ ‫ואמר כא מאאכה אא תעשו‪ ,‬חוקת עואם אדורותיכם? — א ם אא שהראשון‬ ‫אינו צווי אבאתי עשות מאאכה‪ ,‬אאא ש א א י ע נ ו נ פ ש ם ״ ו ת ר‬ ‫מ ד א י ‪ ,‬כי יש מגויי הארץ המתענים במאאכות קשות ויתגודדו כמשפטם‬ ‫בחרבות וברמחים ובמשאות שוא אענות נפש‪ ,‬ואמנם ה׳ יתברר אא בחר בזה‪,‬‬ ‫ודיינו אהתענות במאבא ומשתה‪ ,‬ושאר מ א א כ ת ע נ ו י אא תעשו‪,‬‬ ‫ובחוקותיהם אא תאכו" (מאאכת מחשבת‪ ,‬אמור)‪.‬‬ ‫סוד יום הכפודים‪.‬‬ ‫רצג‪.‬‬ ‫ז"א תואעת יעקב ‪ :‬״יום הכפורים הוא יום התגאות המאור העאיון ששאר‬ ‫המאורות זורחים משם‪ ,‬הוא סוד העוה״ב שאין בו אכיאה ושתיה‪ ,‬אפיכד‬ ‫נצטוינו אהתענות בו ארמוז אא המאור המתגאה ביום ההוא אשר בהתגאותו‬ ‫יופיע כא מיני צהאה ושמחה וכפרה‪ ,‬כי היום גורם‪ ,‬ואפיכר נקרא י ו ם‬ ‫ה כ פ ו ר‪ ,‬שמקנח כא מיני אכאור ומעבירו מאפניו‪ ,‬כענין שכתוב כי ביום‬ ‫הזה יכפר עאיכם וכו׳ וסוד הכתוב כי בתחיאה יכפר ויקנח המקדש העאיון‪,‬‬ ‫ואמר יכפר‪ ,‬ארמוז עא המקנח‪ ,‬ואפיכד בא באשון נסתר‪ ,‬ואח"כ עאיכם‪ ,‬ועוד‬ ‫עאיכם בשביאכם‪ ,‬שיעבור מן המקדש את הגאואים ואת רוח הטומאה אטהר‬ ‫אתכם מכא חטאתיכם‪ ,‬ואפיכר באה העצה הנמרצת בשעיר המשתאח‪ ,‬וכתיב‬ ‫ובפר עא הקדש מטומאת בני ישראא ומפשעיהם אכא חטאתם‪ ,‬והיה ראוי אומר‬ ‫מכא חטאתם‪ ,‬אבא תרמוז אנו התורה הנוראה‪ ,‬שצריכין ישראא אעשות נחת‬ ‫רוח אכא חטאתם‪ ,‬כדי אסתום את פיהם אבא יקטרגו עאינו‪ ,‬ואא עוד אאא‬ ‫שבשב יא זה נעשה סניגור ביום ההוא‪ ,‬והקב"ה שומע עדותו ומכפר עאינו‪,‬‬ ‫והעואם ההוא אא יזכה אאיו כי אם נ ק י י ה נ פ ש ‪ ,‬אפיבד צריבין ישראא‬ ‫אנקות את נפשם ביום שהוא דוגמת עואם הנשמות ונקיון הנפש הוא אחזור‬ ‫בתשובה שאימה מדברים שבין אדם אמקום׳ ומדברים ‪,‬שבין אדם אחבירו‪,‬‬ ‫איכנס ביום ההוא נקי מכא חטא ופשע׳ ומי שאינו מעביר טינא מאבו מדברים‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪106‬‬ ‫אלה ביום זה‪ ,‬אין תפלתו מתקבלת‪ ,‬אבל טובעת במקום הנקרא רפש וטיט‪,‬‬ ‫והוא סוד מצולת ים‪ ,‬ואינה עולה להתעטר בראשו של צדיק‪ ,‬ונהגו לטבול‬ ‫לטהר עצמם‪ ,‬כי נקיון הגוף מבוא גדול לנקיון הנפש׳ בי ליבנס לעוה״ב‬ ‫יצטרר תחלה לטבול ב מ ק ו ה ישראל מושיע ביום צרה‪ ,‬כי דרך שם‬ ‫יעבור‪ ,‬כי בצורך מעשינו נצטרך לחקור הדברים העליונים ואז יעלו לרצון"‬ ‫(של״ה׳ הלכות תשובה‪ ,‬חלק ג׳‪ ,‬דף ח׳)‪.‬‬ ‫‪o‬‬ ‫■‪o--------------------‬‬ ‫פרק עשרים וארבעה‪.‬‬ ‫סוד שעיר המשתלח על־פי חכמי האמת‪.‬‬ ‫רצד‪.‬‬ ‫״סוד שעיר המשתלח כבר הודענו כי ה׳ יעץ אותנו כמה עצות טובות‬ ‫להנצל מיד אחינו בני עשו היושבים בשעיר‪ ,‬ומהם העצה הנמרצה הזאת‬ ‫שהיא לשלוח השעיר לעזאזל ובתחלה יש לדעת ולהבין כי המאורע ההוא‬ ‫שאירע ליעקב אבינו ע"ה עם עשו אחיו היה הכל סימן לבניו׳ והוא ע"ה‬ ‫בחצר לו הזמין עצמו לתפילה‪ ,‬והוא סימן לנו בני הגלות‪ ,‬כי אין לנו‬ ‫בעונותינו שעיר המשתלח אבל ונשלמה פרים שפתינו׳ ואחר כר הזמין לדוח‪,‬‬ ‫והוא סימן לנו בהיותנו על אדמתנו‪ .‬והנה הכ ״ג בתחלה היה מתודה על‬ ‫השעיר עונותיהם של ישראל וכתיב ונשא השעיר עליו‪ ,‬וכתיב ביעקב ע״ה‬ ‫ויקח מן הבא בידו‪ ,‬והם העבירות שנתלכלכנו בהם כל השנה שהשעיר נושא‬ ‫אותם מנחה לעשו אחיו ואחר כר עזים מאתים וכו׳‪ ,‬ומעתה הבז כי מה שבא‬ ‫בתורתנו הקדושה מענין השעיר כבר קדם לנו ענינו ברמז מימות אבותינו ע״ ה‬ ‫ומה שהיה של המעשה הזה ושל ר"ה בשעיר ולא בעז׳ ענין זה ידוע לחכמי‬ ‫האמת׳ והוא‪ ,‬כי כל מה שהדברים נמשכין מהאצילות הטמא ההוא למטה‬ ‫יותר נמשכת בהן הטומאה‪ ,‬נמצא כל הרחוק מחבירו טמא מחבירו‪ ,‬לפיכך‬ ‫כל הדברים הנמשכים מהשר ההוא אשר מגמת השעיר אליו‪ ,‬כל מעשיהם‬ ‫בעז ששערו משור יותר משאר בהמות‪ ,‬והוא מורה על תוקף הדין‪ ,‬כמו שהם‬ ‫מורים על חוזק האף והחמה׳ אבל השר ההוא מלר על כולם ואין טומאתו‬ ‫כטומאתם‪ ,‬אבל מעמדו קרוב אל המקדש יותר מהם‪ ,‬ולפיבר חלקו השעיר‪,‬‬ ‫שאינו שעיר ואינו חלק‪ ,‬אינו הלק בשביל מה שבו מהטומאה‪ ,‬ואינו שעיר‪,‬‬ ‫כי אין טומאתו חמורה כשאר תחתונים‪ ,‬ולפיכך חלקו השעיר ולא דבר אחר‪,‬‬ ‫ועוד יש בדבר ענין נעלם וכו׳ (של"ה שם) עיין שם מאמרים עמוקים מלאים‬ ‫חכמה אלהית ודעת קדושים‪.‬‬ ‫העבודה‪.‬‬ ‫רצה‪.‬‬ ‫כי בענן אראה על הכפורת — ״ שהרי מתור עמוד הענן אני נראה כל‬ ‫שעה על הכפרת‪ ,‬כדכתיב ודברתי אתר מעל הכפרת מבין שני הכרובים‪-‬‬ ‫‪107‬‬ ‫המ ש תלח‬ ‫ש עי ר‬ ‫סו ד‬ ‫ואם יראה הכהן ימות‪ ,‬לפיכך כשנכנס ביום הכפורים צוהו הקב״ה להקטיר‬ ‫קטורת בפנים תחלה‪ ,‬ל ה ח ש י ך א ת ה ב י ת ב ע נ ! ה ק ט ר ת׳‬ ‫ואח״ב יביא דם הפר ודם השעיר והקריב אהרן בעזרה את פר החטאת אשר‬ ‫לו וכפר בעדו‪( .‬רשב״ם)‪.‬‬ ‫הרמב״ם ע"ד השעיר המשתלח‪.‬‬ ‫רצו‪.‬‬ ‫״כבר זכרו רז״ל טעם היות הקרבן וכו׳ וכן חטאתו של יום הכפורים פר‬ ‫בן בקר לחטאת‪ ,‬לכפר על מעשה העגל‪ ,‬ולפי זה הענין אשר זכרוהו יראה‬ ‫לי שהטעם בהיות החטאות כולן ליחיד ולצבור — ש ע י ר י ם‪ ,‬ר"ל שעירי‬ ‫הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יום הכפורים ושעירי ע"ז‪ ,‬סבת כל אלו‬ ‫אצלי‪ ,‬היות רוב מריים וחטאתם אז בהקריבם לשעירים‪ ,‬כמו שבאר הכתוב‬ ‫ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וכו׳‪ ,‬וכאשר היה המרי בשעיר עזים‬ ‫היה העבודה בשעיר עזים וכו׳‪ ,‬וכאשר היה שעיר המשתלח לכפרת חטאים‬ ‫גדולים כולם‪ ,‬עד שאין חטאת צבור שיכפר מה שהוא מכפר‪ ,‬וכאילו הוא‬ ‫נושא כל החטאים‪ ,‬מפני זה לא נרצה לזביחה ולא לשריפה ולא להקבר כלל‪,‬‬ ‫אלא הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלח לארץ גזירה‪ ,‬ר"ל שאין בה ישוב‪ ,‬ואין‬ ‫ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר‪,‬‬ ‫אבל אלו המעשים כולם משלים‪ ,‬להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה‪,‬‬ ‫כלומר‪ ,‬שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גיונו והרחקנום‬ ‫תכלית ההרחקה‪( ".‬מורה נבוכים׳) חלק ג׳‪ ,‬פרק מ״ו)‪.‬‬ ‫האבן עזרא והרמב״ן על סוד שעיר המשתלח‪.‬‬ ‫רצז‪.‬‬ ‫הא״ע כתב ‪ :‬״אמר רב שמואל אעפ"י שכתוב בשעיר החטאת שהוא‬ ‫לשם‪ ,‬גם השעיר המשתלח הוא לשם‪ ,‬ואין צורך‪ ,‬כי המשתלח איננו קרבן‬ ‫שלא ישחט‪ ,‬ואם יכלת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל‪ ,‬תדע סודו וסור‬ ‫שמו‪ ,‬כי יש לו חברים במקרא‪ ,‬ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז‪ ,‬בהיותך בן‬ ‫שלשים ושלש תדענו"‪ ,‬עכ"ל האבן עזרא‪.‬‬ ‫רצח‪.‬‬ ‫והרמב"! ז"ל מעיר על דבריו אלה בזה״ל ‪ :‬והנה רבי אברהם נאמן רוח‬ ‫מכסה דבר אבל אני הרכיל מגלה סורו‪ ,‬שכבר גילו אותו רבותינו במקומות‬ ‫רבים‪ ,‬אמרו בב״ר ונשא השעיר עליו זה עשו‪ ,‬שנאמר הן עשו אחי איש‬ ‫שעיר‪ ,‬את כל עינותם‪ ,‬עונות תם‪ ,‬שנאמר ויעקב איש תם‪ ,‬ומפורש מזה בפרקי‬ ‫ר׳ אלעזר הגדול‪ ,‬לפי שהיו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל‬ ‫את קרבנם‪ ,‬שנאמר גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל‪ ,‬גורלו של הקב"ה לקרבן‬ ‫עולה‪ ,‬וגורלו של עזאזל שעיר החטאת‪ ,‬וכל עונותיהם של ישראל עליו‪,‬‬ ‫שנאמר‪ :‬ונשא השעיר עליו‪ ,‬ראה סמא״ל שלא נמצא להם חטא ביום‬ ‫הכפורים‪ ,‬אמר לפני הקב"ה‪ :‬רבון כל העולמים‪ ,‬יש לך עם אחד בארץ‬ ‫כמלאכי השרת ביוהכ״ פ‪ ,‬מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה‪ ,‬כך ישראל‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪108‬‬ ‫אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים‪ ,‬מה מלאכי השרת אין להם ?פיצה‪,‬‬ ‫כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים‪ ,‬מה מלאכי השרת שלום מתווך‬ ‫ביניהם‪ ,‬כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים‪ ,‬מה מלאכי השרת‬ ‫נקיים מכל חטא‪ ,‬״כר הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים‪ ,‬והקב״ה‬ ‫שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש‬ ‫ועל הכהנים ועל כל עם הקהל‪ ,‬שנאמר וכפר את מקדש הקדש‪ .‬ע״כ אגדה זו‪.‬‬ ‫רצט‪.‬‬ ‫״והנה הודיענו שמו ומעשהו וזה סוד הענין‪ ,‬כי היו עובדי אלהים אחרים‬ ‫הם המלאכים עושים להם קרבנות‪ ,‬והם להם לריח ניחוח‪ ,‬כעניז שנאמר ו שמני‬ ‫וקטרתי נתת לפניהם ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך‬ ‫ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי להם נאם ה׳ אלקים‪ .‬ואתה צריך להתבונן‬ ‫בכתוב במקרא ובמסורת‪ ,‬והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל‬ ‫עבודה להם‪ ,‬אבל צוה הקב"ה ביום הכפורים‪ ,‬שנשלח שעיר במדבר לשר‬ ‫המושל במקומות החרבן‪ ,‬והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו‪ ,‬ומאצילות כחו‬ ‫יבא חורב ושממון‪ ,‬כי הוא העולה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות‬ ‫והפצעים והמכות והפירוד והחרבן‪ ,‬והכלל נפש לגלגל מאדים‪ ,‬וחלקו מן ‪k‬‬ ‫האומות עשו‪ ,‬שהוא עם היורש החרב והמלחמות‪ ,‬ומן הבהמות השערים‬ ‫והעזים‪ ,‬ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין‪ ,‬ובלשון רבותינו ובלשון הכתוב‬ ‫— ש ע י ר י ם ‪ ,‬כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר‪ ,‬ואין הכוונה בשעיר המשתלח‬ ‫שיהיה קרבן מאתנו אליו‪ ,‬חלילה‪ ,‬אבל שתהיה כונתינו לעשות רצון בוראנו‬ ‫שצוה בכך‪ ,‬והמשל בזה‪ ,‬למי שעשה סעודה למלך‪ ,‬וצוה המלך את האיש‬ ‫העושה‪ ,‬תן מנה אחת לעבדי פלוני‪ ,‬שאין העושה הסעודה נותן כלום משלו‬ ‫לעבד ההוא‪ ,‬ולא לכבודו יעשה עמו‪ ,‬רק הכל נתן למלך‪ ,‬והמלך נותן פרס‬ ‫לעבדו‪ ,‬ושמר זה מצותו ועשה לכבוד המלך כל אשר צוהו‪ ,‬ואמנם המלך‬ ‫לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה‪ ,‬שיספרו בשבחו‬ ‫ולא לגנותו‪ ,‬ו זה טעם ה ג ו ר ל ו ת ‪ ,‬כי אלו היה הכהן מקדיש אותם‬ ‫בפה לה׳ ולעזאזל‪ ,‬היה כעובד אליו ונודר לשמו‪ ,‬אבל היה מעמיד אותם לפני‬ ‫ה׳ פתח אהל מועד‪ ,‬כי שניהם מתנה לה׳‪ ,‬והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר‬ ‫יבא לו מאת השם‪ ,‬הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם‪ ,‬כענין שנאמר בחיק‬ ‫יוטל את הגורל ומה׳ כל משפטו‪ ,‬וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה׳‪,‬‬ ‫לומר שהוא שלו‪ ,‬ואין אנחנו מכוונים בשלוחו אלא לרצון לשם‪ ,‬כמו שנאמר‪,‬‬ ‫יעמד חי לפני ה׳ לכפר עליו לשלוח אותו וכו׳ ולכך לא נשחוט אותו אנחנו‬ ‫כלל‪ ,‬ותרגם אונקלם לשמא דהשם ולעזאזל כי האחד לשם ה׳ ולא לו והשני‬ ‫לעזאזל ולא לשמו של עזאזל‪ ,‬ומפני זה אמרו רבותינו אם כחקותי‪ ,‬דברים‬ ‫שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם משיבין עליהם לבישת שעטנז ופרה‬ ‫אדומה ושעיר המשתלח‪ ,‬ולא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו‪,‬‬ ‫________י ‪109‬‬ ‫המ שתלח‬ ‫ו ה ש עי ר‬ ‫אזל‬ ‫ע ז■‬ ‫כי הם על אשי ה׳‪ ,‬אבל בשעיר המשתלח יש בו עלינו כי יחשבו שאנו עושים‬ ‫כמעשיהם וכו׳ ומזה תבין טעם כבום בגדי המשלח את השעיר לעזאזל וכו׳‪,‬‬ ‫ולא אוכל לפרש כי היינו צריכים לחסום פי המהחכמים בטבע הנמשכים אחרי‬ ‫היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו‪ ,‬והגיס דעתו לחשוב הוא‬ ‫ותלמידיו הרשעים כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת"‪,‬‬ ‫עכ"ל‪( .‬הרמב״ן‪ ,‬ויקרא ט"ז)‪.‬‬ ‫השעיר ו ה עינו ת‪.‬‬ ‫ש‪.‬‬ ‫והנה ר׳ נ פ ת ל י ה י רץ ו ו י ז ל ז"ל מבאר בטוב טעם את דברי‬ ‫הכתוב ונתן אותם על ראש השעיר‪ ,‬ח ״ ל* ״העונות והפשעים אינם נתפסים‬ ‫לומר עליהם שיתנם על ראש השעיר‪ ,‬אבל ונתן אותם כמו ונתן אותו‬ ‫על כל ארץ מצרים (בראשית מ ״ א מ ״ ג)‪ ,‬שבמצות פיו נתז אותו לשליט על‬ ‫מצרים‪ ,‬וכן רבים כיוצא בהם׳ וכן כאן יאמר שכולם יהיו נתונים על ראש‬ ‫השעיר‪ ,‬וגם זה איננו בכח האדם ובגזירתו‪ ,‬אבל מבטיח שאם יעשה הכהן‬ ‫כסדר הזה‪ ,‬יבואו על ראש השעיר‪ ,‬והרי הוא כנותן אותם על ראשו"‬ ‫(ויקרא ט״ז)‪.‬‬ ‫עזאזל‪.‬‬ ‫שא‪.‬‬ ‫רש י ז ל פירש‪ ,‬הוא הר עז וקשה‪ ,‬צוק גבוה‪ ,‬ובתורת כהנים שנינו‬ ‫למקום הקשה בהרים‪ ,‬וראב"ע ז"ל כתב׳ אמר הגאון כי עזאזל שם הר‪ ,‬ונקרא‬ ‫כן בעבור שהוא תקיף‪ ,‬כי טעם זכר השם כטעם הררי אל‪ ,‬יקותיאל‪ ,‬והגאון‬ ‫הלוי תפשו כי האלף במלת עזאזל בין זי ״ן לזי״ן ולדעת ר׳ נה״ו אין תפיסת‬ ‫רב השר הלוי תפיסה‪ ,‬ובחכמה הונח האל״ף נחה בין זי״ן לזי״ן וצירי של‬ ‫האלף הניחו תחת הזי"ן‪ ,‬לפי שבהכפל אות השורש מורה על ההפלגה‪ ,‬כמו‬ ‫ירקרק אדמדם‪ ,‬וכאן רומז על הפלגת העזות‪ ,‬ולפי ששרשו עוז׳ אילו נסמכה‬ ‫זי"ן לזי"ן לא היה כפל אות השורש אלא נכתב בשרשו שלם׳ על כן הוטלה‬ ‫האל״ן בין זי״ן לזי ״ ן׳ ויהיה כשני פעמים עז׳ ועזה תואר לרוח‪ ,‬כמו ברוח‬ ‫קדים עז ה כל הלילה (שמות י"ד כ״א) ולפי שהה"א אינה נחה באמצע‬ ‫התיבה‪ ,‬נתחלפה באל"ף‪ ,‬ומלת ״זל" גם היא תאר לרוח פתאומי רוח קשה‬ ‫מאד המפרק בנין האדם כרגע‪ ,‬ורוח זה מצוי במדינת אראבי״א‪ ,‬שעליו נאמר‬ ‫ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם (תהלים י״א ו)‪,‬‬ ‫ורוח זלעפות הוא אותו שאמרנו׳ והמלה מורכבת מן זל ועפות שנקרא זל‪,‬‬ ‫ררך‬ ‫ועף וממית כרגע׳ וכן זלעפה אחזתני מרשעים ( שם קו ״ ט׳ נ ״ג) ןךןןא‬ ‫השיר‪ ,‬ואם כן בדרך הטבע הנהוגה כל שכן כשיוצא בדרך פלא׳ ואם כן‬ ‫ע ז א ז ל מ ו ר כ ב מ ן ע ז א ו ז ל ‪ ,‬כלומר‪ ,‬רוח עזה של זל‪ ,‬שממנה‬ ‫יתפרק לחתיכות וימות מיד‪( ,‬באור רנה״ו ויקרא ט"ז)‪.‬‬ ‫שד"ל על עזאזל ושעיר המשתלח‪.‬‬ ‫שב‪.‬‬ ‫״נראה שהיה מקדם שם האל הרע׳ השטן‪ ,‬אל־עז׳‬ ‫שר ל ז ל אומר ‪:‬‬ ‫י שראל ‪,‬ו מנ ה גיו‬ ‫דיני‬ ‫‪110‬‬ ‫ומלת עזאזל מן עז עז אל‪ ,‬והמאמינים באחדות האל‪ ,‬שלא האמינו מציאות‬ ‫האל הרע‪ ,‬נשארה אצלם המלה הזאת להוראת הרע הגמור והאבדון‪ ,‬על דדר‬ ‫שגם היום אומרים ״ שטר להורות על כל רעה גדולה ועל האבדון; והנה‬ ‫היה משתלח לאבדון במדבר שימות ברעב‪ ,‬והנה בזמן שהיתה ארץ־ישראל‬ ‫רחבת ידים לישראל‪ ,‬להיותם המעט מכל העמים‪ ,‬היה אפשר למצוא בתור‬ ‫ארצם ארץ גזרה ורחבה שיתעה בה השעיר וימות‪ ,‬אבל אחר זמן‪ ,‬כשרבתה‬ ‫האומה ונתיי שבה הארץ ולא היתר‪ .‬שם ארץ גזרה הוצרכו להתקין שידחף‬ ‫השעיר מעל הצוק‪ ,‬שאל״ב היה נכנס לעיר נושבת‪ ,‬ואמנם המכוון בשלוח‬ ‫השעיר לעזאזל נראה שהוא על דרך ותשלך במצולת ים כל חטאתם‪ ,‬כי הכהן‬ ‫בדבורו היה נותן כל עונות העם על השעיר‪ ,‬ואח״ב היה משלח השליח ועמו‬ ‫העונות כולם אל אר ץגזרה‪ ,‬והעם היה נשאר נקי מכל עונותם" (שד ״ל‪,‬‬ ‫ויקרא ט״ז)‪.‬‬ ‫ר׳ יעקב צבי מעקלענבורג על דבר עזאזל ושעיר המשתלח‪.‬‬ ‫שג‪.‬‬ ‫רעיון חדש לגמרי בנדון זה הפותח שער חכמה לאוהבי חכמה מביע לנו‬ ‫הרב ר׳ יעקב צבי מעקלענבורג ז״ל׳ ח״ל ‪ :‬״עזאזל‪ ,‬המלה מורכבת מן עזה‬ ‫וזל‪ ,‬עזה — על חוזק הדבר וגדלו‪ ,‬כענין רוח קדים עזה׳ עזה כמות אהבה‪,‬‬ ‫ונתחלפה האל״ו» בה״א‪ ,‬כי אין האל״ף נחה באמצע התיבה ובא כאן להפלגת‬ ‫הדבר‪ ,‬כי כל תיבה שצריכה להכתב בה״א ונכתבה באל״ף‪ ,‬הכונה‬ ‫להפליג‪ ,‬כמו קראו לי מרא (רות א׳) להפליג המרירות‪ ,‬ויצא בחימא‬ ‫גדולה (דניאל י״א‪ ,‬להגדיל החימה‪ ,‬והיה להם לזרא‪ ,‬לגודל המיאוס‪,‬‬ ‫זל — הוא מענין כל מכבדיה הזילוה‪ ,‬ורבותינו שמשוה ע״ר המרובע‪,‬‬ ‫״‪,‬המזלזל״ בנטי׳‪ ,‬מזלזלין בו‪ ,‬וטעם מלת לעזאזל‪ ,‬ל מיון גדול‬ ‫וחזק (צוא פאליגען פעראכטונג)‪ ,‬להתנהג בשעיר מנהג חרפה ובזיון‪,‬‬ ‫כי תחת עבודות נכבדות אשר הטועים בימי קדם היו נוהגים בו‪ ,‬אנחנו‬ ‫נוהגים בו דרך בזיון ומגונה במדבר בארץ גזרה; כי ענין שעיר המשתלח‬ ‫לפי דעת הפשוט הוא‪ ,‬למה שאמר הכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים‬ ‫אשר הם זונים‪ .‬אחריהם אלא לה׳ לבד‪ ,‬וזה כי לפי שהיו הטועים אז מורגלים‬ ‫לזבוח זבחים אל השעירים להיות ממשלת השדים או להיות להם דרר עבודה‬ ‫האלהות כמעשה ארץ מצרים‪ ,‬והיו משוטטים דמיונותם בכמו אלה הענינים‬ ‫הנפסדים והמשחיתים בעם‪ ,‬והיה מהרצון האלהי‪ ,‬כי ביום זה הגדול והנורא‬ ‫תעשה המצוה הזאת‪ ,‬אשר ענינה הוא לנהוג בזה השעיר מנהג הפקר ובזיון‪,‬‬ ‫בתת עליו כל עונות בנ״י ופשעיהם‪ ,‬ולשלוח אותו אל הר עז וקשה ולהפיל‬ ‫אותו שם אל תחתית הר להפסד ונתוח‪ ,‬כדי לטעת בלבם שלא לעבוד אלהים‬ ‫זולתו יתברר‪ ,‬ולא עוד אלא שהוא דבר שנוי ומשוקץ ומטמא במגע‪ ,‬דכתיב‬ ‫והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל‬ ‫המחנה‪ ,‬ולפי שהענין הזה הוא לימוד והישרה גדולה אל דעות האנשים‬ ‫‪111‬‬ ‫המ שתלח‬ ‫ש עי ר‬ ‫סו ד‬ ‫ושכלם הדמיוני‪ ,‬הרואה במפלתו ובזיונו׳ ומתור כד מסיחין דעתם ורצונם‬ ‫ממנו ומהדומה לו ומהנמשר אליו‪ ,‬אמר עליו שהוא נושא כל עונותם אל‬ ‫ארץ גזרה‪ ,‬שכבר ישארו בזה בלי עוז כלל‪ ,‬והוא מה שאמרו שאין כח לשטן‬ ‫לקטרג ביום הכפורים‪.‬‬ ‫שד‪.‬‬ ‫ובמכילתא דרשב״י (תולדות ד׳ קל"ח) — ביו מי דכפורי לאקרבא ההוא‬ ‫שעיר וכר‪ ,‬בגין דאיהו חיויא בישא עקים רוחא חכים לאבאשא אםטי לעילא‬ ‫ואסטי לתתא וכו׳‪ ,‬דלא יהב דוכתא ליה לההוא חיויא לסאבא מקדשא וכו׳‬ ‫רלא יהיב ליה שלטנותא כלל (שם ד׳ קל״ט) בגין לתברא תוקפיה וחיליה‬ ‫וכו׳ (אמור ק״ א ע"ב)‪.‬‬ ‫שה‪.‬‬ ‫ו ל ה י ו ת שהיוקר והחשיבות יגדיל את הפחיתות והבזיון הבא אחריו‪,‬‬ ‫שנופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא‪ ,‬לכן הכינו את שני השעירים שוים‬ ‫במראה ובקומה‪ ,‬עד שאין הבדל בכל עניניהם‪ ,‬וכל אחד מהם ראוי לעלות‬ ‫לקרבן ה׳ כחברו׳ אם כן כשמתנהגים אחר כר באחד מהם דרר בזיון׳ יעשה‬ ‫בנפש רואיו רושם יותר גדול להתבזות מעשי תועבה כאלו להתרחק מן הכעור‬ ‫ומן הדומה לו מעבודת אלילים שהוא יסוד התורה הכולל תחתיו כל פרטי‬ ‫אזהרות לא תעשה שבתורה וכו׳" (הכתב והקבלה ויקרא ט״ז)‪.‬‬ ‫שו‪.‬‬ ‫ובכלל ענין השעיר המשתלח הוא ענין נעלם ודק מן הדק והוא בכלל‬ ‫סודות התורה העמוקים‪ ,‬וכדאתמר עלה במ״ד דרשב״י <פ׳ נח ד׳ ס״א) רזא‬ ‫דנא לא אתיהב רשיו לגלאה בר לחסידי קדישי עליונין חכימין׳ וכן אמר רבנו‬ ‫מרן ר׳ י ו ס ף ק א ר ו זצ״ל ‪ :‬״רזא דמלתא לית חכימא בעלמא דינדע‬ ‫ליה‪ ,‬ולא אפשר למיקם עליה׳ אלא א״כ יתמסר מפה אל פה‪ ,‬עיי״ש (מגיד‬ ‫מישרים למרי״ק)‪.‬‬ ‫האברבנאל על אדות השעיר המשתלח‪.‬‬ ‫שז‪.‬‬ ‫והנה לדון יצחק אברבנאל רעיונות עמוקים ויפים עד מאד בנידון הענין‬ ‫הזה‪ ,‬וכדאי להתבונן בדבריו היקרים המלאים חכמה ומוסר‪ ,‬וז״ל ‪ :‬״היו שני‬ ‫השעירים ההם רמז לעשו ויעקב‪ ,‬שהיו שניהם אחים בני איש אחד ואשה‬ ‫אחת‪ ,‬תאומים‪ ,‬נולדים בשעה אחת‪ ,‬ולכן היו השעירים שוים בכל עניניהם‬ ‫ולקיחתם׳ כמו שבא במשנה שהיו שעירים‪ ,‬כי עשו היה שעיר בטבעו‪ ,‬שנאמר‬ ‫הן עשו אחי איש שעיר‪ ,‬ויעקב היה צעיר כפי ימיו‪ ,‬כי מלת צעיר בצר״י‬ ‫הוא כמו שעיר בשי"ן‪ ,‬לפי שהשי״ן והצד״י מתחלפים‪ ,‬כמו שזכרו המדקדקים‪,‬‬ ‫והיה ענין הגורלות ששניהם היו שוים בטבע ומעלה• אמנם בהשגחת השם‬ ‫וחמלתו נפרד יעקב לנחלת השם וחלקו׳ ונתרחק עשו מעבודת היוצר ואהבתו‪,‬‬ ‫וכמאמר הנביא מל אכי( סי מז א׳) אהבתי אתכם אמר ה׳ ואמרמס במה אהבתני‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪112‬‬ ‫האא אח עשו איעקב נאום ה׳ ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי‪ .‬וארמוז אזה‬ ‫היה ענין הגוראות‪ ,‬כמאמר (משאי ט״ז) אדון החכמים׳ בחק יוטא את הגורא‬ ‫ומה׳ כא משפטו״‪.‬‬ ‫שח‪.‬‬ ‫״והנה השעיר האחד אשר עאיו עאיו הנורא אה׳ נקרבים אימוריו עא מזבח‪,‬‬ ‫ונכנס דמו אקדש הקדשים ובהיכא השם‪ ,‬כמו שיעקב נפרד אתומו‪ ,‬קרבת אאקים‬ ‫או טוב‪ ,‬והוא וזרעו זוכים אעואם הבא‪ ,‬שהוא ההכנסה בקדש הקדשים‪ ,‬ושעיר‬ ‫עזאזא שהיה רמז אעשו הוא אדום המר והעז בכחו ורשעתו‪ ,‬היה משואח‬ ‫אמדבר אארץ גזרה‪ ,‬כי כן היה עשו בבחרותו איש יודע ציד א י ש ש ד ה ‪,‬‬ ‫והרחיק אותו ונחאתו מנחאת השם וכמאמר הנביא (מאאכי א׳) ואשים את‬ ‫הריו שממה‪ ,‬וכבר העירו רז״א (ב"ר‪ ,‬פ׳ ס״ה) בחכמתם עא הרמז הזה‪ ,‬אמרו‬ ‫ונשא השעיר עאיו ‪,‬זה עשו‪ ,‬את כא עונותם‪ ,‬עונות תם‪ ,‬שנאמר ויעקב איש‬ ‫תם‪ ,‬הנה א"כ אא היה ענין שעיר המשתאח קרבן אעזאזא‪ ,‬ואכן אא זכה‬ ‫אזביחה ואא אהקרבה עא המזבח‪ ,‬אאא אהרחיקו תכאית ההרחקה‪ ,‬ואהשאיכו‬ ‫אא ארץ גזירה שאין בה ישוב‪ ,‬וכאילו היה זה תפאה אאאהים שכן יעשה‬ ‫אשונאו‪ ,‬וזה ענין אמרם ‪ :‬שאא יקטרג עא ישראא‪ ,‬כאומר ‪ :‬־ שאא יהיה זרעו‬ ‫אישראא אמכשוא ואפוקה ואצורר אנו וכו׳ והעונות שחטאו בני ישראא במזיד‬ ‫אא היו ראוים אזרע יעקב אאא אזרע עשו הפושע״‪.‬‬ ‫שעיר המשתלח רמז לישראל‪.‬‬ ‫שט‪.‬‬ ‫״והיותר נכון בעיני בדבר הזה ששני השעירים היו רמ״ז אעדת בני‬ ‫ישראא בכאאותם‪ ,‬אבא בבחינות מתחאפות‪ ,‬יש בהיותם טובם וישרים‪ ,‬אחרי‬ ‫ה׳ אאהיהם יאכו ובו ידבקון‪ ,‬יהיו אה׳‪ ,‬ואימוריהם וקרביהם— רמז אמחשבותיהם‬ ‫הפנימיות — יהיו נקרבים עא מזבח השם‪ ,‬ודמם יהיה נכנם אפני ואפנים‪,‬‬ ‫ויזו ממנו עא הכפרת ואפני הכפרת‪ ,‬שהוא כאו רמז אדבקות האאהי‪ ,‬ושהם יזכו‬ ‫אחיי עואם הבא ויהיו תחת כנפי השכינה‪ ,‬אשר עא זה נאמר גורא אחד אה׳‬ ‫כי שם גורא נאמר עא השכר הניתן אאדם‪ ,‬אם כפי צדקתו‪ ,‬אם כפי רשעתו‪,‬‬ ‫והשכר קרא גורא‪ ,‬כמו שאמר בדניאא (י״ב) ואתהאר אקץ ותנוח ותעמוד‬ ‫א נ ו ר א ר אקץ הימין‪ ,‬שאא נקרא הטרא כר‪ ,‬אאא אפי שמה׳ כא משפטו‪ ,‬והוא‬ ‫דבר מושגה ואא מקריי‪ ,‬אמנם אם היו בנ״י רעים וחטאים אה׳ ובאתי שומרים‬ ‫משמרתו וכבוד בית מקדשו יהיה גוראו וחאקו אהיות אעזאזא‪ ,‬רוצה אומר‪,‬‬ ‫אהתרחק מהש״י וקדושיו‪ ,‬ויהיה עם עז פנים׳ ויאר בגאות אפני צר‪ ,‬כי עזאזא‬ ‫הוא שם מורכב מן עז ואזא‪ ,‬רוצה אומר ‪ :‬יאר העם הזה וישואח מעא אדמתו‪,‬‬ ‫אהיותו עם עז פנים‪ ,‬ויהיה ענשו בעואם הזה שיסיחו מן הארץ ויתרחקו מעונג‬ ‫הצדיקים ומזיו השכינה‪ ,‬וכ״ז נכאא בשם ע ז א ז א‪ ,‬כאומר‪ :‬העז פנים‬ ‫יאד אחרפות ואדראון עואם וכו׳‪ ,‬והשעיר החוטא הרומז אעדת בנ״י אא יתום‬ ‫ואא יכאה בגאות‪ ,‬אבא ״יעמד חי אפני ה׳״‪ ,‬רוצה אומר ‪ :‬אשמירת דתו וקיום‬ ‫‪113‬‬ ‫ותפלה‬ ‫פיו טי ם‬ ‫ס לי חו ת‪,‬‬ ‫תורתו‪ ,‬עד שיבוא עת וזמז בסוף גלותו לכפר עליו מפני הרעות שסבל בגלותו‬ ‫ובו׳״‪ .‬עכ״ל‪( .‬אברבנאל‪ ,‬אחרי מות)‪.‬‬ ‫מטרת הסליחו ת ו הפיו טי ם‪.‬‬ ‫שי‪..‬‬ ‫ו ר׳ י צ ח ק ב ז ע ר א מ ה ז " ל כותב ‪ :‬״סדרו בהם (בימים‬ ‫הנוראים) סליחות ופיוטים ווידוים רבים ‪,‬מינים ממינים שונים‪ ,‬כדי לעורר‬ ‫אותנו אל תקון מעשינו ושלימות פעולתינו‪ ,‬בהשלמת תשובתנו‪ ,‬כפי מה‬ ‫שיצא מפינו בסדרי סליחותינו‪ ,‬כי איר יתכז שנצעק בפינו חטאנו‪ ,‬רשענו‪,‬‬ ‫שחתנו‪ ,‬ולא נשמיע דברי פינו אל לבנו׳ להכנע ולומר‪ :‬אוי‪ ,‬מה ע שיתי!‬ ‫להתחרט מכל עונותיו ולהעתיקם מעליו‪ ,‬לשלוח אותם לעזאזל המדברה‪,‬‬ ‫ודאי לא יחשד בעל נפש בכר׳ שאם כז הוא הרי הוא מביא על עצמו‬ ‫בסליחותיו אלה ואשמה רבה מאד‪ ,‬ומגלגל עליו זכר עונותיו הראשונים‬ ‫לא לעזר ולא להועיל כי אם לחרפה ולמזכיר עוז״ (עקידה‪ ,‬שער ס ״ג)‬ ‫ועיין עקידה שער שבעה וששים‪ ,‬ואלשיר פ׳ אחרי ופ׳ אמור — ותמצא‬ ‫שם אוצר גדול של רעיונות עמוקים‪ ,‬יפים וקדושים ותתענג נפשר בחכמה‬ ‫אלהית‪.‬‬ ‫‪o--------------------------- o‬‬ ‫פרק עשרים וחמשה‪.‬‬ ‫התפלה וערכה‪.‬‬ ‫שיא‪.‬‬ ‫אחד מפוסקינו הראשים אמר ‪ :‬״חייב האדם להודות לאלקיו ב כ ל ר ג ע‪,‬‬ ‫רק בעבור היות האדם מתעסק בעסקי העולם‪ ,‬הושם לו זמן שיתפלל בו והם‬ ‫עתות ידועות ערב ובקר וצהרים" (שבלי הלקט‪ ,‬דפום ווילנא‪ ,‬ב״ח) ועל‬ ‫הזמן ההוא אמר החסיד ר׳ י ה ו ד ה ה ל ו י ז " ל‪ :‬״ותהי העת ההיא‬ ‫לב זמנו ופריו ‪ ------‬וי הי ה פרי יומו ולילו שלש עתות של תפלה <כוזרי ג׳׳ ה׳)‪,‬‬ ‫וכשם שהלב הוא מעולה שבאברים כר מעולה היא עבודה זו הנעבדת בשעות‬ ‫אלו‪ ,‬כשהיא באה באהבה ומן הלב‪ ,‬כדתניא‪ ,‬לאהבה את ה׳ אלקיכם ולעבדו‬ ‫בכל לבבכם — דברים י״א י״ג — איזוהי עבודה שהיא בלב הוה אומר זו‬ ‫תפלה (תענית ב׳‪ ,.‬ירושלמי ברכות ד׳ א׳) והיא עומדת לנו במקום עבודת‬ ‫בית המקדש‪ ,‬כמליצת רש"י ז"ל ‪ :‬״שאין לנו קדשי המקדש אלא הגיון פינו"‬ ‫(פרדס קכ״א)‪ ,‬ומליצתו זאת נובעת ממקור תורת רבותינו האומרים ‪ :‬״כשם‬ ‫שעבודת מזבח קרויה עבודה‪ ,‬כר תפלה קרויה עבודה" (ספרי‪ ,‬דברים י״א‪ ,‬י״ג)‪.‬‬ ‫התפלה והקרבן‪.‬‬ ‫שיב‪.‬‬ ‫התפלה היא במקום הקרבן‪ ,‬ולכן צריד להזהר שתהא דוגמת הקרבן בבונה‬ ‫ושלא יערב בה שום מחשבה אחרת שפוסלת בקדשים (ש"ע א"ה‪ ,‬צ״ח‪ ,‬ד׳)‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪114‬‬ ‫והתפלות שתקנו אנשי כנה"ג הן ״במו אבות לחפצי איש ואיש ולצרבי הצבור‬ ‫כלן״ (רמב ״ ם הלכות תפלה א‪ /‬י״ד) ולפיכך טבעו אותם חכמים במטבע‬ ‫קימת׳ ״כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת העלגים‬ ‫תפלה שלמה כתפלת בעלי הלשון הצחה <שם)‪ ,‬״ולפי שהיה כבד על הנפש‬ ‫לזכור כל זה׳ בלי חבור וסדור‪ ,‬כתבו רבותינו ז״ל הענינים שצריכים להם‬ ‫רוב כתות בני האדם ‪ ---------‬ו ה ם עניני התפלה על סדר ותקוז שתקבל בהם‬ ‫הנפש פני בוראה וכו‪ /‬לפי שהיתה מחשבת הלב מתהפכת הרבה׳ ואין לה‬ ‫קימה למהירות עבור ההרהורים על הנפש‪ ,‬והיה קשה עליה לסדר עניני התפלה‬ ‫מעצמה‪ ,‬תקנו אותם חז"ל במלים מתוקנים‪ ,‬וסדרם האדם בלשונו‪ ,‬מפני‬ ‫שמחשבת הנפש הולכת אחר המאמר ונמשכת אל הדבור" (חובות הלבבות‬ ‫ח׳‪ ,‬ג׳‪).‬‬ ‫שיג‪.‬‬ ‫וסדור מליצת התפלה נאה ומתוקן מאד‪ ,‬כאשר העיר רש"י ז״ל את‬ ‫אזנינו בטעמו ובמליצתו הנעימה‪ :‬״הבא להרגיל עצמו תמיד שלא ישנה‬ ‫את כונתה יסביר את לבו בכנוי תבותיה ובפירוש מטבע שלה ‪ ---------‬א ע פ "י‬ ‫שהתבות נראין של פרקים וענינין הרבה על יסוד אחד הוקבעו‪ ,‬וענין אחד‬ ‫לכלן" (פרדס א׳‪ ,‬מחזור ויטרי כ״א) ״וגוף חיוב מצוה זו כר היא‪ ,‬שיהא‬ ‫אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב״ה‪ ,‬ואח״ב שואל צרכיו‬ ‫שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה‪ ,‬ואח״ב נותן שבח והודיה לה׳ על הטוב‬ ‫שהשפיע לו‪ ,‬כל אחד ואחד לפי כחו" (רמב״ם הל׳ תפלה א׳ ב׳) אבל עיקר‬ ‫תנאי התפלה העושה אותה לעבודה שבלב ממש ונותן בה נשמת רוח אלקים‬ ‫חיים‪ ,‬היא — ה כו נ ה ‪ ,‬וכר נפסק להלכה ״כל תפלה שאינה בכונה אינה‬ ‫תפלה" (שם ד׳ ט״ו) ״דאפילו מי שסובר דמצות אינן צריכות כונה‪ ,‬חני מילי‬ ‫בדבר שיש בו מעשה‪ ,‬שהמעשה הוא במקום כונה‪ ,‬כגון נטילת לולב דאמרינן‬ ‫מדאג בהי׳ נפק ביה‪ ,‬וכן כל כיוצא בזה‪ ,‬אבל במצוה שתלויה ב א מ י ר ה‬ ‫ב ל ב ד ‪ ,‬ו ד א י צריכה כונה‪ ,‬שהאמירה היא בלב‪ ,‬וכשאינו מכון באמירה‬ ‫אינו עושה מעשה‪ ,‬נמצא שלא עשה שו ם דבר מהמצות" (רבינו יונה‬ ‫ברבות א׳‪ ,‬ד׳)‪.‬‬ ‫תקוני התפלות‪.‬‬ ‫שיד‪.‬‬ ‫ואין הכונה נגמרת‪ ,‬בלתי אם קודמים לה התקונים החצונים ומסדרים‬ ‫הנאים‪ ,‬שתקנו ושסררו לנו רבותינו‪ .‬את התקונים חלק הרמב״ם לשלשה‪,‬‬ ‫״תיקון הגוף‪ ,‬תיקון המלבושים ותקון המקום" (רמב״ם ה׳‪ ,‬א׳) — תקון הגוף‬ ‫כיצד‪ :‬״צריר שיכוין את רגליו זו בצד זו‪ ,‬שנאמר ורגליהם רגל ישרה —‬ ‫יחזקאל א׳ ז׳ — ברכות א׳) ״וצריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה" (יבמות‬ ‫ק"ה)‪ ,‬״וידיו כפותין על לבו" (רמב״ם שם ועיין ר״מ) ״ויש לו ליזהר שלא‬ ‫לסמוך עצמו לעמור או לחברו בשעת תפלה" (ש״ע א"ח צ״ד‪ ,‬ח׳) ועור יותר‬ ‫‪115‬‬ ‫ה ת פ לו ת‬ ‫יש לו להזהר ״שלא יהא מרמז בעיניו ומקרץ בשפתותיו ומראה באצבעותיו‬ ‫(יומא ים‪ ,‬ירושלמי ברכות ג׳‪ ,‬ג׳) כי בעשותו כן ״עליו הכתוב אומר ולא אותי‬ ‫קראת יעקב — ישעי׳ מ" ג‪ ,‬כ״ב — (יומא שם)—ואל יגביה קולו‪ ,‬כי ״המשמיע‬ ‫קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה והמגביה קולו בתפלתו ה"ז מנביאי השקר״‬ ‫(ברכות כ״ ר‪ ):‬״דכתיב בנביא השקר — ויקראו בקול גדול — מ״א י״ה״ (רש״י‬ ‫שם) ואם גם התירו חכמים להשמיע את קולו למי שאינו יכול לכויז לבו בלחש‪,‬‬ ‫לא התירו אלא ביחיד אבל לא בצבור ״דאתי למטרד צבורא" (ברכו תשם)‪,‬‬ ‫״ואם יש בני אדם שאיז הכונה שלהם מתעוררת אלא על ידי הכח‪ ,‬אומר‬ ‫בכל כחו‪ ,‬אבל איז צריך לתת כחות גדולות שלא יתלוצצו ממנו בני ארם‬ ‫(רבינו יונה ברכות ג׳‪ ,‬ג׳) ״ואלו שמנענין ראשן וכו׳ אינו אלא כחוכא‬ ‫ואטלולא (כל בו‪ ,‬י׳)‪.‬‬ ‫תקון המלבו שים כי צד ?‬ ‫שטו‪.‬‬ ‫מתקן מלבושיו תחלה ומציין עצמו ומהדר‪ ,‬שנאמר השתחוו לה׳ בהדרת‬ ‫קדש (תהלים כ״ט‪ ,‬ב׳) — ולא יעמוד בתפלה באפינדתו ולא בראש מגולה‬ ‫ולא ברגלים מגולות וכו׳ (רמב״ם ה׳‪ ,‬ה׳) ומכלל זה מה ששנינו ״פותח —‬ ‫אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו" (מגלה כ״ד‬ ‫ופוחח ״זהו אותו שלבוש בגדים קרועיז" (תוספות שם) ״וראוי שיהיו לו‬ ‫מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כמו בגדי כהונה׳ אלא שאין כל אדם יכול‬ ‫לבזבז על זה״ (ש״ע א"ח‪ ,‬צ״ח‪ ,‬ד׳) — ותקון המקום הוא‪ ,‬כי ״צריך האדם‬ ‫ליחד לו מקום בבית הכנסת" (ירושלמי ברכות ד׳‪ ,‬ד׳)‪ ,‬ויש לכל אחד לעמוד‬ ‫במקומו‪ ,‬והמסיימיז את תפלתן קודם הצבור אין להם רשות להחזיר פניהם‬ ‫לצבור עד שיסיים ש״ץ תפלתו" (תשובת הגאונים‪ ,‬מובאה בספר שבלי הלקט‬ ‫כ"ה‪ ,‬דפוס ווילנא)‪.‬‬ ‫שטז‪.‬‬ ‫״ומאן דעייל לבי כנישתא ומשכח צבורא קיימין איהו נמי ליקום‪ ,‬אי‬ ‫יתבין איהו נמי ליתוב‪ ,‬דלא יתחזי בטיל מן כולא צבורא והכי שדרו‬ ‫ממתיבתא״ (סדר רב עמרם גאון כ"ה) ורבותינו דר שו‪ :‬״היושבת בגנים‬ ‫חברים מקשיבים לקולר ה שמיעיני"‪ ----------‬כשישראל נכנסין לבתי כנסיות‬ ‫וקורין קריאת שמע בכוון הדעת בקול אחד‪ ,‬ובדעה אחת‪ ,‬ובטעם אחד‪,‬‬ ‫הקב״ה אומר להם היושבת בגנים‪ ,‬כשאתם קורין חברים אני ופמליא שלי‬ ‫מקשיבים לקולר השמיעני‪ ,‬אבל כשישראל קורין בטירוף הדעת‪ ,‬זה מקדים‬ ‫וזה מאחר ואינן מכוונין דעתם בק"ש רוח הקודש צווחת ואומרת ברח דודי‬ ‫ודמה לר לצבי‪ ,‬לצבא של מעלה (שיר השירים רבה ח׳‪ ,‬י"ג)‪.‬‬ ‫שיז‪.‬‬ ‫ואחד מבחירי חסידי ישראל כתב לאמר‪ :‬״המדבר בביהכנ״ס וחבריו‬ ‫משבחים ומשוררים קורא אני עליו הוי על כל שכני הרעים — ירמיה י״ב‪ ,‬י"ר‪,‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪116‬‬ ‫כי ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם ופושעים יבשלו בם — הושע‪ ,‬י״ד י׳ —‬ ‫ולא נמנה עם חבריו ומואס לשבח לקונו‪ ,‬הוא מסיג גבול הבורא וכו׳ התחנן‬ ‫לפניו ותשודר לפניו בשמחה ובוא לפניו ברננה‪ ,‬חשוב כי הוא נצב לקראתך‬ ‫שויתי ה׳ לנגדי תמיד‪ ,‬ותתן יראתי על פניר ואהבתי בלבד ותכויז בבל לבר‬ ‫ותהא צנוע לפניו וכו׳ (רוקח הלבות תשובה)‪— .‬‬ ‫חז״ל על התפלות‪.‬‬ ‫שיח‪.‬‬ ‫ובבר אמרו הז"ל ‪ :‬״איז עומדין להתפלל לא מתור עצבות ולא מתור‬ ‫עצלות ולא מתור שחוק ולא מתור שיחה ולא מתור קלות ראש ולא מתור‬ ‫דברים בטלים׳ אלא מתור שמחה של מצוה״ (ברכות ל ״ א) ולשמחה טהורה‬ ‫וקדושה זו אי אפשר לה לבוא׳ אלא אם כן יראה קודמת לה כמאמר רבותינו‬ ‫״אין עומדין להתפלל אלא מתור כובד ראש" (שם) ״ומאן דקאים לצלויי‬ ‫בעי למיקם באימתא" (סדר רב עמרם גאון ז׳)׳ ותפלה שיש בה יראה טהורה‬ ‫ותמימה אי אפשר שתהיה נאמרת מן השפה ולחוץ בלי רגש הלב׳ כחובה‬ ‫מוטלת שיש לפורעה למען הפטר ממנה׳ ועל כן הורה ר׳ שמעון בן נתנאל‬ ‫״וכשאתה מתפלל אל תעשה תפלתד קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום‬ ‫(אבות ב׳׳ י"ג) ור׳ אליעזר אמר‪ :‬״העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים"‬ ‫(ברכות כ ״ ח) ״מאי קבע ? אמר ר׳ יעקב בר אידי‪ ,‬כל שתפלתו דומה עליו‬ ‫כמשוי‪ ,‬ורבנן אמרו כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים״ (כ״ט) ״ר׳ אבהו‬ ‫בשם ר׳ אלעזר‪ ,‬ובלבד שלא יהא כקורא באגרת" (ירושלמי ברכות ד׳‪ ,‬ב׳)‬ ‫וכמה מצוין הוא המאמר של ר׳ חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא‪ ,‬המתפלל‬ ‫צריר שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה׳ לנגדי תמיד —‬ ‫תחלים ט"ז׳ ח׳ — (סנהדרין כ ״ ב)‪ .‬וקורא אתה בשלחן ע ת ר‪ :‬״המתפלל‬ ‫צריד שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה‬ ‫כנגדו׳ ויסיר את כל המחשבות הטוררות אותו׳ עד שתשאר מחשבתו וכונתו‬ ‫זכה בתפלתו‪ ,‬ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלר בו ״ ד היה מסדר דבריו‬ ‫ומכוין בהם יפה לבלי יכשל׳ ק"ו לפני מלר מלכי המלכים הקב"ה שהוא חוקר‬ ‫כל המחשבות‪ ,‬וכר היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדין ומכוונים‬ ‫בתפלתם עד שהיו מגיעיז להתפשטות הגשמיות ולתגבורת כה השכל‬ ‫עד שהיו מגיעין קרוב למעלת הנבואה ‪ ------‬וצריר שיחשוב בדברים המכניעים‬ ‫את הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים‪ ,‬ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות‬ ‫ראש — הגה‪ :‬ויחשוב קודם תפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם‬ ‫ויסיר כל תענוגי העוה״ז מלבו (ש"ע א"ח צ״ח‪ ,‬א׳)‪.‬‬ ‫המלות ו ה ענין‪.‬‬ ‫שיט‪.‬‬ ‫״ודע כי ה מ ל ו ת תהיינה בלשון כקליפה ו ה ע י ו ן במלות כלב ;‬ ‫ו ה ת פ ל ו ת כגוף ו ה ע י ו ן כרוח׳ וכשיתפלל המתפלל בלשונו ולבו‬ ‫‪ 5‬י ^ ב _ ןבכ מןהן‬ ‫<‬ ‫טרוד בזולת ענין התפלה׳ תהיה תפלתו גוף בלי רוח וקליפה ב‬ ‫‪117‬‬ ‫התפלה‬ ‫ערך‬ ‫אמר הכתוב‪ :‬יעז כי ע ש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני‬ ‫ותהי יראתם אותי כמצות אנשים מלומדה — ישעיה כ״ט‪ ,‬י״ג — הלא תראה‬ ‫מה שאנו אומרים בסוף תפלתנו‪ :‬יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך‪,‬‬ ‫וכו׳ — תהלים י״ט‪ ,‬ט״ו‪ — ,‬הלא זה גנאי גדול‪ ,‬שיטעון שדבר עם אלקיו‬ ‫בלבו ובמצפינו ולבו בל עמו‪ ,‬ושאל ממנו אח״ב לקבל אותה ולרצות בה‪,‬‬ ‫ודומה הוא למי שנאמר בו ‪ :‬הגוי אשר צדקה עשה (ישעי׳ נ״ח‪ ,‬כ׳) כו׳‪ ,‬וראוי‬ ‫לד אחי שתדע כי כונתנו בתפלה אינה‪ ,‬כי אם כלות הנפש אל האלהים‪,‬‬ ‫וכניעתה לפניו עם רוממותה והשלכת כל יחבה עליו — ע״כ תקן אחי ענין‬ ‫תפלתך בלבד והשוהו עם דבורר‪ ,‬ובון בהם כונה אחת לאלהים‪ ,‬ופנה גופר‬ ‫מכל תנועותיך וקשור חושיר ורעיוניר מהתעסק בדבר מדברי העולם עם‬ ‫התפלה‪ ,‬שהתפלה אצלר אמונת הבורא ופקדונו‪ ,‬כי מסר בידר ענינה‪ ,‬ונתנה‬ ‫ברשותך‪ ,‬לא ישקיף עליה זולתו‪ ,‬ואלו תתפלל אותה כמו שצוה הבורא‬ ‫ית׳‪ ,‬יצאת ידי חובת האמונה ויקבלנה ממך הבורא״ (חובות הלבבות ח׳‪ ,‬ג׳)‬ ‫(״מעלת התפלה״ לר׳ זאב יעבץ ז״ל)‪.‬‬ ‫שכ‪.‬‬ ‫ור׳ ש נ י א ו ר ז ל מ ן מ ל א ד י זצ״ל אומר ‪ :‬״עתה הפעם בעקבות‬ ‫משיחא וכו׳ ועיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפלה‪ ,‬כמ״ש ר׳ ח י י ם‬ ‫ו ו י ט א ל ז״ל‪ ,‬בע״ח ופע״ח‪ ,‬וראוי ונכון ליתן נפשנו ממש עליה‪ ,‬והיא‬ ‫חובה של תורה ממש למביני מדע״ וכו׳(קונטרס אחרון להספר לקוטי אמרים׳)‪.‬‬ ‫שבא‪.‬‬ ‫ו ר ׳ ח י י ם מ ו ו א ל א ז י ן זצ״ל חוקר ואומר‪ ,‬כי ״בעת עמדו להתפלל‬ ‫לפניו יתברר בשעתה המיוחדת לה‪ ,‬היא עיקר המזון להעולמות ולנפש האדם‬ ‫עצמו כמ״ש בזוהר בראשית כ״ר א׳‪ :‬״מזונא דיליה צלותא‪ ,‬דחשיבא‬ ‫לקרבנא‪ ,‬וברע״מ פ׳ אמור הנ״ל בפ״ז‪ ,‬ובזוהר שם רכ״ו א׳ וב׳ והיא המשכת‬ ‫תוספת קדושה וברכה ונהירו לכל עלמין‪----------‬והמ שכיל יבין מדעתו שלא‬ ‫לחנם הוצרכו לתקון תחנה קטנה ותפלה קצרה ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים‪,‬‬ ‫אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה וכו׳ ולזאת יסדו‬ ‫ותקנו מטבע ברכות ותפלות באלו התיבות דוקא מאשר ראו והשיגו איזה‬ ‫דרד ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם‪ ,‬אשר היא נצרכת מאד לתקון‬ ‫רבוי עולמות וכחות עליונים וכו׳״ (נפש החיים‪ ,‬שער ב׳‪ ,‬פרק ט׳ ופרק י׳‪,‬‬ ‫עיי״ש)‪.‬‬ ‫שכב‪.‬‬ ‫ו ר׳ י ו ס ף א ל בו זצ״ל מעמיק לחקור ע״ד ענין התפלה ומסיק כי‪:‬‬ ‫״אף אם יהיה המתפלל בתכלית הרוע כמנשה‪ ,‬מובן לקבל החסד על־ידי‬ ‫התפלה‪ ,‬והתפלה היא נשמעת אף מתור הצרה וכו׳ (ספר העיקרים‪ ,‬מאמר ד׳‪,‬‬ ‫פרק ט״ז‪).‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫שכג‪.‬‬ ‫דיני‬ ‫‪118‬‬ ‫ו ר׳ מ נ ח ם ב ז ז ר ח כותב‪ :‬״כא שי יתפצל בפיו ולבו בא עמו‪,‬‬ ‫תפלתו כגוף בלא נפש"‪ .‬בא וראה מעלת התפלה‪ ,‬כי דניאל הערה נפשו למות‬ ‫על התפלה שנאמר עליו וזמניז תלתא ביומא הוא בריר על ברכוהי ומצלא וכו׳‬ ‫וכדי שלא יחטא בלב ובמבטא שפתים‪ ,‬יהיה לבו למעלה ועיניו למטה‪ ,‬כאשר‬ ‫אמרו חכמינו מאירי העינים‪ ,‬והנביאים המוכיחים מיומים‪ ,‬נשא לבבנו אל‬ ‫כפים‪ ,‬אל אל בשמים" (צדה לדרך‪ ,‬מאמר א׳ כלל א׳‪).‬‬ ‫שכד‪.‬‬ ‫ו ר ב נ ו ב ח י י מביע את דעתו כי ״עיקר כחז של ישראל אינו אלא‬ ‫בתפלה‪ ,‬שנאמר (בראשית כ״ז) הקול קול יעקב‪ ,‬ואמרו במדרש (ישעיה מ"א)‬ ‫אל תירא תולעת יעקב‪ ,‬נמשלו ישראל לתולעת‪ ,‬מה תולעת זו מכה את‬ ‫הארזים בפיה‪ ,‬והיא רכה ומכה את הקשה‪ ,‬כר ישראל בכה תפלתם מכין את‬ ‫העכו״ם‪ ,‬שנמשלו לארזים‪ ,‬שנאמר (יחזקאל ל״א) הנה אשור ארז בלבנון‪,‬‬ ‫ומתגברין ונוצחין" (כד הקמח‪ ,‬דפוס ווארשא‪ ,‬דף צ"ז‪).‬‬ ‫שכה‪.‬‬ ‫ובחכמת הקבלה ובספרות החסידות אתה מוצא אוצר גדול של מאמרים‬ ‫על דבר התפלה‪ ,‬ובספר הזוהר ישנם מאמרים עמוקים וחשובים עד מאד על‬ ‫התפלה‪ .‬אין ממלאכתנו להביא את כ ל המאמרים של הזוהר‪ ,‬כי אז‬ ‫היתה המלאכה רבה יותר מדאי‪ ,‬ולוא היינו מעתיקים את כל המאמרים‬ ‫שבחכמת הקבלה והחסידות‪ ,‬דרוש ומחקר ומוסר בנוגע לתפלה‪ ,‬כי אז צריר‬ ‫היה לחבר ספר שלם מיוחד במינו‪ ,‬שאין זה ממטרת חבור וספר זה‪ ,‬אלא‬ ‫נביא פה‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬מאמרים אחדים ‪:‬‬ ‫שכז‪.‬‬ ‫הזוהר דורש תפלה ש ל מ ה ‪ ,‬טהורה ותמה‪ ,‬והוא אומר‪ :‬״אי צלותא‬ ‫לאו איהי שלמה‪ ,‬כמה מלאכי חבלה רדפין אבתרה וכו׳ ובגין דא מצלין והוא‬ ‫רחום יכפר עון וכו׳‪ ,‬דלא ירדפון בתר צלותא״ (זוהר בראשית כ״ג ע״ב) ״לית‬ ‫מאן דקאים קמי תרעא דצלותא״ (שם ב"ד ע״א) ״כל מאן דידע לשבחא‬ ‫למאריה כדקא יאות‪ ,‬קב״ה עביר ליה רעותיה‪ ,‬ולא עוד אלא דאסגי ברכאן‬ ‫לעילא ותתא" (נח ע"ג ע״א‪ ,‬תוספתא)‪ ,‬״בצלותא אצטריד רעותא והרהורא‬ ‫לכוונא‪ ,‬וכן בכל אינון פלחנין דקב״ה‪ ,‬הרהורא ומחשבה עבוד עובדין" (זוהר‬ ‫ויצא קנ״ה ע״ב) ״צלותא דסגיאין סליק קמיה קוב״ה ומתעטר בההוא צלותא‪,‬‬ ‫בגין דסלקא בגוונא סגיאין‪ ,‬ואתכלילת מכמה סטרין‪ ,‬ובגין דאתכלילת מכמה‬ ‫גווניז אתעבידת עטרה ומנחא על רישיה דצדיק חי העולמים‪ ,‬וצלותא דיחיד‬ ‫לאו איהי כלולא ולא איהו אלא בגוון חד" (שם‪ ,‬וישלח‪ ,‬קס״ז ע״ב)‪ .‬״צלותא‬ ‫דעני אקדימת קמיה קוב״ה מכל צלותין דעלמא‪ ,‬בגין דכתיב כי לא בזה‬ ‫ולא שקץ ענות עמי" (שם קס״ח ע״ב) ״צלותא רכל בני נשא צלותא‪ ,‬וצלותא‬ ‫‪119‬‬ ‫התפלה‬ ‫על‬ ‫הם ו ד‬ ‫ב ע לי‬ ‫דמסכנא איהי צלותא דקיימא קמיה דקוב״ה‪ ,‬ותבר תרעין ופתחין ועלאת‬ ‫לאתקבלה קמיה״" (שם)‪ ,‬״מאן דצלי צלותיה בעי לפרשא מלוי כדקא יאות"‬ ‫(שם קס״ט ע״א)‪ ,‬״ביומי דראש השנה דעלמא אתרן וכרפיא דדינא קיימא‬ ‫לגבי מלכא עלאה למידן עלמא‪ ,‬כל נפש ונפש משטטן ובעאן רחמי על חיי‬ ‫(תרומה קמ״ב ע"א) ״כל אינוז דמצלאן צלותהון בלחישו ברעותא דילבא‪,‬‬ ‫דלא אשתמע ההוא צלותא לאחרא‪ ,‬האי צלותא סלקא וצייתין לה כל אינון‬ ‫דאיקרון מארי דאודניז‪ ,‬ואי האי צלותא אשתמע לאודנין דבר נש‪ ,‬לית מאן‬ ‫דציית לה לעילא" (ויקהל ר"ב ע״א)‪ ,‬״כל מלה ומלה דצלותא דאפיק בר נש‬ ‫מפומיה‪ ,‬סלקא לעילא‪ ,‬ובקעא רקיעיז׳ ועאלת לאתר דעאלת‪ ,‬ותמז אתבחנת‬ ‫ההיא מלה איהי מ ל ה ד כ ש רה אי לא" (זוהר מצורע‪ ,‬נ"ה ע״א)‪ ,‬״כל‬ ‫אינון מלין דאפיק בר נש בצלותיה סלקין לעילא ובקעין אוירין ורקיעין עד‬ ‫דמטו לההוא אתר דמטוי ומתעטרין ברישיה דמלכא ועבוד מינייהו עטרה"‬ ‫(ואתחנן ר״ם ע״ב)‪ ,‬״כל צלותא ובעותא דבעי בר נש מקמי קוב"ה‪ ,‬בעי לאפקא‬ ‫מלין בשפותיה‪ ,‬דאי לא אפיק לין לאו צלותיה צלותא‪ ,‬ולאו בעותיה בעותא"‬ ‫(האזינו רצ״ד ע"ב)‪ ,‬״לזכאה איהו מאן דמצלי וידע לסלקא רעותיה לעילאי‬ ‫דהא פומיה אפיק שמהן‪ ,‬אצבעוי כתבין חין‪ ,‬וכד סלקין שמהן מפומיה‪,‬‬ ‫כמה עופין פתחין גדפייהו לעילא לקבלא לין" (האזינו ע"א‪ ,‬תכ"א)‪ ,‬״אלין‬ ‫דעובדייהו כבעיה דחקלא‪ ,‬דאכלין בלא צלותין מיתתהון יהא כבעירן דחקלא‪,‬‬ ‫ושחיט לון מלאר המות מדה כנגד מדה‪ ,‬ולא עוד אלא בסכין פגום שחיט‬ ‫לון‪ ,‬ואתקריאו נבלה (שם פ"ח ע״ב)‪ ,‬״קוב״ה קריב לכלא דידעי למקרי ליה‬ ‫ולאתערא מלה כדקא יאות" (זוהר חקת קפ״ג ע"ב)‪ ,‬״מאן דקריב קמיה‬ ‫מאריה וצלי צלותיה ולא אשלים יחודא לקשור קשרין‪ ,‬טב ליה דלא אברי‬ ‫(זוהר שמות רם"ב ע״ב)‪.‬‬ ‫בעלי הסוד על הכונה שבתפלה‪.‬‬ ‫שכה‪.‬‬ ‫בעלי הסוד העריצו את הבונה שבתפלה‪ ,‬וצריר ״לכוון כל שם ושם‬ ‫מהשמות הקדושים הנזכרים בתורה" (שערי אורה שער א׳ ע״א) והברכות‬ ‫שבתפלה מרמזות על ענינים נעלים ונשגבים‪ ,‬מאה ברכות שתקן דוד הן‬ ‫כנגד ה ס פ י ר ו ת " (עזרת ה׳‪ ,‬שערי אורה שעד א׳ דף ה׳)‪ .‬״י"ח ברכות —‬ ‫כנגד חי העולמים והם י״ח עולמות״ (הקדמת הזוהר‪ ,‬י"ב ע"א)‪ ,‬״כל תיבה‬ ‫וכל אות מאותיות התפלה מכוונת לדברים גבוהים מאד" ( ש ו ש ן ס יו ד ו ת ‪,‬‬ ‫ט׳ ע״ב)‪ ,‬האר"י ז״ל חבר ספר מיוחד בשם ״ כ ו ו נ ו ת ה א ר י " ‪ ,‬על‬ ‫הסודות והכוונות שבתפלה‪ ,‬מלבד ס י ד ו ר ו המכיל בעיקר כוונות וצרופים‬ ‫בתפלה‪ ,‬וכבר אמר ר׳ ח י י ם ו ו י ט א ל ז"ל ״אלמלי היה אדם הראשון‬ ‫מתפלל‪ ,‬אז היה גורם על ידי מעשיו עליות יתרות להעלות העולמות למעלה‬ ‫ממקום מדרגותם" ( ל ק ו ט י ת ו ר ה לרח״וו‪ ,‬בראשית) ועיקר תכלית‬ ‫התפלה היא ״ ה כ ו ו נ ה ‪ ,‬להעלות העולמות ולכוללם עד האצילות‪ ,‬ללקוט‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪120‬‬ ‫בל ניצוצות הקדושה‪ ,‬שנתפזרו בין הקליפות בעשיה ויצירה למעלה לאצילות״‪.‬‬ ‫״ליחד שם י"ה הנפרד משם י״ה ״ (ש״ע האר״י כוונת התפלה בהשמטה‪ ,‬שם‪,‬‬ ‫סעיף ט׳)‪ ,‬״לברר בירורים שונים ובחינות שונות‪ ,‬להמשיר על ידה שפע וברכה‬ ‫אל תור העולמות (סידור האר״י) ואין שיעור להכוונות והסודות הצפונים‬ ‫לדעת בעלי הסוד ב ת פ ל ה ״בל ברכה שבתפלת ש מ ו נ ה ע ש ר ה‬ ‫מכוונת לסוד אחר" (שם‪ ,‬תפלת האצילות)‪ ,‬האר״י כותב‪ :‬״כוונת נפילת‬ ‫אפים לא רציתי לכתוב‪ ,‬לפי שיש סכנה גדולה בדבר״ (שם) ״ואיז לר שום‬ ‫תפלה ותפלה שאין מתחדשין מוחים גמורים" (ש״ע האר״י כוונת התפלה‪,‬‬ ‫סעיף א׳)‪ ,‬״ובכל תפלה ותפלה עולין נצוצות שעדיין לא עלו בשום זמן ״‬ ‫(שם‪ ,‬סעיף ב׳) ״וברורים חדשים מתבררים על ידה מה שלא נתבררו אתמול״‬ ‫(סידור האר״י) ״ונשמתה (של התפלה) היא כוונת סודות התפלה" (של״ה‬ ‫בהקדמתו) עוד תנאי עקרי יש בתפלה שראוי לדקדק בו‪ ,‬והוא שתהיה‬ ‫התפלה נקיה מכל שמץ של תועלת עצמית‪ ,‬התפלה ההגונה ביותר נבחרת‬ ‫ורצויה‪ ,‬היא העולה כולה לגבוה‪ ,‬ולא שיתערב בה דבר שהוא צורר הדיוט‬ ‫כלל" (עבודת הקודש‪ ,‬חלק העבודה פ"ח) גם הבעש״ט ז״ל ותלמידיו נותנים‬ ‫ערר גדול לתפלה בכונה ונקיה מכל תועלת עצמית‪ ,‬על ידי התפלה ״יוכל‬ ‫האדם לבוא לידי מדרגה יותר גדולה״ (צוואת הריב״ש‪ ,‬ועיין לקוטי מצות‪,‬‬ ‫ערר תפלה אות ב׳‪ ,‬י"ז) ״אם הוא רק לש״ש בלי כל פניה" (כתר שם טוב)‬ ‫״והאדם צריד להיות בתפלתו מופשט מגשמיותו (צוואת הריב"ש) ״להשתדל‬ ‫לזכות לתפלה ב ל י ש ו ם ת ו ע ל ת ע צ מ ו כ ל ל " (דרכי צדק‬ ‫פרק א׳‪ ,‬אור הגנוז‪ ,‬תצא)‪ ,‬כי ״אין התפלה לצורר עצמו כי אם לצורר גבוה‪,‬‬ ‫לתועלת השכינה" (תולדות יעקב יוסף‪ ,‬עקב)‪ ,‬״ואם יכוין אדם לתועלת עצמו‬ ‫הגשמי‪ ,‬שיהא נענה בתפלתו לתועלתו הגשמי‪ ,‬אז נעשה מסד מבדיל ואינו‬ ‫נענה כלל״ (כתר שם טוב‪ ,‬ועיין בתוספתא ברכות פ״ז) התפלה היא להוציא‬ ‫״הכוונה הטהורה מהקליפות הסובבות אותה‪ ,‬להחיות בכוונתו ובמחשבתו‬ ‫דבורי התפלה ואותיותיה" (חסד לאברהם"‪ ,‬בשם הבעש״ט) כמו שרק‬ ‫העשן מהעצים הנדלקים עולה למעלה אבל החלקים העבים נשארים למטה‪,‬‬ ‫כן מכל תפלות המתפללים עולה רק ה כ ו ו נ ה למעלה" (״אור המאיר"‪,‬‬ ‫בשם הבעש"ט) והאדם צריר לבטל את כל ישותו ולחשוב קודם התפלה שהוא‬ ‫מוכן למות מאותה תפלה מחמת הכוונה (״כתר שם טוב״״) ״ויכוין לעורר‬ ‫בתפלתו האותיות שנבראו בהם שמים וארץ וכל הברואים כלם עליונים‬ ‫ותחתונים כולם״ (דברי צדק)‪ ,‬ולא יאמר אדם בשבת אתפלל בכונה ולא‬ ‫בחול" (צוואת הריב"ש‪ ,‬ועיין בספר חמדת ימים ח"א פ״ד‪ ,‬״חסד לאברהם"‬ ‫לר״א אזולאי‪ ,‬מעין ב׳ נהר ל"ז — מ"ב)‪.‬‬ ‫שכט‪.‬‬ ‫״יש שהכוונה בתפלה מרמזת על גדולה‪,‬‬ ‫והגאון מהר״ם מינץ אומר‪:‬‬ ‫‪121‬‬ ‫התפלה‬ ‫על‬ ‫ה סו ד‬ ‫ב ע לי‬ ‫גבורה״ תפארת הספירות וכו׳ (שו״ת מהר"ם מינץ‪ ,‬סי׳ פ״א‪ ,‬ועיין שו"ת‬ ‫מהרי״ל סי׳ קצ״ד‪ ,‬ובס׳ נפש החיים שער ב׳) ״האדם צריר להתחזק תחלה‬ ‫קודם התפלה כדי שיהיה לו ד ב ק ו ת " ‪ ,‬״יאמר התיבות בכונה גדולה״‬ ‫(צוואת הרב״ש)‪ ,‬ואפילו המכוון בתפלתו כל הכוונות‪ ,‬אינו ״גדול כל־כר כמו‬ ‫זה שמתפלל בהתקשרות" (אור תורה‪ ,‬בחוקותי‪ ,‬אמרי צדיקים‪ ,‬בשם המגיד)‬ ‫״עיקר עבודת הבורא יתברר הוא הדבקות‪ ,‬והאדם צריר לדבק מחשבתו בבורא‬ ‫בשעת התפלה‪ ,‬להיות דבוק בו דבקות אמתית" (דברי תורה‪ ,‬בסופו‪ ,‬מאור‬ ‫ושמש בראשית) ו״מי שמתפלל בדבקות דומה כאילו הקב״ה מדבר עמו"‬ ‫דברת שלמה‪ ,‬בשם רבו) ״וכמו שאנו עומדים לפניו ומדבקים את כל‬ ‫מחשבותינו אל הנקודה האמצעית‪ ,‬שהיא אלהותו יתברר‪ ,‬כר הקב״ה מצמצם‬ ‫את עצמו ועומד על נקודת עושי רצונו" (דברי תורה‪ ,‬בסופו)‪ ,‬״וכשהאדם‬ ‫מתדבק לפנימיות חיותו של הבורא‪ ,‬אפשר לו לשנות את הטבע" (פרי הארץ‪,‬‬ ‫ויגש) ״והתפלה בדבקות הוא יסוד העבודה (כתבי קודש‪ ,‬ועיין בספר ד ר כי‬ ‫צ ד ק‪ ,‬לר׳ מנחם מענדל מלוסקא‪ ,‬לקוטי רמ"ל‪ ,‬דרכי ישרים)‪.‬‬ ‫של‪.‬‬ ‫ש נ י א ו ר ז ל מ ן מ ל א ד י מאמין‪ ,‬כי ״התפלה‬ ‫ה ר ב ר׳‬ ‫מהפכת גם רצון חומר הגוף לה׳ לבדו‪ ,‬וכשם שהכסף המעורב בסיגים בתכלית‬ ‫התערובות‪ ,‬כשנותנים אותו בכור המצרף בשלהבת יתברר ומתפרדים כל‬ ‫החלקים שבו‪ ,‬עד שהחלק הטוב יוצא נקי בפני עצמו‪ ,‬וכל שנותנים אותו‬ ‫בשלהבת הרבה פעמים יותר יובדל חלקי הסיגים הדקים‪ ,‬וכל שנשתהא הכסף‬ ‫בשלהבת יותר‪ ,‬יותר יוצא ההעלם‪ ,‬עד שגם הדקין שבדקין יצאו להפרד בפני‬ ‫עצמן ולא להיות מעורבים בטוב‪ ,‬כר על ידי שלהבת העולה מאליה בתפלה‪,‬‬ ‫מתבררים כל החלקים המעורבים ויוצא מן ההעלם כל הסיגים גם הרק שבדקיר‬ ‫(לקוטי תורה‪ ,‬במדבר) ״ועל ידי התפלה נתגלה הרע מה שהיה תחלה מעורב‬ ‫בטוב ולא היה ידוע כל שהוא רע" (תורה אור‪ ,‬תשא ד"ה מצרף לכסף) ואפילו‬ ‫התורה ושאר כל המצוות שהן ענינים רוחניים דקים וזכים ביותר‪ ,‬גם הן‬ ‫מזדככות על־ידי התפלה ועל ידה ״מתעלות מגשמיותן ועולות עד לאצילות"‬ ‫(לקוטי תורה בהר‪ ,‬ד"ה ענין ירידת הגשמות)‪ ,‬״וביטול המציאות אליו יתברר‬ ‫שהוא ענין מסירות נפש‪ ,‬נקבע במחו ולבו בשעת התפלה" (לקוטי תורה‪,‬‬ ‫בהר) ״ולנפש האלהית אין שליטה וממשלה על נפש הבהמית בבינוני‪ ,‬כי אם‬ ‫בשעת התפלה‪ ,‬שאז מתגברת הנפש האלהית בו ומתעוררת לאהבת ה׳ גתניא‪,‬‬ ‫פרק י״ג) ״ועת וזמן חזוק ואמוץ הראש והשכל המתבונן‪ ,‬היא שעת התפלה‪,‬‬ ‫שהיא שעת רחמים ועת רצון העליון למעלה" (אגרת הקדש בתחלתה) ״ועל‬ ‫ידי התפלה נמשר אור השפע מלמעלה למטה‪ ,‬ובכל תפלה יש גאולה דמשיח‬ ‫למעלה" (סידור‪ ,‬שער התפלה ד"ה ואני תפלה) ו״עיקר ענינה ומהותה של‬ ‫התפלה הוא יסוד כל התורה" (מכתבו של הרב לר׳ אלכסנדר משקלוב) ״אם‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪122‬‬ ‫היו כל ישראל מתפללין ב כ ו ו נ ה ‪ ,‬היה בא משיח וכו׳ (סדור שער התפילה‪,‬‬ ‫ד״ה ואני תפלה) ״לכוון הימיב בכל מלה‪ ,‬בקול המעורר הכוונה ורעותא‬ ‫דלבא" <מכתבו של הרב לכללות אנ"ש) ״לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד‬ ‫ה׳ בעבודת התפלה בכוונה‪ ,‬ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שלו המונעים‬ ‫ב או תיו ת‬ ‫הכוונה במלחמה עצומה" (תניא פרק ל׳) ״צריר להעמיק‬ ‫התפלה‪ ,‬כי על ידי אותיות התפלה מתעלה האדם למעלה יותר" (תורה אור‬ ‫בשלח) ״ואותיות התפלה עולות על־ידי המלאכים העליונים בעלוי אחר עלוי‬ ‫מעולם לעולם עד שתעלה לרום המעלות" (סידור שער הסוכות) ״ח״י ברכאן‬ ‫דצלותא‪ ,‬הן כנגד חי חוליות השדרה‪ ,‬שדרך הם נמשך השפע מהמוח" (לקוטי‬ ‫תורה‪ ,‬בשלח‪ ,‬בלק‪ ,‬״שער היחוד והאמונה ם"ד") ״לא יתפלל אדם בחורבה‬ ‫כי החורבה משל על עולם הקליפה" (תולעת יעקב ב״ח) והבעש"ט ז״ל נותן טעם‬ ‫למצות התפלה לקריאת שמע קודם הנץ החמה מפני ״שכהשמש יצא על הארץ‬ ‫אז אין נסתר מהדברים הבאים ממלאכי הימה" (צוואת הריב״ש) וטעמו של‬ ‫ר׳ פ נ ח ם מ ק ו ר י ץ ז"ל בזה הוא מפני ש״אז לא נתמלא העולם בדברי‬ ‫שטות והבל" (מדרש פנחס‪ ,‬פ"ר ועיין ס י ד ו ר ‪ ,‬שער התפלה‪ ,‬ל ק ו ט י‬ ‫תורה‪ ,‬הקת ובלק)‪.‬‬ ‫שלא‪.‬‬ ‫ור׳ חיים מוואלאזין מספר ״מדי דברי עם הגר"א ז"ל בענין התפלה‪ ,‬אמר‬ ‫לי‪ ,‬פעם אחת הראוני מן השמים גודל ענין התפלה‪ ,‬כי יגעתי יגיעות רבות על‬ ‫הבנת מאמר אחד בזוהר הקדוש ולא עלה בידי לפרשו לאמתו‪ ,‬והנה ביום‬ ‫ראש חודש אחד בעמדי להתפלל תפלת העמידה דשחרית‪ ,‬ברגע אחד נפל‬ ‫במחשבתי באותו המאמר לפרשו על שבעה אופנים" (ספרא דצניעותא‪,‬‬ ‫בהקדמה‪ ,‬ווילנא‪ ,‬תרמ״ב)‪.‬‬ ‫שלב‪.‬‬ ‫והנה ר׳ ד ו ב ב ע ר ה מ ג י ד מ מ ע ז ר י ט ש זצ"ל‪ ,‬תלמידו של‬ ‫הבעש״ט אומר ‪ :‬״אינו יכול להתפלל כראוי אם אין לו אור מקיף אותו מכל‬ ‫צדדיו ‪,‬שירגיש אותו אור מקיף" (אור תורה נ"ו)‪ ,‬״יש מסר מבדיל בין‬ ‫השי״ת ובין האדם‪ ,‬וצריך בשעת התפלה באותן התיבות שאומר להתגבר מאד‬ ‫בשכלו ולסתור המחיצה המבדלת‪ ,‬עד שיודבק בו יתברר <שם‪ ,‬ק׳)‪ ,‬״פעמים‬ ‫יכול לומר התפלה במהירות מאד‪ ,‬מחמת שבוערת בלבו אהבת השם מאד‬ ‫והתיבות יוצאות מפיו עצמן" (אור האמת‪ ,‬פ"ג) ״זה חסד גדול שאדם חי אחר‬ ‫התפלה‪ ,‬שלפי דרך הטבע היה לו למות‪ ,‬מחמת שמפסיד כחו‪ ,‬שנותן בהתפלה‬ ‫כל כחו מחמת כוונות הגדולות שמכוין" (אור האמת‪ ,‬ק״ד) ״כשאיש הישראלי‬ ‫עומד להתפלל בדחילו ורחימו אז ממילא אומרים שירה בכל העולמות כל‬ ‫המלאכים והשרפים ושאר כתות‪ ,‬כי הם כולם כלולים בו" (אור האמת‪ ,‬כ״ה)‪,‬‬ ‫‪/‬‬ ‫‪123‬‬ ‫ה ש ת ל ש ל ר ת ד‪ .‬ת פ ל ו ת‬ ‫ועיין בספר ״מגיד דבריו איעקב"‪ ,‬ד׳‪ ,‬ועיין בספר ״נתיבות עוצם" אמהר"א‬ ‫מפראג ז״א‪ ,‬נתיב העבודה‪ ,‬ותמצא אבני חן פנינים ומרגאיות‪.‬‬ ‫פרק עשרים וששה‪.‬‬ ‫השתלשלות התפלה בישראל‪.‬‬ ‫שלג‪.‬‬ ‫עבודת האאקים בישראא יש אה ערר רב עד מאד בדברי ימי הדתות‪.‬‬ ‫היא הראשונה שנבראה אגמרי ממעשה הקרבנות וזכאית היתה אהסרא בשם‬ ‫״עבודה שבאב"‪ ,‬וגם מכא שאר חיצוניות נשתחררה‪ ,‬מהכהנים וכיוצא בזה‪.‬‬ ‫עבודה צרופה זו‪ ,‬שאא היתה זקוקה אאא ארצונו שא צבור קטן‪ ,‬נקא היה‬ ‫אה אהתפשט בכא העואם כואו‪ .‬ועבודת אאקים זו נערכה בתמידות ובסדר‪,‬‬ ‫אא רק בשבתות וימים טובים‪ ,‬אאא בכא ימות השנה‪ ,‬וכר נתקדשו כא החיים‬ ‫כואם בקדושה עאיונה‪ ,‬ובפרט שתפאת שחרית וערבית מדי יום ביומו נעשתה‬ ‫נם אתפאת יחיד‪.‬‬ ‫סדר וסדור התפלה‪.‬‬ ‫שלד‪.‬‬ ‫סדר התפאה בישראא אא היה מתחיאתו ארור ומורכב כסדר התפאה‬ ‫שבימינו‪ ,‬נשתנה הרבה במרוצת הזמנים‪ ,‬וכבר אמר חכם אחד‪ ,‬שהתפאות‬ ‫שאנו הן פרי התפתחות שא אאפי שנה‪ ,‬מתהאה אא היה בכאא סדר קבוע שא‬ ‫תפאה‪ ,‬אא היה כא נוסח מסוים‪ ,‬רק התוכן הכאאי חובה היתה‪ ,‬ונוסח המאים‬ ‫מסור היה אאבו שא העובר אפני התיבה‪ .‬אחר כר נוספו עאיה פסוקים ופרקים‬ ‫מן המקרא‪ ,‬קשוטים פיוטיים וכדומה‪ ,‬וכר נקבע קמעא קמעא סדר תפאות‬ ‫אכא ימות השנה‪ ,‬והוא עיקר הסדור שאנו (תואדות התפאה והעבודה בישראא‪,‬‬ ‫פתיחה)‪.‬‬ ‫ה ש ם ת פ א ר‪ ,‬מציין בקשת רחמים‪ ,‬״התפאא״ פירושו מעיקרא קרוא‬ ‫את ה׳ אשופט‪ ,‬מאשת ״פאיאים"‪ .‬בתאמוד משמש הפעא ״התפאא" והשם‬ ‫״תפאה״ אר ורק אתפאת שמונה עשרה‪ .‬אחר כר כנו בשם תפאה כא תחנה‬ ‫ובקשה גובתאמור ״רחמים ותחנונים") וגם במקרא כא תפאות תודה והאא‪.‬‬ ‫הוראת סדר‪.‬‬ ‫שלה‪.‬‬ ‫״ ס ד ר " פירושו באשון התאמוד ובתרגומים גם קבוץ‪ ,‬אמשא ״ואת‬ ‫הכוכבים״ (בראשית א׳‪ ,‬י״ד) מפרש תרגום ירושאמי ״וית סדר כוכביא"‪.‬‬ ‫במס׳ ראש השנה (י"ז ע״ב) ״סרר תפאר‪.‬״ — פירושו נוסח תפאה אחת‪ ,‬אבא‬ ‫מצינו ״סדר" או ״סדרא" סתם בהוראת כאא כא התפאות‪.‬‬ ‫הסדור והמחזור‪.‬‬ ‫שלו‪.‬‬ ‫השם הכואא הקרום היה מאפנים ״סדר תפאות וברכות"‪ .‬אחר־כד נתקצר‬ ‫א״סדר תפאות"‪ ,‬״סדר תפאה״‪ ,‬״סידור״‪ .‬בצד ה״סידור" קם קובץ ׳בשם‬ ‫״מחזור"‪ .‬התיבה מחזור" אקוחה מחשבון השנים‪ ,‬שכן קוראים אתקופה‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪124‬‬ ‫מסוימת של י״ט שנה מחזור קטן או מחזור לבנה‪ ,‬וגם קראו בשם מחזור‬ ‫לספר העוסק בחשבון התקופות‪ .‬בספרותנו ״מחזור" פירושו מתחלה סדר‬ ‫השנה בבית הכנסת• המחזורים הראשונים ודאי לוחות השנה היו‪ ,‬שנוספו‬ ‫בהם דיני התפלות ונוסחן לפי תקופת השנה‪ ,‬וכשנתרבו הפיוטים נעשה‬ ‫הלוח טפל ורק השם ״מחזור" נשאר ממנו‪ .‬הסידור והמחזור אינם דברים‬ ‫המשונים זה מזה לחלוטין‪ ,‬שיש בזה מה שאין בזה‪ ,‬אלא יש בכלל המחזור‬ ‫גם הסידור; הסידור מצמצם והמחזור מרחיב‪ ,‬הסידור אינו כולל אלא את‬ ‫התפלות העיקריות והמחזור מוסיף גם את הפיוטים‪ .‬בדורות האחרונים‬ ‫נוהגים להוסיף בסידורים גם את הפיוטים לשבתות המצוינות גם דיניש‬ ‫ובאורים‪.‬‬ ‫שלז‪.‬‬ ‫מתחלה אסור היה להעלות את התפלות על הכתב‪ ,‬עד שאמרו ‪ :‬״כותבי‬ ‫ברכות כשורפי תורה" (תוספתא שבת ריש פי״ד ; בבלי שם קט״ו ע״ב)‪ ,‬רק‬ ‫לאחר חתימת התלמוד‪ ,‬כשהוכרחו מפני צוק העתים להעלות על הכתב את‬ ‫כל התורה שבעל־פה נכתבו גם התפלות‪ .‬הסדור היותר קדוש שנשתמר בידינו‬ ‫הוא ״סדר רב עמרם גאון״‪ .‬אחד הסידורים הקדומים הוא סידורו של רב‬ ‫סעדיה גאון‪ ,‬ונמשד הדבר במשר כמה מאות שנה‪ ,‬שכל גדול בתורה‪ ,‬היה מחבר‬ ‫סידור שלו‪ ,‬מכאן המחזורים המרובים‪ ,‬והידוע ומשובח שבהם הוא מ ח ז ו ר‬ ‫ו י ט ר י של ר׳ שמחה ב״ר שמואל‪ ,‬אחד מתלמידי רש״י‪ ,‬סידורו של רש״י‬ ‫עצמו‪ ,‬שאמנם אין בו אלא דיני תפלה ולא נוסחאות‪ ,‬נדפם בברלין (שם‪,‬‬ ‫פתיחה‪ ,‬צד ‪.19‬‬ ‫הסדור ולשון הקודש‪.‬‬ ‫שלח‪.‬‬ ‫הפרופיסור ר׳ אברהם ברלינר מעיר בספרו ״ראנד־בעמערקונגען״‪ ,‬כי‬ ‫אין ספר מצוי ביד כל איש ישראל למקצהו ועד קצהו כמו ״הסידור"‪ ,‬אשר‬ ‫לא יפקד מקומו גם בבית עני או בער‪ ,‬אשר אין חמשה חומשי תורה בביתו‪.‬‬ ‫וע״ז מעיר ר׳ זאב יעבץ ז״ל ‪ :‬״ואנחנו מוסיפים ואומרים‪ ,‬כי הסידור לא‬ ‫מעשה ידי חכם פלוני או חסיד פלוני הוא׳ כי אם לישראל כולו הוא‪ ,‬הוא‬ ‫יסדו והוא הציב את דלתותיו לשכן בקרבו רוח קדשו״ (הקדמה למקור‬ ‫ברכות) בראשונה היה כל ארם מישראל מברר את ה׳ ומתפלל אליו ״כל‬ ‫אחד לפי כחו‪ ,‬אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה‪ ,‬ואם היה ערל שפתים‬ ‫מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה״ (רמב"ם ה׳ תפלה א׳ ב׳—ג׳) ״וכן היה‬ ‫הדבר נוהג תמיד ‪ ---------‬ע ד עזרא‪ ,‬וכיון שגלו ישראל ‪ ------‬ונולדו להם בנים‬ ‫בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלה שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד‬ ‫מלשונות הרבה ‪ ---------‬ו מ פני זה כשהיה אחד מתפלל‪ ,‬תקצר לשונו לשאול‬ ‫חפציו או להגיד שבח הקב״ה בלשון הקודש ‪ ---------‬ו כיון שראה ע ז ר א‬ ‫‪125‬‬ ‫ה פיו טי ם‬ ‫(רמב״ם‬ ‫ד י נ י כד ע מיו ותקנו להם ‪ ---------‬ברכות על הסדר‬ ‫ו בי ת‬ ‫ש ם‪ ,‬ד׳)‪.‬‬ ‫פרק עשרים ושבעה‪.‬‬ ‫שלט‪.‬‬ ‫ה פ י ו ט י ם ‪ .‬אחרי הרב! הבית היו בתי הכנסיות הססומות היחידים‬ ‫שנתקדשו לעבודת ה• בצבור‪ .‬ומלבד איזה פרקי תהלים ותפלות סצרות אשר‬ ‫נתקנו על‪-‬ידי אנשי כנסת הנדולה‪ .‬לא היה להם שום סדר קבוע ומסובל‪,‬‬ ‫על־כן היו החכמים שירדו לפני התיבה מחברים תפלות לצרכם‪ ,‬מהם שנתקבלו‬ ‫ומהם שלא נתקבלו (עיי! ברכות ל"ג ול"ד‪ .‬ומדרש שו״ט י"ט) ועיי! תחבמוני‬ ‫שער כ"ד)‪.‬‬ ‫שמות הפיו טי ם‪.‬‬ ‫שט‪.‬‬ ‫הפיוט נקראים בשמות שונים לפי סגנונם או לפי מקומם במחזור‪ ,‬י ו צ ר ‪-‬‬ ‫כעין פיוט לברכת יוצר אור‪ ,‬״ או פ ר ‪ -‬מ פ ני שהוא קורם) ל״אופנים‬ ‫וחיות הקרש״‪ ,‬״זו ל ת ״‪ -‬ל פני גמר התפלה ״איז אלקים זולתך"‬ ‫״קרובות" ‪ -‬נקראו הפיוטים שנכתבו בשביל חזרת הש״ץ ומקומם‬ ‫בתור התפלה‪ ,‬השם הזה נמצא במדרש (ויקרא רבה פרק י״ט)‬ ‫ר׳ אלכסנדרי ק ר ו ב ה ‪ ,‬כלומר‪ ,‬ש״ץ מחבר קרובות׳ ואמרו בב״ר (פמ״ט)‬ ‫שאומרים לזה‪ ,‬העובר לפני התיבה בא ו ק ר ב‪ ,‬היינו לתפלה‪ ,‬ולדעת אבודרהם‬ ‫נקראו הפיוטים שאומרים באמצע התפלה מטעם זה ״קרובות״׳ יש גם הכותבים‬ ‫קרוב״ץ׳ ובעל התשבי בנמוקיו אומר‪ ,‬שזה שבוש האשכנזים החושבים שמלת‬ ‫קרוב ץ הוא ר״ת של הכתוב‪ :‬״קול רנה וישועה באהלי צדיקים״‪ .‬רי״ז‬ ‫היידנהיים קרא שם המחזור שהוציא בפירושו ותרגומיו ״םפר קרובות״‬ ‫״בעבור שהקרובות הם עיקרי הפיוטים״‪ ,‬הפיוט שבתור הקרובות המדבר‬ ‫מסדר היום נקרא ״סדר״ והאחרון שבקרובות נקרא ״סלוק״׳ אליעזר לאנדס־‬ ‫הוטה בספרו ״עמודי העבודה״ מונה ארבע מאות פייטנים נודעים ומספר‬ ‫פיוטיהם כששלשת אלפים‪ ,‬שכתבו באשכנז‪ ,‬צרפת ואיטליא (עיין צונץ ״סי־‬ ‫נאגאגע פאעזיע" ; ״ליטעראטור געשיכטע דער סינאגאגל פאעזיע״ ; שטי ע־‬ ‫שניידער ״יידי שע ליטעראטור״ ; הקדמת היידנהיים למחזוריו; שו״ת ״זכר‬ ‫יהוסה" א״ח סי׳ י״ט וכו׳ ווארשא תרנ״ט)‪.‬‬ ‫פייטן‪ ,‬פייטנא‪.‬‬ ‫שמא‪.‬‬ ‫כנוי למחבר שירי תפלה‪ ,‬ונמצא במדרש ‪ :‬״הרין פייטנא כד עביר אלפא‬ ‫ביתא זמנין מיחסל לה וזמנין דלית מיחסל לה״ (שיר רבה פ״א׳ ז׳) ממלה‬ ‫זו נתהוה הפעל פ י י ט והשם פ י ו ט ‪ .‬בתרגום ירושלמי למלכים ב׳ ג׳ ט"ו‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪126‬‬ ‫הפעל נ ג ן מתורגם פ י י ט ‪ /‬בשם פיוט מכונה בל מין שירה‪ ,‬ו ר׳ ש ב תי‬ ‫ד ו נ ו ל י ‪ ,‬למשל‪ ,‬קורא לפתיחתו אל פירושו לספר יצירה בשם פיוט‪ ,‬אבל‬ ‫בעיקר נתיחד השם על שירה דתית הנכתבת לתור התפלה‪.‬‬ ‫ועוד שם אחד מצוי לפייטנים‪ ,‬הוא השם פ ז מ ו ן ‪ ,‬ומקורו בפעל פ ז ם‬ ‫הנמצא בתרגום ירושלמי (שמות ט״ז כ״א ואיוב ל׳ א׳ לפעל ע נ ה ) במדרש‬ ‫נמצא שורש זה בהוראת ״חביבות״‪ ,‬פירוש המלה מעיקרה — שי רי ם‬ ‫ב ח ר ו ז י ם מ ח ו ל ק י ם ל ב ת י ם ‪ ,‬ואח״ב נתיחדה הוראתה לשירים‬ ‫בעלי חרוז החוזר חלילה (עיין תשובות יוסף אבן מיגש‪ ,‬סי׳ ר״ד)‪.‬‬ ‫פיו טי ם לי מי ם נור אי ם‪.‬‬ ‫שמב‪.‬‬ ‫במוסף של ימים נוראים וביוה״ב נם בשחרית באים פיוטים גם לאחרי‬ ‫הקדושה קודם חזרת ״ובכן תן פחדך״‪ .‬בפיוטים אלה אפשר לראות המשך‬ ‫הקרובות‪ ,‬אבל יש במוסף עוד הוספות שאין בהן משום קרובות והן קדומות‬ ‫מהן‪ ,‬הוספות אלו פותחות ב״אוחילה לאל״ והוא מעין ר שו ת‪ ,‬שהפייטן‬ ‫מתיצב לפני הקב״ה ומבקש סיעתא דשמיא לתפלתו‪.‬‬ ‫שמג‪.‬‬ ‫בראש השנה באות אחרי פתיחה זו הפיוטים לשלש ברכות המיוחדות ‪:‬‬ ‫מלכיות‪ ,‬זכרונות‪ ,‬שופרות אין הם מפסיקים את תפלת שמונה עשרה‬ ‫כקרובות‪ ,‬אלא באים לפני התפלות ״על כן‪ ,‬אתה זוכר‪ ,‬אתה נגלית״‪ ,‬עוסקים‬ ‫הם בתוכן שלש התפלות הללו‪ ,‬מאירים אותן ע״י דוגמאות מן המקרא‪ ,‬ובנוים‬ ‫באופן שכל בית מסיים בתורה המתאימה לתפלה (מלכות‪ ,‬זכרון‪ ,‬שופר)‪,‬‬ ‫אחרי כל בית בא פסוק מן המקרא‪ ,‬על־פי רוב מן הפסוקים שבתפלה עצמה‪.,‬‬ ‫שם הפיוטים כשם התפלות ‪ :‬ת ק י ע ו ת ׳ ת ק י ע ת א ‪ ,‬נוהגים הם רק‬ ‫במנהג אשכנז ושאר המנהגים המפסיק את הבקשה‪ ,‬בכל המנהגים אומרים‬ ‫תקיעת שופר ״היום הרת עולם״ ובמנהגי אשכנז ורומניה מוסיפים גם ״ארשת‬ ‫שפתנו״‪ ,‬והוא כמין סלוק לכל אחת משלש התפלות״‪.‬‬ ‫קרובו ת ו ס לי חו ת ליו ״ ב‪.‬‬ ‫שמד‪.‬‬ ‫״ביום הכפורים מתחברות הקרובות והסליחות לחטיבה אחת♦ חוץ מזה‬ ‫נוהג ביום הכפורים ס ד ר ה ע ב ו ד ה ‪ .‬כעת אין אומרים אותו גם‬ ‫בשחרית ובמנחה אין לפיוטים הללו שייכות פנימי ת אל התפלה‪ ,‬רק שהם‬ ‫נאמרים בשעת חזרת הש״ץ לפני סיום הברכה האמצעית‪ ,‬אמירת סדר עבודה‬ ‫בפי שליח צבור מוזכרת עוד בתלמוד‪ ,‬והנוסח הקדום ביותר המתחיל ״שבעת‬ ‫ימים״ הוא לפי נוסח המשנה ״בדיוק‪ ,‬הנוסחאות המאוחרות פ י ו ט י ו ת‬ ‫הן‪ ,‬ואעפ״י שמשונות זו מזו כולן בנויות בתבנית אחת‪ ,‬וכנראה נסמכות הן‬ ‫על נוסחה קדומה אחת‪ ,‬בודאי נוסח ״אתה כוננת״ הנהוג בספרדית‪ .‬כמה‬ ‫פייטנים חברו סדרי עבודה שונים‪ ,‬רובם פותחים ב״רשות לסדר עבודה ‪,‬‬ ‫ויש שחברו ר שו ת לסדרי עבודה של אחרים‪ ,‬כל מנהג ומנהג בחר לו פיוט‬ ‫‪127‬‬ ‫ו ה ס לי חו ת‬ ‫ה פיו טי ם‬ ‫אחר ממין זה וכן ניצלו מאבדן״ אבל מספר סדרי העבודה שנשתמרו אינו‬ ‫אלא מיעוט קטן מן הפיוטים ממיז זה‪ ,‬שנתחברו בשעתם‪ ,‬בכתבי היד שבגניזה‬ ‫נמצאו כמה קטעים שיש לראות מהם מה גדול היה כח המושר של נושא‬ ‫זה על הקהלות ועל הפייטנים‪.‬‬ ‫שמה‪.‬‬ ‫פ י י ט נ י ה ס פ ר ד י ם נהגו לחבר גם בשביל תפלת שחרית של יום‬ ‫הכפורים פיוטים המציירים מעשי הכהן הגדול עפ״י הנאמר בפרשת ״אחרי‬ ‫מות" וקראו לפיוטים אלו ג״כ ״סדר עבודה" (תולדות התפלה והעבודה‬ ‫בישראל‪ ,‬צד ‪.131‬׳)‬ ‫הסליחו ת‪.‬‬ ‫שמו‪.‬‬ ‫אם הפיוט מציין בל מיני שירים ותשבחות הנה הסליחה מציינת את‬ ‫השתפכות הנפש‪ ,‬את ה ת ח נ ו ת ו ה ו י ד ו י ם ו ה ק י נ ו ת ‪ ,‬עם‬ ‫הבקשות והתקוות השייכות להן‪ .‬הסליחה היא בדוד כלל תפלת ימי הצום‬ ‫ועשרת ימי תשובה‪ .‬תפלות כאלו נקראות במדרש ״סדרי סליחה״ (תדב״א‬ ‫זוטא מ״ב)‪.‬‬ ‫שמז‪.‬‬ ‫בקשת סליחה אין לה טעם אלא אם יש עמה ו ד ו י ‪ ,‬ולא ודוי החטאים‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא גם ציור היצר הרע והחולשה של האדם מצד אחד ושלימותו‬ ‫וחסדו של הקב״ה מצד שני‪ .‬וכר נהגו בסליחות לתעניות‪ .‬פתחו בתחינות‬ ‫שבמקרא‪ ,‬וביחוד בודויים שבעזרא ובדניאל ובפסוקי תהלים♦ כל זה נקרא‬ ‫״פסוקי רצוי סליחה" סדר רב עמרם‪ ,‬הוצאת מארכס ‪ ,)28‬ואח״ב קצרו ואמרו‬ ‫״סליחה"‪ .‬בסליחות שבסדר רב עמרם ובכתבי יד יש להכיר היטב לקוטי‬ ‫הפסוקים הנקראים בשם סליחה‪ ,‬והם מסודרים קבוצות קבוצות ‪ :‬פסוקי ״אל"‬ ‫לחוד‪ ,‬פסוקי ״טוב" לחוד‪ ,‬פסוקי ״הביטה״ לחוד וכר‪ ,‬במקום שלא נמצא פסוק‬ ‫מתאים לפתיחה היו פותחים בבטוי מקראי פשוט וקצר; כי על רחמיד‬ ‫הרבים" או ״לא בחסד ולא במעשים וכיוצא בהם‪.‬‬ ‫שמח‪.‬‬ ‫הודוי היה מסיים ב ב ק ש ת עזרה ושנוי המצב הרע‪ :‬״אלקינו‬ ‫בשמים יהמו רחמיר עלינו״ וכמה תחנות המתחילות‪ :‬״אבינו מלכנו"‪,‬‬ ‫״עשה למען וכו׳״ וכבר מצינו בתפלת תענית שבמשנה תחנה כזו המזכירה‬ ‫את האבות ואת הצדיקים ; ״מי שענה‪ ...‬הוא שיענה"‪ ,‬אח"כ נתרחבו תחנות‬ ‫אלו עפ״י א"ב ״עננו אבינו‪ ,‬עננו בוראנו‪ ,‬גואלנו"‪ ,‬״עשה למען אמתר‪ ,‬בריתד‪,‬‬ ‫גדלר"‪ ,‬במנהג אשכנז מצויות בסליחות ליום כפור קטן סליחות הדומות‬ ‫לתכנית קדומה זו‪.‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫שמט‪.‬‬ ‫דיני‬ ‫‪128‬‬ ‫מתחאתן נועדו הסאיחות רק א י מ י ת ע נ י ו ת ‪ ,‬חוץ מי מי הצום‬ ‫אזכרוז היו תעניות צבור עא בא צרה שבאה או שהתרחשה אבא‪ ,‬בתעניות כאאו‬ ‫נהגו בארצות הקדם אהוסיף עא התפאה שבמשנה גם פיוטים (עייז תשובות‬ ‫הגאונים חמדה גנוזה סי׳ ק״ם‪ ,‬קם״א) ובתעניות שא זברה היו אומרים בא״י‬ ‫קרובות ואא היה צורר בפיוטים נוספים‪ ,‬אבא בבבא שאא היו מחבבים את‬ ‫הקרובות היו מוסיפים אחרי ברכה רביעית שא שמונה עשרה — ״סאח אנו" —‬ ‫סאיחות פיוטיות מענינא דיומא‪ ,‬ומנהג זה האר ונתרחב‪ ,‬מספר ימי הזכרון‬ ‫האד ונתרחב‪ ,‬ובבא קהאה וקהאה היו ימי תעניות משאה‪ ,‬ובא הפורעניות‬ ‫שעברו עאיה‪ ,‬ובכא יום צום כזה נאמרו סאיחות שנתחברו אשני הימים‬ ‫והסאיחות האאו מקור נאמן הז אדברי ימי הגזירות והרדיפות גתואדות התפאה‬ ‫והעבודה בישראא ‪.) 137‬‬ ‫שג‪.‬‬ ‫החשוב שבימי הצום הוא יום הכפורים‪ ,‬שהוא צום וחג כאחד‪ ,‬עא פי‬ ‫סדר רב עמרם אומר החזן בו ביום פיוטים אחדים אשאש ברכות ראשונות‬ ‫והם רשות ומוסיף עאיהם סאיחות שהן ״חובת היום״‪ .‬צירוף כזה נקרא‬ ‫״מעמד" או ״מעמד שיש בו ריצוי וסאיחה"‪ ,‬ופיי טני הספרדים היו נוהגים‬ ‫אחבר פיוטים שיש בהם משום קרובות וסאיחות כאחד‪ ,‬אדברי אאחריזי היה‬ ‫יוסף אבן אביתור הראשון‪ ,‬שחבר ״מעמד איום הכפורים השם ״מעמד״ הושאא‬ ‫אשאר סאיחות שא תעניות ואאחריזי קרא אסאיחותיו שא גבירוא ״מעמד‬ ‫הצומות" (תחכמוני‪ ,‬ח״ג)‪.‬‬ ‫שנא‪.‬‬ ‫סאיחות מיוחדות נתחברו אעשרת ימי תשובה שהיו נוהגים אהתענות‬ ‫בהם‪ ,‬ומפני שבר״ה ובשבת שובה אסור אהתענות היו נוהגים המהדרים אצום‬ ‫ארבעה ימים אפני ר״ה‪ ,‬והיו קצת מהדרים נוהגים אצום מר״ח אאוא‪ ,‬אומר‪,‬‬ ‫ארבעים יום אפני יוהכ״פ‪ ,‬אפי מספר הימים שנמצא בהם משה רבינו בהר‬ ‫סיני אפני קבאת האוחות שנית‪ ,‬בכא יום נהגו אומר סאיחות‪ ,‬ומכיון שהימים‬ ‫ימי כפור עונות קראו אהם י מ י ם א י ח ו ת " (תואדות התפאה והעבודה‬ ‫בישראא‪ ,‬שם)‪.‬‬ ‫‪0-------------------------------o‬‬ ‫פרק עשרים ושמונה‪.‬‬ ‫תפלות ראש השגה ויום הכפורים‪.‬‬ ‫שנב‪.‬‬ ‫חז״א אמרו‪ :‬כשם שחתימתן שא ר״ה ויוה״ב משונה משאר ימים‪ ,‬כן‬ ‫תפיאתן (מש!ונה) (סופרים י״ט‪ ,‬ח׳) ומה הוא שנוין? שבכא השבתות‬ ‫‪129‬‬ ‫כ פו ר‬ ‫ה שנ ה ‪< 1‬ו ‪0‬‬ ‫רא ש‬ ‫ת פ לו ת‬ ‫והמועדות אינה משתנה אאא ברכה אמצעית‪ ,‬שהיא ברכת קדושת היום באבר‪,‬‬ ‫וג׳ ראשונות וג׳ אחרונות בעינן הן עומדות ואינן משתנות באום‪ ,‬שרק עא‬ ‫ברכות אמצעיות באבד אמרו ״בכא יום ויום תן או מעין ברכותיו" (סכות מ״ו)‬ ‫שא שבת מעיז שא שבת‪ ,‬שא חוא מעין שא חוא‪ ,‬שא יו״ט מעיז שא יו״׳ט (ר ש "י)‬ ‫אבא בר״ה ויוהכ״פ כא הברכות משתנות‪ ,‬ואף ג׳ ראשונות וג׳ אחרונות‪ ,‬יש‬ ‫משתנות מעט ויש משתנות הרבה‪ ,‬ואין מזכירין זכרונות בג׳ ראשונות ובג׳‬ ‫אחרונות‪ ,‬אאא בר״ה ויוה״ב באבר (סופרים‪ ,‬שם)‪.‬‬ ‫שנג‪.‬‬ ‫מכא תפאות השנה במספר ברכותיו שהן ת ש ע ושמות כואן מפורשים‬ ‫‪,,‬אבות וגבורות‬ ‫במשתנתנו‪ ,‬מוסף שא ראש השנה משונה הוא ‪:‬‬ ‫וקדושת השם וכואא מ א כ י ו ת עם קדושת היום ותוקע‪ ,‬ז כ ר ו נ ו ת ‪,‬‬ ‫ש ו פ ר ו ת ותוקע‪ ,‬ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים״‬ ‫ותוקע‪,‬‬ ‫(ר״ה א״ז)‪ ,‬בירושאמי רב מפקוד אתאמידו אדכורי במוספין ועואת‬ ‫החודש ומנחתה ושני שעירים אכפר ושני תמירים כהלכתם"‬ ‫(ראש השנה פ"ד) ועיין סופרים (י״ח ג׳‪ ,‬טא״ח תקצ״א‪ ,‬ר״ה א"ב‪ ,‬תשובת‬ ‫הריב״ש א״ח‪ ,‬תענית ט״ו)‪.‬‬ ‫שנד‪.‬‬ ‫״ומטבע ברכות מאכיות זכרונות ושופרות בצורתן המצויה בידינו כיום‪,‬‬ ‫שמאיצתן דומה ברוממותה ובגובה מחשבותיה ובטהרת קדושתה‬ ‫תאמיד‬ ‫רב‪,‬‬ ‫ידי‬ ‫מעשה‬ ‫הוא‬ ‫הקדושים‪,‬‬ ‫נביאינו‬ ‫אחזיונות‬ ‫רבנו הקדוש‪ ,‬הוא חברן והפיץ אותן בישראא‪ ,‬אשר אמדו וי שננו אותן ככא‬ ‫אשר שננו את יתר ״ספרי דבי רב" (עיין יומא ע״ד) ויקרא אהן ‪,,‬תקיעתא‬ ‫דרב" (ירושאמי ר"ה א׳ ג׳) (מקור הברכות ‪ )33‬וכאשר רצו חז״א אהזכיר‬ ‫דבר מן מאבות זו"ש שא רב הזכירו אותו כדבר האכה שבמשנה וברייתא‪,‬‬ ‫ו ת נ י בתקיעתא דרב" (שם) ואענין ארבעה פרקים שהעואם נדון בהם‪ ,‬נאמר‬ ‫בירושאמי ‪:‬מאיה דרב אמרה כאהם נדונין בר״ה'וגזר דינו שא כא אחד מהן‬ ‫מתחתם בר"ה דתני ב ת ק י ע ת א ד ר ב זה היום תחאת מעשיר זכרוז‬ ‫איום ראשון כי הק אישראא וכו׳‪ ,‬ועא המדינות בו יאמר וכו׳‪ ,‬וגם רש"י ז״א‬ ‫הזכיר ״בתקיעות דבי רב‪ ,‬דהיינו עאינו אשבח" (פרדס קע״ד)‪.‬‬ ‫אדיר אדירנו‪.‬‬ ‫שנה‪.‬‬ ‫״ואין אומרים אדיר אדירנו אאא בר"ה ויו״ב אפי שהוא שיר שא מאאכים‬ ‫ואא התירו אאמרו אאא באאו הימים שהם ימי הדין‪ ,‬אבא רבינו אאיקום‬ ‫גזר אש״ץ אאמרו פ"א בעצרת משום האי טעמא דאמר ראותו שיר אא אמרוהו‬ ‫המאאכים אאא בשעת מתן תורה‪ ,‬כדגרסינן במס׳ שבת (פ"ח) שנתן הקב״ה‬ ‫תורה אישראא אמרו מאאה״ש וכו׳ אדוננו מה אדיר וכו׳ (פרדס קם"ט) ואנו‬ ‫אומרים אותו גם במוספי כא הרגאים ובהו״ר‪.‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫שנו‪.‬‬ ‫די ני‬ ‫‪130‬‬ ‫ומה שנוגע לתפלת יוה"כ אי ת א‪ :‬״ביום הכפורים אומר ביום מקרא‬ ‫קדש הזה׳ ביום צום העשור הזה׳ ביום מחילת העוז הזה וחותם מוחל וסולח‬ ‫לעונותינו ולעונות עמו בית ישראל ברחמים ומכפר על פשעיהם‪ ,‬מלר עכה"א‬ ‫מקדש ישראל ויום צום הכפורים והזמנים ומקרא קודש" (סופרים י״ט‪ ,‬ר)‬ ‫ובזמן שביהמ"ק היה קים היה כ״ג חותם את תפלתו על מחילת העוז ״מוהל‬ ‫עונות עמו ישראל ברחמים״ (ירושלמי יומא ג׳ א׳) ועיין תוספתא (יומא ז׳ י״א‪,‬‬ ‫סרע״ג מ"ז‪ ,‬טור או״ח תרי"ט)‪ ,‬ואמרו ״שחתימתן של ר"ה ויוה״ב משונה‬ ‫משאר ימים טובים״ (סופרים י״ט‪ ,‬ח׳)‪.‬‬ ‫שנז‪.‬‬ ‫ומה שנוגע ל ה ו ד ו י ביום הכפורים שנינו ‪ :‬״ת״ר מצות ודוי ערב‬ ‫יוה"כ עם חשיכה אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וכר‪ ,‬ואעפ״י שהתודה‬ ‫ערבית יתודה שחרית‪ ,‬שחרית — י תו ד ה במוסף‪ ,‬במוסף — יתודה במנחה‪,‬‬ ‫במנחה — יתודה בנעילה‪ .‬והיכן אומרו‪ ,‬י ח י ד אחר תפלתו וש״ץ אומרו‬ ‫באמצע (יומא פ״ז‪ ,‬עיין ברכות ל"א‪ ,‬תוספתא ברב׳ ג׳ י׳‪ ,‬רא"ש יומא ח׳‪ ,‬י״ז‪,‬‬ ‫ירושלמי יומא ח׳‪ ,‬ז׳‪ ,‬ויק"ר ג׳)‪.‬‬ ‫נוס ח הוי דוי‪.‬‬ ‫שנח‪.‬‬ ‫נ ו ס ח ה ו י ד ו י ה נ ו ה ג כ י ו ם בכל תפוצות ישראל‪ ,‬מתחיל ‪:‬‬ ‫״או"א תבוא לפניר הפלתנו וכו׳ אשמנו‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬ובכן יר"מ ה׳ או״א‬ ‫שתמחול וכו׳‪ ,‬על חטא שחטאנו‪ ,‬על חטאים‪ ,‬על הגלוים לנו וכו׳ עד שלא‬ ‫נוצרתי וכו׳‪ ,‬נוסח זה נמצא בסרע״ג מ״ח ומבואר בסדר תפלות כל השנה של‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬אלא שבםרע"ג לא ימצא רק שמונה ״על חטא" וברמב״ם יש עשרים‬ ‫וארבעה ״על חטא"‪ ,‬כ"ב בסדרי אלפא ביתא פשוט‪ ,‬ועל חטא המתחיל ביוד‬ ‫כפול הוא‪ ,‬״ע״ח שח״ל ביצר הרע״ ״וע״ח שח״ל ביודעים" ואחריהם נוסף‬ ‫עוד ע"ח שלא כסדר א"ב‪: ,‬הוא עח"ל בלא יודעים" שבנוסח אשכנז הוא כלול‬ ‫עם שלפניו‪ ,‬ובנוסח אשכנז כפול הוא א"ב של ע״ח ומספרם מ״ד‪ ,‬ובין יוד לכ״‪,‬‬ ‫ובין ע׳ לפ׳‪ ,‬ובין סוף על הטא לתחלת ״על חטאים״ יאמרו האשכנזים ״ועל‬ ‫כלם א׳ סליחות" וכו׳ ועיין היטב בנוגע לזה (פסיקתא ל״ה‪ ,‬יומא פ״ז‪ ,‬ירושלמי‬ ‫יומא ח׳ ז׳‪ ,‬ויק״ר ג׳ ברכות י״ז‪ ,‬תולדות ישראל ליעב״ץ ח"ו‪ ,‬מוצא דבר צד ח׳‪,‬‬ ‫ירושלמי שבת א׳‪ ,‬י״ג‪ ,‬טא״ח וב״י תר"ג)‪.‬‬ ‫שנט‪.‬‬ ‫בתפלת מוסף יוה"כ אומרים בין ״ותתז לנו" ובין ‪,‬׳או״א מחל לעונותינו״‬ ‫״ומפני חטאינו״ ופסוקי קרבן היום כבשאר שבתות ויו"ט‪ ,‬אבל מימי האמוראים‬ ‫היו נוהגין לקבוע בתור חזרת הש״ץ של תפלת המוסף את עבודת היום (יומא‬ ‫נ"ו‪ ,‬שם ל״ו‪ ,‬ר"ז סוף יומא‪ ,‬ב"י טוא"ח תרכ״א‪ ,‬סרע״ג ‪ ,48‬קובץ מעשי ידי‬ ‫גאונים קדמונים‪ ,‬המנהיג הלכות י״ב כ"ד)‪.‬‬ ‫‪131‬‬ ‫נ עי ל ה‬ ‫מספר התפלות‪.‬‬ ‫שס‪.‬‬ ‫כשם שעצם תפלות ר״ה ויו"כ משונות מכל שאר ימים בהזכרותיהן‬ ‫בשלש ראשונות ובשלש אחרונות‪ ,‬ושל יום כפור בורוי שש"צ אומר בתור‬ ‫תפלתו‪ ,‬ומוסף ר״ ח במזו״ש ליחיד ולצבר ומוסף יוהכ״פ בסדר עבודה בחזרת‬ ‫הש"ץ‪ ,‬כר יום כפורים עצמו משונה משאר ימים גם במספר תפלותיו‪ .‬בכל‬ ‫יום מתפלל אדם שלש תפלות ‪ :‬ערבית‪ ,‬שחרית ומנחה‪ ,‬כיום שהיה בו מוסף‬ ‫בביהמ״ק‪ ,‬כגון ‪ :‬שבתות ד״ח ומועדות מוסיפיז עליהז תפלה רביעית בין‬ ‫שחרית למנחה ‪,‬אבל בי״ב מוסיפיז עוד תפלה חמשית אחר המנחה‪ ,‬שהיא‬ ‫״צלותא יתירתא״‪ ,‬זאת היא — ״נעילה" (יומא פ"ז) ״ושם תפלה זו על‬ ‫זמנה הוא נקרא"‪ ,‬״רב אמר בנעילת שערי שמים" (ירושלמי ברכות ד׳‪ ,‬א׳;‬ ‫מקור הברכות לר׳ זאב יעבץ ז"ל‪.) 39—26 ,‬‬ ‫‪O‬‬ ‫‪-----------------------O‬‬ ‫פרק עשרים ותשעה‪.‬‬ ‫תפילת נעילה‪.‬‬ ‫שטב‪.‬‬ ‫זמן תפלת נעילה סמור לשקיעת החמה‪ ,‬כשהחמה בראש האילנות׳ וישתדלו‬ ‫לסיימה עם צאת הכוכבים‪.‬‬ ‫דרשה ומוסר‪.‬‬ ‫שסא‪.‬‬ ‫״הזקן והחכם שבעדה אומר לעם דברי כבושין קודם נעילה‪ ,‬לעורר לבם‬ ‫ונשמתם שישובו בתשובה שלמה‪ ,‬ולא יתרפו על־ידי חולשת התענית‪ ,‬כי תכלית‬ ‫עשרת ימי תשובה — יום כפור‪ ,‬ותכלית יום כפור — נעילה‪ ,‬עת חתימת‬ ‫הגזר דין לשכר ועונש"‪.‬‬ ‫״הרב או איש חשוב אחר׳ זקן וחכם‪ ,‬יהיה ש״ ץ בנעילה‪ ,‬וטוב הוא‬ ‫ששני חשובי העדה יעמדו אצל הש"ץ בכל התפלה‪ ,‬אחד מימינו ואחד‬ ‫משמאלו"‪( .‬סידור ר׳ יעקב עמדין)‪.‬‬ ‫שסג‪.‬‬ ‫ובמקום שנזכר לשון ״כתיבה״ הוא מזכיר בתפלת נעילה לשון ״חתימה״‬ ‫(סרע"ג‪ ,‬מרדכי סוף יומא) ‪,‬״שדר רב נטרונאי ר"מ רמתא מחסיא כך מנהג‬ ‫של כל ישיבות וכו׳‪ ,‬ובנעילה אנו אומרים פעמים באהבה ולחיות לכם לאלהים"‬ ‫(רסע״ג‪ ,‬י׳)‪ ,‬״ואנו נוהגים לומר בכל פעם נעריצך" כלומר בכל תפלות יוה״ב‬ ‫(עטרת זקנים ש״ע או"ח תרכ״ג‪ ,‬ד׳)‪.‬‬ ‫הוראת נעילה‪.‬‬ ‫שסד‪.‬‬ ‫בנוגע להוראת ״נעילה" מצינו ״רבנן דקסרין אמרין אתפלגון רב ור׳‬ ‫יוחנן‪ ,‬רב אמר ״בנעילת שערי שמים‪ ,‬ר׳ יוחנן אמר בנעילת שערי היכלו" כו׳‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫ד מי‬ ‫‪132‬‬ ‫(ירושלמי תענית פ״ד דף ס״ז ע״ג)‪ .‬וא״ר יצחק בר נחמז בשם ריב״ל‪ ,‬יוה״ב‬ ‫שחל להיות בשבת אעפ״י שאיז נעילה בשבת מזכיר של שבת בנעילה (ירושלמי‬ ‫ברכות פ״ד)‪.‬‬ ‫פתיחת נעילה‪.‬‬ ‫שסה‪.‬‬ ‫פותחיז הארוז בחזרת הש״ץ‪ ,‬בתפלת נעילה׳ ומוכריז כבוד הפתיחה‬ ‫בסכום הגון‪ ,‬נגוז מיוחד עתיק יש לתפלת נעילה שמזמרים השצ״ים בקדוש‬ ‫וברבות אבות‪.‬‬ ‫‪---------------------- o‬‬ ‫—‪o‬‬ ‫פרק שלשים‪.‬‬ ‫קריאת התורה‪.‬‬ ‫שסו‪.‬‬ ‫שחרית קוראים באחרי מות׳ מענינא דיומא׳ ובמנחה קוריז בפרשת עריות‬ ‫ומפטיריז ביונה (ש״ע א״ח הל׳ יו״כ סימן תרכ״ב)‪.‬‬ ‫טעם הקריאה‪.‬‬ ‫שםז‪.‬‬ ‫קוראים בעריות מפני שנפשו של אדם מתהוה להם ומזהירים לעם‬ ‫שצריכים לקדש א״ע מהם (לבוש)‪ .‬עוד טעם ״שמא יש בצבור אדם שנכשל‬ ‫בעריות יזכור ויתורה״ (כל בו)‪ .‬״קרינן בעריות‪ ,‬שאם ח״ו יש בר ישראל‬ ‫שפרץ בעריות או בנדה כיון שקוריז לפניו זוכר עבירה שבאת לידו וחוזר‬ ‫בתשובה כדי שיכופר לו העוז ההוא״ (שבלי הלקט השלם סי׳ ש״ס‪ ,‬ותשובת‬ ‫הגאונים)‪ .‬עוד טעם‪ ,‬לפי שביוה״כ הנשים מתקשטות לכבוד היום כדאמרינז‬ ‫ביומא (י״ט) והא האידגא יומא דכפורא הוא ואבעול כמה בתולתא בנהררעא‪,‬‬ ‫לכז קורין להן עונש העריות‪ .,‬עוד שם עפ״י מדרש‪ ,‬רבש״ע‪ ,‬אתה הזהרתנו‬ ‫שלא לגלות ערוד‪ .‬אה אתה לא תגלה ערותנו ותכפר לנו(אבודרהם)‪ .‬עוד טעם‬ ‫לפי שנהגו לפנים ביוה״ב היו בנות ישראל יוצאות ומחולות בכרמים והיו‬ ‫אומרות בחור שא נא עיניר וראה מח אתה בורר לר (תענית כ״ו ע״ב)‪ ,‬לכן‬ ‫תקנו אז לקרות פ׳ עריות כדי להורות להעם איזו נשים אסורות לכאו״א״‬ ‫(או״ה)‪ .‬ומפטירים ביונה לפי שיש בו גודל כח התשובה (לבוש(‪ .‬וגם ללמד‬ ‫לבני העולם שאין אדם יכול לברוח מהשם אם עבר עבירת‪ , ,‬כמו שכתוב‬ ‫״אנה אלר מרוחר ואנה מפניר אברח״ וכו׳ (אבודרהם)‪.‬‬ ‫טעם התקיעה‪.‬‬ ‫שסח‪.‬‬ ‫״אחר סיום תפלת נעילה אומרים שמע ישראל פעם אחת‪ ,‬בשכמל״ו ג"פ‪,‬‬ ‫ה׳ הוא האלהים ז׳ פעמים״ (ד״מ טא״ח תרכ״ג)‪ .‬״ותוקעין — זכר לתקיעת‬ ‫היובל שהיתה ביום הכפורים לשחרר את העבדים״ (טא״ח תרכ״ד) ״ע״ש‬ ‫עלה אלהים בתרועה״ (ביאורי הגר״א ש״ע א״ח תרכ״ג)‪.‬‬ ‫‪133‬‬ ‫נ עי ל ה‬ ‫אחר‬ ‫שפט‪.‬‬ ‫ת קי ע ה‬ ‫מנהג העולם לתקוע אחר תפלת נעילה תקיעה פשוטה זכר ליובל׳ וכתב‬ ‫בהגהות הרמב״ם לה׳ שביתת עשור ״מי שאומר שהוא זכר ליובל טועה‪ ,‬דא"ב‬ ‫לא היה לו לתקוע אלא ב ש נ ת י ו ב ל ״ עכ״ל‪ .‬ולשון רב האי גאון‬ ‫בתשובה ״לא מצאנו טעם לומר שהיא חובה‪ ,‬אלא דומה שהוא זכר ליובל‬ ‫שנאמר בו ביוהכ״פ תעירו שופר בכל ארצכם‪,‬־ ולפי שאינו ברור בחשבון‬ ‫זמן היובל התקינו לתקוע בכל שנה זכר ליובל שהיו עושין בזמן הבית"‪,‬‬ ‫עב״ל‪ .‬ונמצא כתוב בכ״י קדמון שנכתב בדורו של רש״י ז״ל וז״ל ‪ :‬״ואני‬ ‫הכותב שמעתי מהר׳ חיים מה שתוקעיז זכר ליובל ולא לזכרון שנת היובל‪,‬‬ ‫שאם כן היו תוקעין קר״ק‪ ,‬אלא זכר ליובל‪ ,‬פירוש כמו שכתוב לגבי הר סיני‬ ‫במשור היובל המה יעלו בהר אף כאן זכר ליובל ההוא‪ ,‬משך תקיעה לבדה‬ ‫הוא סימן סילוק שכינה מול ימים שישב הקב״ה לדון את עולמו ועתה נסתלק‬ ‫מן הדין״‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫שע‪.‬‬ ‫ורבינו צדקיה בשבלי הלקט השלם סדר יוה״ב סי׳ שכ״ב כתב בשם ר׳‬ ‫בנימין אחיו וז״ל‪ :‬״לפי מה שמצינו בפרקי דר"א (פרק מ״ו) שכשעלה‬ ‫מש״ר לקבל לוחות האחרונים עלה בר״ח אלול וירד בעשרה בתשרי‪ ,‬וצוה‬ ‫לתקוע בעלייתו וירידתו‪ ,‬לבך התקינו דורות האחרונים לתקוע בליל ר״ח‬ ‫אלול בשופר ובמוצאי יוה״כ לזכר אותן התקיעות שקבלו לוחות האחרונים‬ ‫בשמחה"‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ושם לא היתה אלא תקיעה גרידא‪ ,‬כמו בהקהיל את הקהל‬ ‫(במדבר י׳‪ ,‬ז׳)‪ .‬״ובסדר רב עמרם וכן בתשובת רב פלטוי גאון כתב ותוקעין‬ ‫בשופר תקיעה שברים תרועה תקיעה‪ ,‬סי׳ קשר״ק‪ ,‬וכן מנהג שתי ישיבות"‪,‬‬ ‫עכ"ל‪( .‬אור זרוע חלק שני‪ ,‬הלכות יוהכ״פ סימן רפ״א)‪ .‬טעם אחר לתקיעה‬ ‫זו להודיע שהוא לילה‪ ,‬ויאכילו הנשים את בניהם שהתענו ונם יבינו סעודת‬ ‫מוצאי יום כפור (ב״י לטור סי׳ תרכ״ד בשם תום׳ שבת קי״ד ; לקוטי הלוי‬ ‫‪ 37‬בהערה)‪.‬‬ ‫‪o-------------------------------o‬‬ ‫פרק שלשים ואחד‪.‬‬ ‫מוצאי יום הכפורים‪.‬‬ ‫מוצאי יום חכפורים‪.‬‬ ‫שעא‪.‬‬ ‫מתפפלים תפלת ערבית ואומר הבדלה ב״חונן הדעת״ (ש״ע א״ח סי׳‬ ‫תרכ״ד סעיף א׳)‪ .‬״צריד להוסיף מחול על הקודש גם ביציאתו‪ ,‬שימתינו‬ ‫מעט אחר צאת הבוכבים״‪ .‬״מבדילים על הכום״‪ ,‬״מברכים על האור"‪,‬‬ ‫״מתחילים מיד במוצאי יו״ב בעשיית הסוכה כדי לצאת ממצוה אל מצוה״‬ ‫(ש״ע א״ח שם‪ ,‬מהרי״ל ומנהגים והגט׳ פ״ב דברכות מהרי״ו) ומקדשין הלבנה‬ ‫במוצאי יו״כ (סי׳ תכ״ו ס״ב)‪.‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫שעב‪.‬‬ ‫‪134‬‬ ‫מוצאי יום הכפורים‪.‬‬ ‫״אוכלין ושותין בשמחה״ (טא"ה תרכ"ד)‪ ,‬״דהוי כעין יו״ט״ (תוס׳ ד״ה‬ ‫״והאמר" יומא פ״ז)‪ ,‬עפ״י המדרש ‪ :‬״וביום הכפודים ובו׳ שמתענין אנשים‬ ‫ונשים וטף מחל להם הקב״ה את הבל‪ ,‬יצתה בת קול ואומרת להם‪ :‬אך‬ ‫אכול בשמחה לחמר ושתה בלב טוב יינר כי כבר רצה האלהים את מעשיך‬ ‫(קהלת ט׳‪ ,‬ז׳) — כבר נשמעה תפלתכם״ (קהלת רבה‪ ,‬ש׳)‪.‬‬ ‫שעג‪.‬‬ ‫במוצאי יום טוב כשיוצאים מביהכנ״ם אומרים איש לרעהו יו״ט טבא ‪1‬‬ ‫ע״ד שאמרו בגמרא ויו״ט היה עושה כ״ג בצאתו מבית קדשי הקדשים בלי‬ ‫פגע‪ ,‬ולכן מרבים בסעודה במוצאי יו״כ (טעמי המנהגים צ׳ ע״ א)‪ .‬היום‬ ‫שאחר יו ״ כ קורין ״צו גאטעם נאמען״‪ ,‬לפי שבכל עשרת ימי תשובה אמרו‬ ‫בתפלת ש״ע המלר הקדוש‪ ,‬ועתה חוזרין לומר ה א ל הקדוש (גאולת ישראל‬ ‫בס׳ טעמי המנהגים צ"א ע״א)‪ .‬בין יוה ״ כ לסכות ד׳ ימים‪ ,‬ואין אומרים בהם‬ ‫תחנון‪ ,‬לפי שבהם נשלם הבנין של ביהמ״ק‪ ,‬שנאמר ויעש שלמה בעת ההיא‬ ‫את החג וכל ישראל עמו וכו׳ ועור שאותם ד׳ ימים נתן הקב״ה מתנה לישראל‬ ‫שמחל עונותיהם וכו׳( מ ט ה משה ה״ה תת״צ)‪.‬‬ ‫‪o-----------—---------o‬‬ ‫פרק שלשים ושנים‪.‬‬ ‫השמטות ומלואים‪.‬‬ ‫לשופר‪.‬‬ ‫שעד‪.‬‬ ‫עמד א״א בתפלה ותחנונים לפני הקב״ה ואמר לפניו רבש״ע גלוי וידוע‬ ‫לפניר בשעה שאמרת לי קח את בנר וכו׳ והעלהו עולה (בראשית כ״ב‪ ,‬ב׳) —‬ ‫היה בלבי מה להשיבר וכו׳ וכבשתי את יצרי ולא השיבותיר‪ ,‬כך כשיהיו‬ ‫בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים‪ ,‬תהא מזכיר להם עקידת יצחק‬ ‫אביהם ותעמוד מכסא דין לכסא רחמים‪ ,‬ותתמלא עליהם רחמים‪ ,‬ותהפוך להם‬ ‫מדת הדין למדת רחמים‪ ,‬אימתי ? בחדש השביעי באחד לחרש (ויקרא רבה‬ ‫כ״ט‪ ,‬ומקורו ירושלמי תענית כ׳‪ ,‬ד׳‪ ,‬ועיין ב״ר נ״ו)‪.‬‬ ‫לראש השנה‪.‬‬ ‫שעה‪.‬‬ ‫בארבעה פרקים העולם נדון‪ ,‬בפסח — על התבואה‪ ,‬בעצרת — על פירות‬ ‫האילן‪ ,‬בראש השנה — כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון — כבני‬ ‫אמריא‪ ,‬כבשים הללו שמוציאין אותן בפתח קטן זה אחר זה לעשרן‪ ,‬ואין‬ ‫שנים יכולים לצאת כאחד‪ ,‬רע״ב שנאמר (תהלים ל״) — היוצר יחד לבם‪,‬‬ ‫המבין אל כל מעשיהם — היוצר‪ ,‬והוא הקב״ה‪ ,‬רואה יחד לבם ומבין אל כל‬ ‫מעשיהם‪ ,‬שאעפ״י שעוברים לפניו 'אהד אחר‪ ,‬מ״מ כולן נסקרין בסקירה‬ ‫‪135‬‬ ‫ה שנ ה‬ ‫רא ש‬ ‫של‬ ‫ע ר כו‬ ‫אחת‪ ,‬רע״ב (מם׳ ר״ה פרק א׳‪ ,‬משנה ב׳׳ פסיקתא דרב כהנא כ"ט‪ ,‬תענית‬ ‫ב׳ ע״א‪ ,‬מנילה ל״א ע״ב‪ .‬ילקוט תחלים רמז תש״כ‪ ,‬רמב״ם פ״ג מהלכות‬ ‫תשובה הלכה נ׳)‪.‬‬ ‫רבנו מנחם בן זרח כותב‪ ,‬בצרפת ואשכנז גדולי הקהל מתפלליז ותוקעין׳‬ ‫ויש מקומות שצריכיז לשכור התוקע‪ ,‬וזה מנהג רע‪ .‬ועוד שאסור ליתז שכר‬ ‫מועד‪ ,‬והם מ מיז המצוה‪ ,‬והשם יכפר בעדם (צדה לדוד‪ ,‬מאמר ד׳ כלל ה׳‪,‬‬ ‫פרק ב׳)‪.‬‬ ‫שעו‪.‬‬ ‫בראש השנה נברא האדם‪ ,‬ובו ביום סרח אדם הראשון ונדון לרחמים‪,‬‬ ‫לפיכך קבעו הקב״ה לכל בניו שידונו בו לרחמים‪ ,‬ועוד לפי שביום הכפורים‬ ‫נתרצה הקב״ה למשה בדבר העגל קבע לתחלת החדש עד יום הכפורים לימי‬ ‫הדיז(הר״ן‪ ,‬והתוי״ט ר״ה פרק א׳ משנה ב׳)‪.‬‬ ‫שעז‪.‬‬ ‫והרב ר׳ ישראל ליפשיץ ז״ל אומר על כי כל באי עולם עוברין לפניו בראש‬ ‫השנה כבני מרון לפיכר נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים‬ ‫טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכפורים יותר מכל השנה‪,‬‬ ‫ועומדים בהשכמה לסליחות‪ ,‬ועושים תשובה‪ ,‬וכל זמן שהצבור עושים תשובה‬ ‫וצועקים בלב שלם הם נענים (הלכתא גבירתא‪ ,‬כללא דפרק א׳‪ ,‬שם שע״ח)‪.‬‬ ‫ערכו של ראש השנה והתפתחותו ה הי ס טורי ה‪.‬‬ ‫י שעח‪.‬‬ ‫בית המקדש נתחנך בימי שלמה בחדש ת ש ר י ‪ ,‬ומנהג היה להתאסף‬ ‫בירושלים בחדש תשרי‪ ,‬ובשוב ישראל מבבל ״וישבו הכהנים‪ ...‬וכל ישראל‬ ‫ב ע ר י ה ם ״ ‪ ,‬אבל הנה הגיע החדש השביעי ה ר א ש ו ן לשובם‪ :,‬וכבר‬ ‫הם עוזבים את בתיהם ושדותיהם‪ ,‬״ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלים״‪,‬‬ ‫ופה בבר מתחיל ערכו הגדול של חדש תשרי בהתפתחותנו ההיסטורית‪.‬‬ ‫שעט‪.‬‬ ‫האספה הראשונה הביאה לבנין המזבח‪ ,‬״ומיום אחד לחדש השביעי‬ ‫החלו לעלות עולות לה׳״‪.‬‬ ‫שפ‪.‬‬ ‫בראש השנה החלה אז עבודת האלהים ועבודה זו הביאה לידי יסוד המקדש‬ ‫השני‪ ,‬״ויתנו כסף לחוצבים ולחרשים״ וגו׳(עזרא ג׳‪ ,‬י׳)‪ ,‬ההיכל הקים והקרבת‬ ‫הקרבנות האצילו מהוד קדושתם על כל ארץ ישראל כולה‪ ,‬ועל ידם היתר‪ .‬הארץ‬ ‫ל מ ר כ ז כל בני הגולה‪ ,‬שנהרו אליה כל הלבבות ובאה העליה השניה של‬ ‫עזרא‪ .‬ועוד הפעם החדש השביעי‪ ,‬ועוד הפעם ״ראש השנה״‪.‬‬ ‫שפא‪.‬‬ ‫ביום אחד לחדש השביעי הביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל‬ ‫(נחמיה ה׳ ב׳)‪ ,‬ומני אז החלה הפצת התורה בין העם‪ .‬והתורה השיבה את העם‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫ד י‪3‬י‬ ‫‪136‬‬ ‫תשובה גמורה ״תשובה מאהבה"׳ מתפילה בכו כל העם׳ ״כשמעם אךן ד‪ 2‬ףו‬ ‫התורה ׳ וידעו עד כמה התרחקו ממנה וחטאו במעשיהם ודרכיהם׳ אולם‬ ‫אחר כד כאשר התחרטו חרטה גמורה על לשעבר וקבלו עליהם קבלה שלמה‬ ‫על להבא ללכת בדרכי תורתם׳ כבר נמלאה לבם ״שמחה גדולה״׳ כי הבינו‬ ‫בדברים אשר דבר אליהם (שם י״ט‪ ,‬י"ב)‪ ,‬ותשובה משמחה זו השיבה את‬ ‫העם לשפתו‪ ,‬קדשה את שבתותיו ומועדיו׳ השליטה בקרבו את מדת הצדק‬ ‫והמשפט‪ ,‬הבדילה אותו מטומאת העמים ועשתה אותו לעם נ צ ח י ‪.‬‬ ‫שפב‪.‬‬ ‫מני אז נתקדש החדש השביעי עור יותר והיה ל״חודש התשובה" גם‬ ‫ל״תשובה מיראה" גם ל״תשובה מאהבה" ו״ראש השנה" היה ראשוז‬ ‫לתשובות אלה‪.‬‬ ‫שפג‪.‬‬ ‫ובא השופר של ראש השנה ומעורר אותנו לתשובה‪ .‬שופרם של היונים‬ ‫והרומאים‪ ,‬אה כי ״אומות העולם יודעיז להריע כמה קרנות״ — ל כ‪5‬ות את‬ ‫קרננו אנו‪ ,‬לפלש בעפר את קח עמנו‪ ,‬יכול רק לעורר אותנו מתרדמתנו‪ ,‬אבל‬ ‫ל ה ח י ו ת נ ו יכול רק שופרנו אנו‪ ,‬שופרו ״של הר סיני" שופר ה ת ו ר ה ‪,‬‬ ‫שופרו של משיח‪ ,‬שופר תקותנו׳ הוא שופרו של אברהם ‪ -‬שופר עמנו ‪-‬‬ ‫אז ישמיע השופר הזה את קולו ״שובו לבצרון אסירי התקוה" (זכריה ט׳)‬ ‫ועם אסיר התקוה ישוב ל ב צ ר ו ן שלו‪ ,‬לתורתו ולארצו(הגות לב‪ ,‬לניסנבוים‬ ‫צד ‪.)154‬‬ ‫הזכרת נשמות‪.‬‬ ‫שפד‪.‬‬ ‫הרמ״א מביא מנהג זה בשם המרדכי באו"ח הל׳ יו"כ סי׳ תרכ"א ו׳‪,‬‬ ‫ויהודה המכבי לקח מאת העם אלפים דרכמונים תרומה לה׳ ושלחם לירושלים‬ ‫להקריב מהם קרבנות לכפר על נפשות החללים שנפלו במלחמה (ספר‬ ‫החשמונאים ב׳ פי״ב)׳ והמנהג נמצא בספר חסידים סי׳ ק"ע‪ ,‬ור׳ צדקיה‬ ‫הרופא אומר ‪ :‬״והוא שנהגו להזכיר נשמות והחיים נותנים בעד המתים‬ ‫לצדקה" (שבלי הלקט סי׳ פ"א)‪.‬‬ ‫שפה‪.‬‬ ‫ו ר ב נ ו ב ח י י עה"ת (עה"פ כפר לעמר ישראל) אומר ‪ :‬״ההקדשות‬ ‫שנוהגים החיים להקדישם בעד המתים‪ ,‬יש בהן תועלת למתים‪ ,‬וכש״ב שהבן‬ ‫מקדיש לאביו שהוא זכות האביו"‪ .‬ו ר ׳ מ נ ש ה ב ן י ש ר א ל אומר ‪:‬‬ ‫״ואף שיש חולקים על מנהג זה‪ ,‬כבר נתפשט המנהג‪ ,‬ומנהג ישראל תורה‬ ‫(נשמת חיים)‪.‬‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫שפו‪.‬‬ ‫שאלו לרבנו חיים כהן ראפפארט האב״ד דק"ק לבוב והגליל על אחד‬ ‫ש ה ר ג א ת ה נ פ ש ורוצה לשוב בתשובה מאהבה‪ ,‬והוא ז"ל נתז לו‬ ‫‪137‬‬ ‫ותפלה‬ ‫ת שו ב ה‬ ‫תקנה ללכת לשש קהלות קדושות אשר סביבותיו ולקבל שם מלקות ווידוים‬ ‫ולשכוב תחת מפתן ביהכנ״ס בשעת יציאת ביהכנ״ס ולהתענות ארבעים‬ ‫תעניות וכו׳ ואל ישכב על כרים׳ ואל יאכל בשר ולא ישתה יין׳ אל ילבש‬ ‫כתונת כ״א אחת בחדש׳ אל יגלח ראשו כי אם ג׳ פעמים בשנה וכו׳ ושיצום‬ ‫תתל תעניתים בין הכל כמנין נ פ ש שנאבד על ידו״ ועוד ועוד (שו״ת רבנו‬ ‫חיים כהן תשובה י״ז‪ ,‬י״ח‪ ,‬י״ט‪ ,‬ועיין רמב״ם הלכות רוצח פ״ד ה״ג‪ ,‬סנהדרין‬ ‫ע״ב ע״ב‪ ,‬מהרי״ו‪ ,‬באר שבע‪ ,‬מהרש״ל‪ ,‬מהר״ם מלובלין‪ ,‬משאת בנימין‪ ,‬צמח‬ ‫צדק‪ ,‬שהחמירו מאד בעון שפיכת דמים) ושאלו לר׳ ג ר ש ו ן א ש כ נ ז י‬ ‫ז״ל באשה שלקחה הילד אצלה על המטה בלילה וחטפתה שינה ובהקיצה‬ ‫משנתה מצאה הילד מת‪ ,‬והיא חוששת לנפשה שמא היא המיתה את הילד‬ ‫או גרמה למיתתו ורוצה בתשובה‪ ,‬עיי״ש שמאריך בזה (שו״ת עבודת הגרשוני‬ ‫ח״א שאלה ס״ט)‪.‬‬ ‫תפלה‪.‬‬ ‫שפז‪.‬‬ ‫התפלות שלנו מלאות מוסר נעלה ונפלא‪ ,‬מוסר היהדות‪ ,‬יש בהן מתוך‬ ‫י ר א ה ו א ה ב ה ו ש מ ח ה ‪ ,‬וכבר אמר ר׳ יהודה הלוי ז״ל ״כי תורתנו‬ ‫נחלקת בין האהבה היראה וה שמחה״(כוזרי ה׳‪ ,‬ג׳)‪ ,‬ויש בזה מאמר נפלא מאד ‪:‬‬ ‫״יראתי מתור שמחתי‪ ,‬שמחתי מתוך יראתי‪ ,‬ואהבתי עלתה על כולן״ (תנא‬ ‫דבי אליהו רבא ג׳) כי ״אהבת האל יתברך הוא תכלית התבוננות וסוף המעלות‬ ‫במדרגות אנשי העבודה״ (חובות הלבבות‪ ,‬פתיחה לשער י׳)‪.‬‬ ‫תפלת וה שי אנו‪.‬‬ ‫שפח‪.‬‬ ‫כתב בשבלי הלקט סימן רפ״ו ולומר והשיאנו בר״ה מצאתי במנהגות‬ ‫מגנצא שנוהגין לאומרו ו ב ל ו ת י ר בר״ה ויוה״ב רובם אומרים אותו‪,‬‬ ‫ורבנו יצחק ב״ר יהודה זצ״ל בשם רבו ר׳ אליעזר זצ״ל אמרו כל ימיו‪,‬‬ ‫ור׳ משולם ב״ר משה זצ״ל שאל פי אריות יושבי ירושלים עיה״ק‪ ,‬והשיבו‬ ‫שאומרים והשיאנו‪ .‬והגאון ר׳ יצחק לוי זצ״ל בטלו בווארמשא מפני שאינו‬ ‫יכול לומר את ברכת מועדיך‪ ,‬דברכת מועדיך לא כתיב אלא אשלש רגלים‬ ‫בלבד וכו׳‪ ,‬ומנהג פשוט בידינו לאמרו בר״ה אבל לא ביוהכ״פ‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬והרד״א‬ ‫נתב בדוי צ״ח ע״ב ״נהגו ברוב המקומות בספרד לאמרו‪ ,‬מפני שר״ה בכלל‬ ‫מועדי ה׳ הוא‪ ,‬שהרי כתב בתחלת הענין אלה מועדי ה׳ ובסוף הענין וידבר‬ ‫משה את מועדי ה׳ ; וקאי על כל הענין לפסח ועצרת ור״ה ויוה״ב וכו׳‬ ‫עכ״ל‪ .‬ובמחזור וויטרי סופ״י שכ״ח דף שס״ח החבר ר׳ י ע ק ב נ ז י ר‬ ‫איז מתפלל בזה היום והשיאנו‪ ,‬ושאלתי ממנו מה טעם‪ ,‬והשיבני מפני שאין‬ ‫מקריבין בר״ה קרבן חגיגה כ״א בג׳ רגלים וכתיב איש כמתנת ידו כברכת וכו׳‬ ‫אבל בד״ה רלא כתיב ברכת חגיגה לא אמרינן והשיאנו‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שראל‬ ‫שפט‪.‬‬ ‫דיני‬ ‫‪138‬‬ ‫נו ס ח התפלה‪.‬‬ ‫במוסף לראש השנה אנו אומרים ‪ :‬ושם נעשה אפניר את קרבנות חובותינו‪.‬‬ ‫והנה בסדור א שכנזי דפוס טריז משנת דפ"ה‪ ,‬שהיה ביד הריב״א יצא נמצאו‬ ‫שאש התיבות את ק ר ב נ ו ת ח ו ב ו ת י נ ו ״ אאא ושם נעשה אפניר‬ ‫כמצוה עלינו וכו׳ וכ״ה בסדורי התימנים‪ ,‬כי מה ענין הסרבנות אכאן ? והרב‬ ‫הגאון ר׳ אאיהו דוד ראבינאוויץ תאומים ד א הגיה בסדודו ״את חובת‬ ‫קרבנותינו"‪ ,‬״דהיינו תקיעת החצוצרות"‪.‬‬ ‫תפלת אבינו מלכנו‪.‬‬ ‫שצ‪.‬‬ ‫תפאת אבינו מאכנו שאומרים בכוונה וביראת הקודש ביחוד בעשרת ימי‬ ‫תשובה וביום כפור‪ ,‬ואין אומרים אבינו מאכנו בשבת‪ ,‬הטעם הוא מפני שאסור‬ ‫אתבוע צרכיו בשבת (ר״ן אאאפסי בפרק בתרא דר״ה)‪.‬‬ ‫מקור התפלה‪.‬‬ ‫שצא‪.‬‬ ‫מקור תפאת אבינו מאכנו הוא בגמרא תענית כ ״ ה‪ ,‬״מעשה בר״א שירד‬ ‫אפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ואא נענה‪ ,‬ירד ד״ע אחריו ו אמר‪:‬‬ ‫״אבינו מאכנו אין אנו מאד אאא אתה‪ ,‬אבינו מאכנו רחם עאינו‪ ,‬וירדו גשמים‪",‬‬ ‫וראה נא מה שאחד גדוא וקדוש אומר‪ :‬״רגיאין אומר א״מ מימי ר"ע כמו‬ ‫ששנינו במס׳ תענית‪ ,‬פ"א גזרו תענית ואא נענו‪ ,‬ירד ר"ע אפני התיבה‬ ‫ואמר ‪ :‬אבינו מאכנו חטאנו אפניר וכו׳ וירדו גשמים‪ ,‬וכשראו שנענו בתפאה‬ ‫זו‪ ,‬הוסיפו עאיה מדי יום ביום וקבעום אימי התשובה" (סדור רש״י‪ ,‬סימן‬ ‫ק"פ‪ ,‬הוצאת מקיצי נרדמים)‪.‬‬ ‫סדר התפלה‪.‬‬ ‫שצב‪.‬‬ ‫תפאר‪ .‬זו נתקנה ונסדרה כנגד שמונה עשרה ברכות‪ .‬א"מ חננו ועננו‪,‬‬ ‫כנגד — חונן הדעת‪ ,‬א״מ החזירנו בתשובה כנגד — הרוצה בתשובה׳ א" מ‬ ‫סאח ומחא כנגד — סאח אנו‪ ,‬א״מ כתבנו בספר גאואה כנגד — גואא ישראא‪.‬‬ ‫א״מ שאח רפואה כנגד — רפאנו‪ .‬א"מ חדש עאינו שנה טובה כנגד — ברך‬ ‫עאינו‪ .‬א״ מ הרם קרן ישראא כנגד — תקע בשופר‪ .‬א"מ בטא מעאינו כנגד —‬ ‫השיבה שופטינו וכו׳ והסר ממנו יגון ואנחה‪ .‬א"מ כאה כא צר כנגד —‬ ‫ואמאשינים וכו שובר אויבים‪ .‬א״מ מחוק ברחמיך הרבים כנגד — עא הצדיקים‬ ‫וכו׳ יהמו נא רחמיר‪ .‬א"מ הרם קרן משיחך כנגד — את צמח דוד וכו׳‬ ‫וקרנו תרום‪ .‬א"מ הצמח אנו ישועה כנגד — מצמיח קרן ישועה‪ .‬א"מ שמע‬ ‫קואנו כנגד — שמע קואנו וכו׳ שומע תפאר‪( ,‬מנהגי מהר" י טירנא‪ ,‬ראש‬ ‫השנה‪ ,‬אבוש סימן תקפ״ד א׳)‪.‬‬ ‫כפרות‪.‬‬ ‫שצג‪.‬‬ ‫כתב רש"י ד א בפרדם הגרוא סימן קפ״ו‪ ,‬רגיאין אנו אקחת תרנגוא ששמו‬ ‫גבר (עש״ה בתהאים פ"ט מי ג ב ר יחיה ואא יראה מות)‪ ,‬וכן עושין‪ ,‬אוקח‬ ‫תרנגוא אחד ומניח ידו עא ראש המתכפר ואומר זה תחת זה‪ ,‬זה חאיפת זה‪,‬‬ ‫‪139‬‬ ‫כ פ רו ת‬ ‫זה מחול על זה‪ ,‬ומחזירו עליו פעם אחת ואומר יושבי חושד וצלמות אוילים‬ ‫וכו׳ מרדת שחת מצאתי כפר נפש תחת נפש‪ ,‬ויעשה כסדר הזה שבע פעמים‬ ‫ואח״ב מניח ידו על ראש התרנגול ואומר יצא זה למיתה וזה לחיים ולא למות‪,‬‬ ‫ויעשה כסדר הזה ג׳ פעמים‪ ,‬ומניח ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה וסומך‬ ‫עליו ושוחטו לאלתר תיכף לסמיכה שחיטה‪ ,‬עכ״ל)‪.‬‬ ‫שצד‪.‬‬ ‫ובתשובה ל ר ב נ ט ר ו נ א י ג א ו ן ז ״ל נעתקה מכ״י בספר בית‬ ‫נכאת ההלכה או תורתן של ראשונים דף י׳ סימן ט״ ז ״ערב יוכ״ פ יקח תרנגול‬ ‫וכו׳ שוחטין תרנגולים על כל אחד ואחד שבבית ומחזירין אותם בחייהם על כל‬ ‫אחד אחד מבני הבית ואומר זה תחת זה וכו׳ ושוחטין אותן ומחלקין אותן‬ ‫לעניים וליתומים ואומר‪ ,‬יהא כפר זה כפר שלנו ויהיה עלינו כפרה‪ .‬וחכמים‬ ‫ובעלי בתים עושים כך‪ ,‬ויש שעושים באילים וכבשים״‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ובימי חכמי‬ ‫התלמוד היו נוהגין לעשות כעין כפרה זו בערב ר״ה בעציץ נקוב שזרעו בו‬ ‫זרעינים כמו שזכר רש״י ז״ל שבת פ״א ע״ב ר״ה האי פרפיסא ה״ל‪:‬‬ ‫״ובתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאין אותם‬ ‫עפר וזבל בהמה‪ ,‬וכ״ב או ט״ו יום לפני ר״ה עושין כל אחד ואחד לשם כל‬ ‫קטן וקטנה שבבית‪ ,‬וזורעים לתוכן פול המצרי או קטנית וקורין לו פורפיסא‬ ‫וצומח‪ .‬ובער״ה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבע פעמים ואומר‬ ‫זה תחת זה‪ ,‬וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר‪ ,‬ע״ל‪ .‬וכל המנהגים הללו‬ ‫נוסדו על מאמרם ז״ל הוריות י״ב ע״א׳ השתא דאמרת סימנא מילתא הוא‬ ‫לעולם יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותימרי‪ ,‬כי‬ ‫האכילות הללו מזכירות אותו שעכשיו היא העת הרצויה ביותר להשיג מידו‬ ‫של הקב״ה כל משאלות לבו על ידי תשובה ותפלה ומעשים טובים‪ ,‬כי כל‬ ‫מזונותיו וכל חסרונותיו של אדם קצובין לו מר״ה (ביצה ט״ז ע״א‪ ,‬ב״ב י׳‬ ‫ע״ב) וכמו כן ענין עשיית הכפרה בערב יוה״ב מזכיר את האדם שעכשיו עת‬ ‫רצון להתאמץ בשביל כפרת עונותיו‪ ,‬כי בתפלה ובודוי דברים בעלמא אפשר‬ ‫שלא יכוון לבו‪ ,‬אבל המעשה שאינו רגיל בו מביאהו לידי זכרון חזק‪ ,‬וכן‬ ‫המנהג שזכר הגאון בעל מטה משה בחלק ה׳ סימן תתל״ח להדר אחר תרנגול‬ ‫לבן הוא ג״כ כדי להזכיר את האדם שעל ידי תשובה ומעשים טובים ילבינו‬ ‫חטאתיו כשלג‪ ,‬ומורו מהרש״ל לא הקפיד על זה מאחר שאינו אלא לסימנא‬ ‫בעלמא״ (תקון תפלה‪ ,‬להרה״ג המובהק החכם המדקדק ר׳ אריה ליב ן׳ שלמה‬ ‫גורדון ז״ל בירושלים)‪.‬‬ ‫ו ט לו אי ם !‬ ‫חו ס מו ת‬ ‫‪140‬‬ ‫הוספות ומלואיס‪,‬‬ ‫מקורי התפלות‪ ,‬הזמן שנתקנו ושם המתקנים‪.‬‬ ‫כל השנה ועשרת ימי תשובה‪.‬‬ ‫מנהגנו לסיים בכל השנה המברר את עמו ישראל בשלום חוץ מ ע ש ר ת‬ ‫י מ י ה ת ש ו ב ה שחותמים עושה השלום‪ .‬ט ע ם ה מ נ ה ג ‪ ,‬יען שאנו‬ ‫מאמינים שבר״ה ויוהכ״פ כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון׳ והוא ית״ש‬ ‫רן בל העולם בו ביום (ר״ה י״ט) לכן אומרים עושה השלום‪ ,‬שקאי על כל‬ ‫העולם‪ ,‬ובעד כל העולם אנו מתפללין בימים ההם כמ״ש בתפלת ראש־השנה‬ ‫מ ל ו ד ע ל ב ל ‪ ,‬ה עו ל ם וכו׳ משא״ב בכל השנה רק על ישראל לבדו‬ ‫משגיח בהשגחה פרטית‪ ,‬לכן אומרים המברר את עמו ישראל בשלום‪ ,‬כי‬ ‫עיני ה׳ בם מראשית השנה ער אחרית השנה״ (סדור רשב״ן‪ ,‬חלק א׳‪ ,‬ס״ח)‪.‬‬ ‫אבינו מלכנו‪.‬‬ ‫כפי שהוכחנו לעיל ד״ע תקן תפלת אבינו מלכנו‪ ,‬והנה באו ה ג א ו נ י ם‬ ‫ותקנו לומר אבינו מלכנו בעשרת ימי תשובה‪ ,‬לבטל נזירות רעות ולעורר‬ ‫רחמים דלעילא מאחר שהיתה קבלה בידם שהתפלות הללו שהתפללו רע״ק‬ ‫(וגם ר״א ושמואל) נתקבלו (שם ס"ו)‪.‬‬ ‫המלך היו שב‪.‬‬ ‫הרשב״ץ(מחבר ס׳ התשב״ץ) תיקן להתחיל בשבת שוכן עד ובפסח—הגבור‬ ‫לנצח‪ ,‬ובשבועות האל בתעצומות עוזר‪ ,‬ובסבות — הגדול בכבוד שמר‪ ,‬ובר״ה‬ ‫ויוהכ״פ מתחילים ה מ ל ד ה י ו ש ב — לפי שאז יושב הקב״ה בדין כמלך‪.‬‬ ‫ה׳ ה׳‪.‬‬ ‫האר״י ז״ל תקן לאמר בר״ה ויוהכ״פ בהוצאת ספר תורה ה׳ ה׳‪ ,‬כדי לעורר‬ ‫רחמים דלעילא בעת שמוציאין הס״ת (סדור עמדין) ושמע ישראל וכו׳‪ ,‬אחד‬ ‫וכו׳‪ ,‬גדלו וכו׳ תקנו ר ב נ ן ס ב ו ר א י (סופרים פי״ד הלכה י״ב) וברכת‬ ‫התורה לפניה ולאחריה תקנו ח כ מ י ה ת ל מוד (ברכות י״א ע״ב‪ ,‬וסופרים‬ ‫פי״ד הלכה ח׳)‪.‬‬ ‫שיר חי תוד‪ ,‬שיר הכבוד‪ ,‬אנעים ז מי רו ת ופ תיח ת הארון‪.‬‬ ‫שיר היחוד ושיר הבבוד ת קן ר׳ ש מ ו א ל א בי ד ״ י ה ח ס י ד‬ ‫(סדור עמדן) והרבה מגדולי האחרונים מיחו לומר השיר והשבח הזה‪ ,‬כמ״ש‬ ‫חז״ל (ברבות ל״ג) שאסור לומר שירות ותשבחות שלא אמרו אנשי בנה״ג‪,‬‬ ‫וכן אמרו (מגילה ח״י) המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם‬ ‫(עיין מורה נבוכים פרק נ״ט‪ ,‬ושל״ה דף רנ״ז) אד בני ישראל יוצאים ביד‬ ‫‪141‬‬ ‫‪ 6‬תיחת הארון‪ ,‬חתרת נדרים‪ ,‬תקיעת שופר‪ ,‬למנצח‬ ‫ר ם ״ א שכתב (בתשובה קכ״ו) אומר שיר היחוד כי הוא קודש קדשים‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬ ‫ואבן נוהגין אומר בשבת בבונה ובמתינות את שיר היחוד ושיר הכבוד וכן‬ ‫בימים טובים ו י מ י ם נ ו ר א י ם ‪.‬‬ ‫ופותחין הארוז באנעים זמירות בשבת ובר״ה ויוהכ״פ כשאומרים עאינו‬ ‫והוא ת ק נ ו ת ג א ו נ י ם ׳ ז כ ר א מ ק ד ש ‪ ,‬שתיקן יחזקאא ששער‬ ‫חצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה ו ב י ו ם ה ש ב ת‬ ‫ו ב י ו ם ה ח ד ש י פ ת ח (יחזקאא מ״ו) ופותחין הארון בתפאות‬ ‫ותשבחות גדואות אעורר הכוונה‪.‬‬ ‫התרת נדרים בתחלת השנה‪.‬‬ ‫תקנות חכמי התאמוד (טור או״ח םימז תרי״ט) וברטנורא ותוי״ט במשנה‬ ‫פ״א חגיגה — ע נ י ז ו ט ע ם — הטעם הוא‪ ,‬כי הנדר שמקבא האדם עא‬ ‫עצמו אעשות או אא אעשות הוא מפני שאפי דעתו היושר והחיוב מחייבין‬ ‫אותו אעשות או אא אעשות כזאת‪ ,‬אם כן בשעה שנודר הוא סומד עצמו עא‬ ‫היושר והחיוב אדעתו‪ ,‬אר כשמתחרט רואה שהיושר והחיוב אשר עאיו סמר‬ ‫בשעת נדרו איננו ונפא היסוד ואחריו נופא הבניז ואין החוב עאיו אקיים מוצא‬ ‫שפתיו‪ ,‬אבא האא אפשר שיטעה אדם את עצמו ויחשוב שנפא היסוד ואא נפא‪,‬‬ ‫והחיוב אקיים מוצא שפתיו עומד כחומה חזקה ואא כדברים הפורחין באויר‬ ‫אשר אין אהם יסוד‪ ,‬אכן תקנו שהמתחרט עא מוצא שפתיו יבא אפני חכם‬ ‫והוא יאמר או אם הוא עדיין מקושר בדבור שיצא מפיו או שהקשר נפסק‬ ‫מאאיו‪ ,‬באשר אין בדבריו ממש‪ ,‬מאחר שנפא היסוד אשר בנה עאיו מבטא‬ ‫שפתיו‪ ,‬וזהו שאמרו‪ :‬״היתר נדרים — רק אז מפיר החכם הנ ד ר _ פור חין‬ ‫באויר — כשיברר‪ ,‬שהדברים שדבר בשעת נדרו אין אהם יסוד והם כדברים‬ ‫הפורחים באויר שאין בהם ממש‪ ,‬ועא דברים שאין בהם ממש אא נאמר‬ ‫בקרא מוצא שפתיד תשמור‪ ,‬כי אאו דברים אין אהם עא מה שיסמכו‪ ,‬וכשא‬ ‫עוזר ונפא עזור‪ ,‬ויש נוהגין אעשות התרת נדרים בחודש אאוא ורמז אמנהג זה‬ ‫נ״ב מן התורה‪ ,‬דכתיב אא י חל דברי ככל‪ ,‬ס״ת אאוא (סדור רשב״ן חאק א׳‪,‬‬ ‫סימן ב״ב‪ ,‬ברכי יוסף תקפ״א)‪.‬‬ ‫סדר תקיעת שופר‪.‬‬ ‫כפי מנהג שאנו ת י ק ן ר׳ א ב ה ו‪ ,‬כי מימות נביאים הראשונים‬ ‫מהם עשו תרועה יבבות קאות בתרועה שאנו‪ ,‬ומהם עשו כבדות כשברים שאנו‪,‬‬ ‫ואאו ואאו יוצאיםידי חובתם‪ ,‬כי יבבות קאות בכבדות כתרועה יחשבו‪ ,‬ואמען‬ ‫שיהיה מנהג שוה בכא ישראא כראוי אעם אחד המאמינים בה׳ אחד ובתורתו‬ ‫תיקן אתקוע כסדר שאנו שאא יהיה נראה כחואקיז אאו עא אאו בהאכות שופר״‪.‬‬ ‫(רי״ץ ניאות ר״ה‪ ,‬ועיין ב״י או״ח תק״ץ‪.‬‬ ‫למנצח לבני קרח מזמור‬ ‫תקנו ח כ מ י ה ת א מ ו ד (עיין סופרים פי״ט האכה ב׳) ט ע ם ה ת ק נ ה‬ ‫כי מצינו שהמאד דוד אמר המזמור כאשר כבש את ירושאים מידי היבוסי‬ ‫מלכיוח זו ״׳»‪ ,‬וטעם הכפרות‬ ‫‪142‬‬ ‫ושר את המזמור כאשר ראה כי הכינו ה׳ למלר על כל הארץ (ילקוט תהלים‬ ‫סימן תשנ״ד) ובעת שיכירו וידעו בל יושבי תבל כי לד׳ המלוכה אז כל‬ ‫העמים יתקעו כף ויכירו כי ה׳ אמת ותורתו אמת והוא מושל על כל העולם‪,‬‬ ‫ואחר התקיעות אומרים הפסוקים א ש רי ה ע ם י ו ד ע י ת ר ו ע ה‪,‬‬ ‫לפי שדרשו רז״ל (ילקוט תהלים תת ״ ס) פסוקים הללו על ישראל שיודעים‬ ‫לרצות את בוראם בשופר‪ .‬ישראל אומרים כי תפארת עזמו אתה וכו׳‬ ‫והקב״ה אומר ישראל אשר בר אתפאר (עייז ע ק י ד ה אמור)‪.‬‬ ‫מלכיות‪ ,‬זברונו ת‪ ,‬שופרות‪.‬‬ ‫״ א נ ש י כ נ ה ״ ג תקנו מלכיות זכרונות ושופרות לר"ה לעורר‬ ‫שבאמנת ג׳ העיקרים עם סעיפיהם ושרשיהם יזכה האדם ביום הדין‪ ,‬כי ברכת‬ ‫מ ל כ י ו ת הוא בנגד עיקר מ צ י א ות ה ש ם‪ ,‬ויורה ע״ז נוסח הברכה‬ ‫על כן נקוה וכו׳ ויקבלו כולם את עול מלכותר‪ ,‬וברכת ז כ ר ו נ ו ת תורה‬ ‫על עיקר ב׳ ה ה ש ג ח ה ו ש כ ר ו ע ו נ ש ‪ ,‬ואמר אתה זוכר מעשי עולם‬ ‫ופוקד כל יצורי קדם לפניך נגלו כל תעלומות וכו׳ וברכת ש ו פ ר ו ת עיקר הג׳‪,‬‬ ‫ש ה ת ו ר ה מן השמים‪ .‬ואמר אתה נגלת בענן כבודד על הר סיני וכו׳‪,‬‬ ‫וענין זה נכלל בפסוקי שופר‪ ,‬לפי שמתן תורה היה בקול שופר" (עקרים מאמר‬ ‫א׳‪ ,‬פ״ד)‪.‬‬ ‫סדר כפרות‪ ,‬הטעם ו הכונ ה‪.‬‬ ‫סדר כפרות תקנו ח כ מ י ה ת ל מ ו ד ב י ר ו ש ל י ם ‪ ,‬דאיתא בירושלמי‬ ‫(שקלים פ"ה ה״ד) זקנים היו בירושלים מאן דיהיב להם בין ריש שתא‬ ‫לצומא רבא הוון נסבין‪ ,‬מן בתר כן לא הוון נסבין‪ ,‬נחמיה איש שיחין פגע‬ ‫בו ירושלמי אחד ואמר תן לי ת ר נ ג ו ל ת א ‪ ,‬אמר הא לד מטבע וקנה לד‬ ‫בשר שור‪ ,‬ואכל ומת‪ ,‬ואמרו לנחמיה שהוא הגורם׳ דאילו היה נותן לו‬ ‫תרנגול שהיה רגיל בו לא היה מת‪ ,‬עיי"ש‪ .‬הפשט בירושלמי הוא ‪ :‬שהזקנים‬ ‫החשובים בירושלים לא היו מקבלים צדקה רק בימים הללו‪ ,‬לפי שאז הרבו‬ ‫בצדקה ונם פדאו הכפרות בממון‪ ,‬ובזמן אחר לא רצו לקבל‪ ,‬מזה מבואר‪,‬‬ ‫שבימי חכמי התלמוד בירושלים היה המנהג ליתן תרנגול או הממון לעניים‬ ‫ו ט ע ם ה ת ק נ ה ‪ ,‬לפי שכל בן ישראל מחויב להביא קרבן תודה‪ ,‬כמ"ש‬ ‫ארבעה צריכין להודות‪ ,‬חולה שנתרפא‪ ,‬יורדי הים‪ ,‬הולכי מדבר וחבוש בבית‬ ‫האסורים (עיין ברכות נ״ד) ובזמן שאין ביהמ"ק אומר פסוקי תודה ונותן‬ ‫דמי הקרבן לעניים‪ ,‬ועל יסוד זה תקנו לשחוט עוף או בהמה תמור הקרבן‬ ‫תודה‪ ,‬ולהאכיל הבשר לעניים‪ ,‬וקבעו לעשות כן בירושלים לפרנס בזה‬ ‫הזקנים והעניים בתחלת השנה‪ ,‬למען שלא יהיו צריכים להמתין בכל השנה‬ ‫על מתנת בשר ודם׳ אד מי שלא היה חולה ולא נסע בים ולא במדבר ולא‬ ‫ישב בבית האסורין שאינו מחויב להקריב קרבן תודה׳ א״ב לא יחזיק הזקנים‬ ‫באותם הימים וכשיעבור הזמן לא יקבלו‪ ,‬לזאת פרסמו חכמי ישראל שלא אלו‬ ‫‪143‬‬ ‫כפרות‪ ,‬עשי"ת‪ ,‬יו"כ‪ ,‬עבודה‬ ‫ארבעה לבד צריכין להורות‪ ,‬אלא בזמן שישראל בגלות ומלכות רשעה מושלת‬ ‫על ישראל‪ ,‬ושופטי או״ה מושלים עלינו שאין דנין לא עפ״י התורה ולא עפ״י‬ ‫היושר‪ ,‬בל אחד מישראל מחויב להודות לה׳ ולהביא קרבן תודה על כי יצא‬ ‫בשלום בלי הפסד ונזק בנוף ובנפש ממושלי אוה״ע‪ .‬וכן דרשו (שבת ל"ב‬ ‫ע״ב) מקרא אם יש עליו מלאך מליץ ו בו׳( איו ב ל״ ה) שבעת צרה האדם צריך‬ ‫ב גו ל ה כל‬ ‫מליצים ישרים מלמעלה להנצל ממשחית ומצרה‪ ,‬ו ל כ ן‬ ‫א ח ד מי ש ר א ל צ ר י ך ל ה ב י א ק ר ב ן תו ד ה ו לו מ ר ב ר כ ת‬ ‫ת ו ד ה ב ס ו ף ה ש נ ה ‪ ,‬ובזה מובן מה שתקנו לומר אלו ארבעה פסוקי‬ ‫תודה מתחלים והוסיפו בסוף לומר אלו פסוקים מאיוב‪ ,‬לעורר על כל הנאמר‪,‬‬ ‫ויען כי ב י מ י ם ה ה ם ל א ה י ה א פ ש ר ל פ ר ס ם לכל שאנו מברכים‬ ‫ברכת תודה ועושים מעשה הדומה לקרבן תודה‪ ,‬מפני שאנחנו בגולה בין‬ ‫שופטים שאינם דנין על פי האמת והיושר׳ כי על הפחד שהמלשינים והמוסרים‬ ‫יביאו רבה למלך ושרים‪ ,‬לזאת ה ע ל י מ ו ט ע ם ו ע נ י ן מ ע ש ה‬ ‫ה כ פ ר ו ת ‪ ,‬ואמרו שרק מפני שארבעה צריכין להודות עושים כל זאת‪ ,‬אך‬ ‫באמת עיקר כונת ענין קרבן תודה היה משום אותם הנקראים ב נ י א ד ם‬ ‫מ ל כו ת הר ש ע ה‬ ‫מנ הי גי‬ ‫(מדרש ורש״י שמואל ב׳ ז׳) היינו‬ ‫שגברו בימים ההם‪ ,‬ובזה מובן מה שהוסיפו בראש הפסוקים ב׳ תיבות ב נ י‬ ‫א ד ם מה שלא אמר דוד״ (סדור רשב״ן חלק ב׳ כ"ט‪ ,‬ועיין טור או"ח סימן‬ ‫תרי״ט)‪.‬‬ ‫עשרת ימי תשובה‪.‬‬ ‫סדר עשרת ימי תשובה תיקן ר ב י י ו ח נ ן ‪ ,‬כי הוא פרסם שבינונים‬ ‫תלוים ועומדים מר"ה עד יוהכ"פ (ר״ ה ט״ז ע"ב ויבמות מ״ ט וק״ה) ו ג א ו נ י‬ ‫ב ב ל תקנו לומר סליחות קודם עלות השחר ולומר אחר הסליחות תחנון‬ ‫ואנחנו לא נרע (רי״ץ גיאות ה׳ תשובה)‬ ‫תפלות יום כפור‪.‬‬ ‫סדר תפלות יום כפור תקנו א נ ש י כ נ ה ״ ג (ברכות ל״ ג ע״א׳ יומא‬ ‫פ"ז ע״ ב) להתפלל שבע ולהתוודות בשחרית‪ ,‬מוסף‪ ,‬מנחה ונעילה‪ .‬ועיקר‬ ‫הודוי הוא לומר חטאנו עוינו פשענו (רמב״ ם פ״ב מתשובה הלכה ח׳ ולח״מ‬ ‫שם) ומנהגינו לומר א ש מ נ ו תיקן ר ב י נ ו נ י ם י ם (רשי״ר בתולדות‬ ‫ר״ נ) ואח״ כ א ת ה י ו ד ע ר ז י ע ו ל ם הוידוי שתקן ר ב (יומא פ״ ז‬ ‫ח ט א שתקנו ה ג א ו נ י ם (עיין טור וד״ מ או״ח‬ ‫ע״ב)‪ ,‬ואח״כ ע ל‬ ‫סימן תר"ז) ואח"כ א ל ה י ע ד ש ל א נ ו צ ר ת י שתקן ר ב ה מ נ ו נ א‬ ‫ז ו ט א (יומא פ״ז ע״ב) וכל הוידוי צריד לומר בכפיפת הראש כמו באמירת‬ ‫מודים (של"ה)‪.‬‬ ‫סדר עבודה‪.‬‬ ‫(רי״ץ גיאות ה׳‬ ‫ר׳ נ ח ו נ י א‬ ‫סדר עבודה למוסף יוהכ״פ תקנו ח כ מ י ה ת ל מ ו ד‬ ‫יוהכ"פ) ולפול על הפנים בעבודה כשמזכיר את השם תיקן‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫יער אל‬ ‫דיני‬ ‫‪144‬‬ ‫בן ה ק נ ה ‪ ,‬כשמסר את השם לתלמידיו צוה להם לכרוע וליפול על פניהם‪,‬‬ ‫ולכן אמר הפייטן ואף הוא היה מתכויז לגמור השם כנגד המברכיז‪ ,‬היינו‬ ‫שהיה מאריד בנעימות הניגון עד שהיו כורעין ואמרו ברור שם כבור וכו׳‬ ‫ואז מסיים תטהרו לזברון העבודה (טור או״ה תרכ״א) ויען דכתיב ואבן‬ ‫משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה׳ לכן אסרו לשטוח על הרצפה‬ ‫מפני החשד (מגילה כ״ ב ע״ב) ומטעם זה ה מ נ ה ג ל ש ט ו ח ע ש ב י ם‬ ‫א ו מ פ ה על הארץ בביהכנ״ם ביוה״ב כמו שהקדמנו לעיל‪.‬‬ ‫ת פ ל ת נ ע י ל ה נקראת התפלה האחרונה שתקנו אנשי כנה״ ג ליוהכ"פ‪,‬‬ ‫לפי שהוא בעת נעילת שערי שמים כי פנה יום‪ ,‬ולמדו לתקן תפלה רביעית‬ ‫לתענית צבור‪ ,‬משום דכתיב גם כי ת ר ב ו תפלה אינני שומע‪ ,‬מכלל דהמרבה‬ ‫בתפלה נענה (ירושלמי ברכות פ"ד ה״ז) וכשבאו לבבל לא קבעו עוד תענית‬ ‫צבור בתפלת נעילה‪ ,‬רק ביוהכ״פ התפללו עוד תפלת נעילה (מג״א סימן‬ ‫תקס״ו)‪ .‬א ת ה נ ו ת ן י ד ל פ ו ש ע י ם תיקן שמואל (סוף יומא) ומקצת‬ ‫מן התפלות בנעילה ת ק נ ו ר ב ו ר ׳ י ו ח נ ן (עיין סוף יומא‪ ,‬ור"ץ גיאות‬ ‫סוף ה׳ יוהב"פ׳ וטור וב״י סימן תרכ"ד‪.‬‬ ‫שמע ישראל‪.‬‬ ‫שמע ישראל וכו׳ ה׳ הוא וגו׳ ת ק נ ו ג א ו נ י ב ב ל ׳ לקבל עול‬ ‫מלכות שמים ולפרסם אחדותו ית״ש בקהל עם ועדה‪ ,‬ואומרים שבע פעמים‬ ‫ד ״ ה‬ ‫כנגד שבעה רקיעים שהוא ית"ש לעילא על כול ם ( תוס׳ ברכות ‪,‬־״ ג ע» ב‬ ‫אמר)‪ ,‬כי אז פרסמו או"ה שעל כל חלק מעולם העליון יש מלאך ושר המושל‬ ‫ושליט׳ לכן מפרסמין אנחנו כי הוא היחיד ומיוחד מושל בשמים ובארץ‪ ,‬וגם שבע‬ ‫פעמים כנגד שבעה ל ר אשר ב ק ר א ‪ :‬ל ד ה ׳ הגדולה׳ ל ר ה׳ הגבורה׳ ל ד‬ ‫ה׳ התפארת׳ ל ד ה׳ הנצח׳ ל ד ה ׳ ההוד‪ ,‬ל ר ה ׳ המלכות׳ ל ר ה ׳ התפארת‬ ‫אשר בשמים ובארץ‪ ,‬ובברכות (נ"ח ע״א) דרש ר״ע הקרא נגד קריעת י"ס‪,‬‬ ‫מכת בכורות‪ ,‬מתן הורה‪ ,‬ירושלים‪ ,‬ביהמ״ק ושמים וארץ‪ ,‬הרי שבעה‪.‬‬ ‫התקיעה שאחר נעילה‪.‬‬ ‫תוקעיז אחר תפלה ת ק נ ו ת ה ג א ו נ י ם ‪ ,‬זכר ליובל שהיה ביוד‪.‬כ״ פ׳‬ ‫כמ״ש ביוהכ"פ תעבירו שופר (רי"ץ גאות) ועוד ט ע ם ה ת ק י ע ה ‪ ,‬כי‬ ‫בימי חכמי התלמוד בבבל תקעו בכניסת השבת וביציאת השבת‪ ,‬להודיע הזמן‬ ‫שאסור במלאכה והזמן שמותר במלאכה (שבת קי״ד ע"ב) ואח״ב בטלו המנהג‬ ‫מטעם הממשלה‪ ,‬וביום הכפורים תקנו הגאונים לקיים המנהג‪ ,‬למען ידעו העם‬ ‫אשר מחוץ לביהכנ״ס כי עבר היום בקדושה‪ ,‬ועכשיו מותרין באכילה‬ ‫ובמלאכה (סדור רשב"ן חלק ב׳‪ ,‬ל"ד)‪.‬‬ ‫לשנה הבאה בירושלים‪.‬‬ ‫״לשנה הבאה בירושלים״ ת י ק ז ר׳ א ל י ע ז ר לומר במוצאי יוהכ״פ‬ ‫לפרסם כי בתשרי עתידין להגאל לעתיד לבוא (שם ל"ה‪ ,‬ועיין מכילתא סוף‬ ‫פט״ו‪).‬‬ ‫‪145‬‬ ‫החזן‪ ,‬הש"ץ‪ ,‬חזרת הש"ץ‪ ,‬התפלות והפיו טים‬ ‫הש"ץ והחזן‪.‬‬ ‫ה ר ש ב ״ א ת י ק ז שחש״ץ צריר אחיות מובחר מראשי הקהאה ואקבא‬ ‫פרס׳ אפי שראו ״שהבקיאין היו מריבים זה עם זה מי שיהיה שאיח צבור‪,‬‬ ‫ואמען שאא יריבו בו‪ ,‬ואמען שאא ירד אפני התיבה מי שאינו ראוי והגון אבר‪,‬‬ ‫תקנו שאא ירד אפני התיבה רק הנבחר‪ ,‬שהוא מקבא פרס מן העבודה״ (תשובת‬ ‫הרשב״א סי׳ נון)‪.‬‬ ‫ה ש ״ ץ נ ק ר א ח ז ן ‪ ,‬ארמז בשמו שצריר אהיות ‪ :‬א) חכם בחכמת‬ ‫התורה ; ב) — זקן קודם ובתענית צבור צריר אהיות זקן ממש ; ג) — שאא‬ ‫יהיה פנוי רק נשוי (עיין אורח חיים נ״ג וסי׳ תקע״ט וסי׳ תקפ״ט ור״ת שא‬ ‫חזן הוא ‪ :‬ח כ ם‪ ,‬לקן‪ ,‬נ שוי‪ .‬והחזנים שמזמרים וכופאים התיבות אבסם קואם‪,‬‬ ‫עוברים עא חמשה אסורים (מהר״ם שיק או״ח סימן א״א) ועא הש״ץ אדעת‬ ‫שהחזן העובר אפני התיבה אהוציא רבים ירי חובתם הוא מ״ע מה״ת (רשב״ץ‬ ‫ח״ב סימן קס״ג‪ ,‬וקהאות יעקב סימן קכ״ח) והאיר יעיז פנים אבוא אפני מאר‬ ‫מאכי המאכים הקב״ה ויכפוא הדברים פעמים ושאש׳ ואיאו היה עושה כן אפני‬ ‫בשר ודם וכי אא יפנה או עורף ? !‬ ‫חזרת הש״ץ‪.‬‬ ‫כשתקנו אנשי כנה״ג את התפאות תקנו ש י ת פ א א ש א י ה צ ב ו ר‬ ‫ש א י נ ו ב ק י והוא ישמע‬ ‫את ה ת פא ו ת א ה ו צ י א א ת מי‬ ‫ויכויז׳ אר מי שהוא בקי יתפאא אעצמו (ר״ה א״ג ע״ב במשנה) ואעפ״י שכואם‬ ‫בקיאים׳ בכ״ז חוזר הש״ץ את התפאה מפני התקנה שתקנו חכמי התאמוד‪,‬‬ ‫כמו שקדוש בביהכנ״ס שתקנו מפני האורחים ומקדשים אעפ״י שאין אורחים‪,‬‬ ‫וכמו שאומרים ברכה מעיז שבע‪ ,‬שתקנו בשביא אותם שאחרו אבא‪ ,‬ואנו‬ ‫אומרים אותה אעפ״י שאין אחד בביהכנ״ס שאחר אבוא (אבודרהם בשם‬ ‫הרמב״ם)‪ ,‬ב מ ע ר י ב א י ן ח ו ז ר ה ש ״ ץ ה ת ם א ה ‪ ,‬אפי שאין תפאת‬ ‫ערבית חובה (רמב״ם פ״ט מתפאה האכה י׳)‪.‬‬ ‫התפלות‪ ,‬הפיוטים והלשון העברית‪.‬‬ ‫ת ק נ ת ה ג א ו נ י ם ב ב ב א שאסור אהתפאא בבית הכנסת רק באשוז‬ ‫הקודש או באשון ארמי שדברו בבבא‪ ,‬אף שמעיקר הדין מותר אהתפאא בבא‬ ‫אשון (סוטה א״ב‪ ,‬ברכות מ׳ ע״ב׳ וסופרים פרק י״ח האכה ד׳‪ ,‬ובס״ח סימן‬ ‫תשפ״ח) וזהו מפני חמשה טעמים‪.‬‬ ‫א) כמ״ש (שאאות ות שובות שאר אפרים‪ ,‬סימן י״ג) ט ע ם ש י ס ד ו‬ ‫ה ק ד מ ו נ י ם פ י ו ט ים ב ל ש ו ן ש א י נ ה מ ו ב נ ת אבא אדם‪,‬‬ ‫אמען אא יבאו א ד ה שהיו אז עובדי ע״א ויתפאאו גם כן תפאות האאו אע"א‬ ‫שאהם‪ ,‬ודומה כמו ששבחו חכמים אאנשי בית אבטינוס וחביריו‪ ,‬שאא רצו‬ ‫אאמד עא מעשה הקטרת (ירושאמי שקאים פ״ה האכה א׳) אפי שבימים ההם‬ ‫יצאו תאמידי אותו איש וחברו תודה חדשה וכפרו בתורה שבכתב ובתורה‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫ד י ני‬ ‫שבע״פ׳ ורבים מבני ישראל נמשכו אחריהם באמרם שנם הם יהודים׳ לכן‬ ‫ה ג א ו נ י ם כמה וכמה פיוטים‬ ‫ת קנו‬ ‫כדי להבדיל בין קודש לחול‬ ‫ותפלות חדשות לבני ישראל הכשרים‪ ,‬למען שלא תהיינה תפלות ישראל שוות‬ ‫לתפלות שלהם‪ ,‬ואז תקנו שאסור להתפלל רק בלשון הקודש ובלשון תרגום‪,‬‬ ‫ושאסור להוסיף ולגרוע‪.‬‬ ‫ט ע ם ב ׳ ‪ - ,‬ל א ח ד ולאגד את בית ישראל‪ ,‬כמ״ש מי כעמך ישראל גוי‬ ‫אחד בארץ‪ ,‬ואם אחד שמבין לשון צרפת יבוא לבית הכנסת שבו מתפללין‬ ‫בלשון אשכנז לא ידע מה שהם מתפללים׳ והוא ית״ ש א מר‪ :‬ונקדשתי בתור‬ ‫בני ישראל‪ ,‬כשמתקבצין עשרה יאמרו ברכה וקדושה לקדש השם׳ וזה אפשר‬ ‫רק אם התפלות של ישראל הן בלשון אחת‪ ,‬והיא — ה ל ש ו ן ה ע ב ר י ת ‪.‬‬ ‫ט ע ם ג ׳ ‪ — ,‬לפי שרוב תפלות ישראל בנויות על הגאולה העתידה‪ ,‬ואנו‬ ‫בוכים ומקוננים על עול הגלות‪ ,‬ואם תהיינה בלשון אחרת׳ האם אומות העולם‬ ‫מוכשרות להבין ולהשיג תכלית ביאת הגואל שאנו מקוים ?‬ ‫ט ע ם ד ׳ ‪ — ,‬יש הרבה תיבות בלשון הקודש שאי אפשר לפרש ולתרגם‬ ‫אותן בשום לשון‪ ,‬ויש הרבה תיבות שמשתמשות לכמה פנים‪ ,‬והכל הולד‬ ‫אחר הכונה‪ ,‬למשל‪ ,‬תיבת ב ר ו ר אין לה תרגום‪ .‬אם נתרגם ילמשל בלשון‬ ‫אשכנז (לאבעז) או בלשון הגרי או בכל לשון הוא תרגום שאינו מכוון׳ כי‬ ‫״ב רול‪ ,‬הוא מן ברכה‪ ,‬שהוא ״זעגען"‪ ,‬ובלשון הגר ״אלדאש״‪ ,‬ואם נתרגם‬ ‫בלשון געזעגנעט — אין לו מובן שאנחנו נותנים ברכה לבורא ית"ש‪ ,‬ובאמת‬ ‫הפירוש מן ב ר ו ר הוא‪ ,‬שהוא ית"ש הוא מ ק ו ר ה ב ר כ ו ת ‪ ,‬וזה אי־‬ ‫אפשר לתרגם רק בלשון בבל בריר הוא‪.‬‬ ‫ש ת קנו לו מ ר ק די ש ב ל שון‬ ‫■ ויפה כתב אבודרהם מ ה‬ ‫ת ר ג ו ם ותיבת י ת ב ר ר וישתבח וכו׳ הניחו בלשון הקודש׳ לפי ששבחים‬ ‫הללו א י א פ ש ר ל ת ר ג ם ב ש ל י מ ו ת ב ש ו ם ל ש ו ן (עיי״ש‬ ‫ובא"ר סימן כ״ו וס״ס קי"ג‪).‬‬ ‫והנה עוד ראיה שאי אפשר לפרש ולבאר באר היטב בשום לשון‪ ,‬אם לא‬ ‫באריכות גדולה שלא תהיה לרצון ולתכלית‪ ,‬הנה חכמינו ז״ל לא תקנו חזרת‬ ‫התפלה בערבית (עיין לעיל) אד בשבת תקנו חזרה לשליח צבור לומר ברכה‬ ‫ש ב ע ‪ ,‬דהיינו מענין שבע ברכות שאנו אומרים בשבת‪,‬‬ ‫מ עין‬ ‫אחת‬ ‫ג׳ ראשונות וג׳ אחרונות מתפלת ח״י וקדושת היום‪ ,‬ולכן אומרים במערבית של‬ ‫שבת מ ג ן א ב ו ת ב מ א מ ר ו נגד אתה גבור‪ ,‬ה א ל ה ק ד ו ש —‬ ‫נגד אתה קדוש‪ ,‬ל פ נ י ו נ ע ב ו ד — נגד ברכת העבודה‪ ,‬נ ו ד ה ל ש מ ו‬ ‫וכו׳ מ ע י ז ה ב ר כ ו ת וכו׳ — נגד ברכת ההודאה‪ ,‬א ד ו ן ה ש ל ו ם — נגד‬ ‫ברכת השלום‪ ,‬מ ק ד ש ה ש ב ת — נגד מקדש השבת‪ ,‬כמ״ש (סוכה מ"ו)‬ ‫ברוד ה׳ יום יום (תהלים ס״ח) וכי ביום מברכין ובלילה אין מברכין? אלא‬ ‫לומר בכל יום ויום תן לו מעיז ברכותיו‪',‬פיר ש רש״י בחול מעיז חול‪ ,‬בשבת‬ ‫‪147‬‬ ‫הלשון העברית‪ ,‬זכרנו לחיים‪ ,‬סלי חו ת‬ ‫מעיז שבת‪ ,‬וביום טוב משל יום טוב‪ ,‬ומעתה נהזי‪ ,‬התרגום האשכנזי שתרגם‬ ‫הטוב שבחכמי אשכנז יצא לבאר ולפרש סדר התפלות בלשון אשכנז‪ ,‬והוא‬ ‫מתרגם מ ע י ן ה ב ר כ ו ת ‪ :‬״אלם רען אורקוועל אללער זעגנונגען״‪ ,‬וזו‬ ‫טעות גדולה ושקר מוחלט‪ ,‬כי התרגום של מעוז הברכות לפי דעת הרב‬ ‫ר׳ ש ל מ ה צ ב י ש י ק הוא ״פערמעגע דער צייט‪ ,‬אב שבת‪ ,‬אב יום טוב‪,‬‬ ‫אב טאג ארער נאכט וואללעז וויר גאטט לאבעז אונד דאנקען״׳ ומזה יש לדון‬ ‫על הכלל׳ שכמעט אי־אפשר לתרגם בשום לשון‪ ,‬ואם אפשר — אז באריכות‬ ‫גדולה‪ ,‬שלא לנגוע באמת‪ ,‬ושלא להאריך יותר מדאי תקנו שאסור להתפלל‬ ‫רק בלשון הקודש‪.‬‬ ‫‪ ,‬כוונות גדולות ועמוקות וסודות וענינים דקים מן הדקים‬ ‫טעם ה׳ ‪— ,‬‬ ‫בכל תיבה ותיבה ודוקא בלשון הקודש ולא בשום לשון אחרת‪ ,‬והלשון העברית‬ ‫הלא היא הלשון ה נ ב ח ר ת ‪ ,‬הלשון הקדושה‪ ,‬באמת טובה ויפה ומתאימה‬ ‫להתפלות הקדושות‪.‬‬ ‫ט ע ם ו ׳ ‪ — ,‬אסרו הגאונים להתפלל בלשון שאינה לשון עברית‪ ,‬למען‬ ‫שכל אחד ואחד מישראל ישתדל ויתאמץ בכל כהו ללמוד ולהבין את השפה‬ ‫העבריה‪ ,‬וכתבו (תמים דעים לר״י יקר סימן קפ"ד) שלכן אמרו (שבת י״ב)‬ ‫שאין מה״ש מכירין לשון ארמי‪ ,‬למען ילמדו את השפה העברית ‪ ,‬ו א ם‬ ‫י ת י ר ו ל ה ת פ ל ל ב כ ל ל ש ו ן י ת ר ב ו ע מ י ה א ר ץ ‪ ,‬והפירוש‬ ‫של אין מכירין הוא שאין משגיהין על התפלות שאינן בלשון שבה נברא העולם‬ ‫ובלשון שבה דבר הקדוש ברור הוא עם אבותינו ונגלה לעמו בסיני ובלשון‬ ‫שבה ניתנה התורה ובלשון שבה דברו הנביאים" סדור רשב״ן חלק ג׳ ט״ו)‪.‬‬ ‫זכרנו לחיים‪.‬‬ ‫זוהי תקנת ר ב והביריו (הובא במס׳ סופרים פי״ט ה"ה) להוסיף? בר״ה‬ ‫ה ג א ו נ י ם התחילו לומר אותה בכל ימי התשובה‪,‬‬ ‫ויוהכ״פ ו ב י מ י‬ ‫כי ר״י ב״ע פרסם בבית מדרשו שתכלית יום הזכרון הוא‪ ,‬לפי שבו דן הקב״ה‬ ‫ובא במשפט על כל ברואיו‪ ,‬ומקצת מחכמי התלמוד חלקו עליו ואמרו שאדם‬ ‫נידון בכל יום ובכל שעה ורגע (ר״ה י״ז ע״א) ורב בכחו המוסרי הגדול יצא‬ ‫להחזיק בשיטת ר״י ב״ע ש ר ״ ה ה ו א י ו ם ה ד י ן ‪ ,‬ולכן בא והוסיף‬ ‫מ ו ס ף ל ר ״ ה שתקנו אנשי כנה״ג ז ה ה י ו ם ת ח ל ת‬ ‫בתפלת‬ ‫מעשיר (עיין מוסף לר״ה) לפרסם ש ר ״ ה ה ו א י ו ם ה ד י ן ‪ ,‬באשר‬ ‫ידע שהדברים הנאמרים בתפלה עושים רושם לנצח נצחים‪ ,‬וכדי לחזק הלכותיו‬ ‫תיקן והוסיף לומר גם ז כ ר נ ו ל ח י י ם ‪ ,‬ו כ ת ו ב ל ח י י ם ‪ ,‬וכן‬ ‫ב ס פ ר ה ח י י ם בימים הללו״ (סדור רשב״ן חלק א׳‪ ,‬ס״ה)‪.‬‬ ‫סליחות‪.‬‬ ‫ת קנו ח כ מי‬ ‫לקום באשמורת לומר סליחות קודם ראש השנה‬ ‫ב ר צ ל ו נ א (ר״ן ר״ה דף ב״ט) והם תקנו לקום בכ״ה באלול׳ שהוא יום‬ ‫ראשון לבריאת העולם‪ ,‬ואם כן כשחל ראש השנה יום ה׳ אז היה מן הראוי‬ ‫‪v.i.‬‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫[ז‬ ‫!‪i‬‬ ‫}‬ ‫״‬ ‫־‬ ‫^‬ ‫‪ft.f‬‬ ‫‪5‬‬ ‫‘‪t‬‬ ‫{‪‘ii:‬‬ ‫‪!-J‬‬ ‫*!‪:‬‬ ‫?‪:‬‬ ‫’;!‪j‬‬ ‫"'‬ ‫״‬ ‫•‬ ‫}‬ ‫!‬ ‫!‬ ‫‪‘':!1‬ן‬ ‫‪1‬‬ ‫־‬ ‫’י‬ ‫־‬ ‫*‪^f,‬‬ ‫!‪t‬‬ ‫‪1‬‬ ‫{‬ ‫" ‪•-‬ז !!;!‪' T •j. .‬‬ ‫‪T‬‬ ‫^‪.‬‬ ‫>‬ ‫>‪i-.‬‬ ‫• ‪d:ji‬‬ ‫‪v‬‬ ‫־•־‪'. :.‬־ ־‪:••. • ... • :.‬־‪ - .‬ז‪.:‬־ ‪.‬‬ ‫*‬ ‫!‬ ‫״‬ ‫‬‫‘‪r‬‬ ‫*‘‪.‬‬ ‫‪1‬‬ ‫•‬ ‫^‬ ‫•‬ ‫■‬ ‫^ ‪"=...‬־־‬ ‫■‬ ‫■•‬ ‫■ ־‪: ..:.‬‬ ‫•‬ ‫‪‘1‬‬ ‫?‬ ‫||‪f|||||^)g|n‬״‪1.‬‬ ‫*‬ ‫‪j‬‬ ‫ו טג חגיו‬ ‫ד י נ י י שראל‬ ‫‪148‬‬ ‫אקום ביום השבת בא שמורת הבוקר‪ ,‬אד משום שחששו שמא יטה הנד אי‪1‬‬ ‫עומדיז רק ביום א׳‪ ,‬וכשחא ביום ב׳ או ג׳ היה ראוי אהקדים ביום ב״ה אאוא‪,‬‬ ‫אר בשביא שיהיה יום מסוים ומוגבא אהתהיא‪ ,‬תקנו אחר כד האחרונים אעמוד‬ ‫ביום א׳ שבוע שאפני ראש השנה (שם י״ז‪ ,‬או"ח סימן תקפ"א)‪.‬‬ ‫הרושם של הימים הנוראים בשאלות ותשובות‪.‬‬ ‫מי שבקי ורניא אצא ספרות השו״ת׳ ספרות נדואה וקדושה עד מאד‪ ,‬יודע‬ ‫עד במה אפשר אהכיר את ההשפעה ואת הרושם שא הימים הנוראים הקדושים‬ ‫עא כותבי חרושי תורה ופסקים בימים ההם‪ ,‬והנני רק אהעיר‪ ,‬בקצרה‪ ,‬אדונמא‪,‬‬ ‫את הדברים האמורים אמטה ‪:‬‬ ‫הנאון הצדיק ר׳ חיים האברשטאם אב״ד דק״ק צאנז זצ״א כתב תשובה‬ ‫אהרב הגאון ר׳ אוי יצחק שור האבדק"ק ראווא‪ ,‬וז״א ‪ :‬״מכתבו הניעני קודם‬ ‫ראש השנה ואז א א ה י ה ה פ נ א י א ע י י ז ב מ י א י ד ס ב ר א ‪,‬‬ ‫מ ח מ ת ח ר ד ת ה ד י ן ו ט ר ד ו ת ה ח ג ה ק ד ו ש " (שו״ת‬ ‫ד ב ר י ח י י ם או״ח א׳׳ סימן א׳‪).‬‬ ‫והנה הגאון רבנו י ח ז ק א א ם ג " א א א נ ד א זצ"א כותב תשובה אהרב‬ ‫מוהר" ר מנחם נווארא‪ ,‬והוא או מר‪,, :‬מכתבו מן שני דא הגיעני ו כ ע ת‬ ‫הי מי ם נז כ רי ם ונ ע שי ם א שר י ח שו ב א ד ם עם קונ הו‬ ‫ו א ב ן א י ן ז מ ן א ה ר ח י ב ה ד ב ו ר " (נודע ביהודה א״ח‪ ,‬שאאה‬ ‫צ״ה)‪.‬‬ ‫והנה רבנו הגאון ר׳ עקיבא איגר זצ"א כותב אהרב ר׳ הירש סנאק הכהן‬ ‫הגדוא בין אחיו חכמי בני ישיבה דק״ק פוזין וז״א‪ :‬״ואני טרם אכאה מכתבי‬ ‫משפטים אדבר אתו‪ ,‬הנה מ מ ש מ ש י ם ו ב א י ם ה י מ י ם ה ק ד ו ש י ם‬ ‫ואני ידעתי את מכאוביו וגופו הטהור הנשבר בחרס‪ ,‬ה׳ יחזקהו‪ ,‬וידעתי אשר‬ ‫ברוב צדקתו ותומתו אא ישוב מפני כא מהתענית בכא אשר יתענו שאר‬ ‫אנשים הבריאים והטובים במצב גופם‪ ,‬ע״כ מצאתי עצמי חובה אהזהירו ואני‬ ‫נוזר עאיו בגזרה חמורה שאא יתענה שום תענית ואף אא תענית שעות זואתי‬ ‫ביוהכ״פ" (ת שובות רבי עקיבא איגר׳ פסקים‪ ,‬ספר ראשון‪ ,‬סימן כ״א‪ ,‬דפוס‬ ‫ווארשא)‪.‬‬ ‫רבנו הגאון ר׳ משה סופר זצ״א כותב בימי התשובה תשובה אא הגאון‬ ‫ר׳ אפרים זאמן מרגאיות‪ ,‬ומתחיא את תשובתו ‪ :‬״במפיק שתא תיתי שאמא‬ ‫רבא וחיים טובים וארוכים והרמת קרן צדיק ונשגב וכו׳‪ ,‬וחותם את ת שובתו‬ ‫״ ו א ח ת ו ם ב ב ר כ ת ה ש נ י ם ‪ ,‬יחתימהו ה׳ אאאתר אחיים טובים‬ ‫ואורר ימים ושנים מתוקים ונעאה אציון ברעים" (שו״ת חתם סופר‪ ,‬חא״ח‪,‬‬ ‫תשובה ס״ב)‪.‬‬ ‫ומן הפרטים האאה תקיש עא השאר‪ .‬רבני ישראא‪ ,‬גדואיו וחכמיו היו‬ ‫מתרגשים ברגשי קודש ובקדושה עאיונה ובהופעת הרוח ביותר בירח‬ ‫ה אי תני ם‪.‬‬ ‫ק דו שי ם!!‬ ‫מי מי ם‬ ‫פאר‬ ‫א ק דו שי ם‬ ‫נאה‬ ‫ר עיו נו ת‬ ‫ל י מ י ם נ ו ר א י ם‪.‬‬ ‫מאת הרבנים הגאונים והצדיקים‪ ,‬ר׳ לוי יצחק מבערדיטשעוו‪,‬‬ ‫ר׳ משה סופר‪ ,‬ר׳ יוסף שאול הלו י נאטאנזאהן‪ ,‬הריב״ש‪ ,‬ר׳ מנחם‬ ‫מענדל מליובאוויטש‪ ,‬ר׳ יצחק קארו‪ ,‬ר׳ אלימלך מליזענסק‪,‬‬ ‫ר׳ יעקב יוסף מפולנאה‪ ,‬ר׳ צבי הירש מווילנא‪ ,‬ר׳ ישראל סאלאנ־‬ ‫טער‪ ,‬ר׳ אליעזר זוסמאן סופר‪ ,‬ר׳ רפאל מהאמבורג‪ ,‬האלשיך‪,‬‬ ‫המהרש״א‪ ,‬ר׳ יצחק יעקב דיינעם‪ ,‬ר׳ אברהם יצחק הכהן קוק‪,‬‬ ‫ר׳ חיים כהן ראפפורט‪ ,‬ר׳ שלמה קלוגער‪.‬‬ ■ . ‫‪151‬‬ ‫נו ר אי ם‬ ‫לי מי ם‬ ‫ר עיונו ת‬ ‫פרק שלשים ושלשה‪.‬‬ ‫שצה‪.‬‬ ‫הרב ר׳ ל ו י י צ ח ק מ ב ע ר ד י ט ש ע ו ו ז״ל אומר ‪ :‬״בר״ח‬ ‫אלול הש״י מגלה אלהותו ומלכותו לנשמת ישראל‪ ,‬וכי הוא מנהיג את כל‬ ‫העולמות בחסדו הגודל‪ ,‬וישראל עם קרושו ממליכים עול מלכותו עליהם וכו׳‬ ‫כי הבורא ב״ה אינו נתפס בשום אות ונקודה וקוץ‪ ,‬ובר״ח אלול מצמצם שפע‬ ‫הבוב"ה באותיות‪ ,‬ובר"ה ויום הכפורים אנו ממשיכים השפע בכל העולמות"‪.‬‬ ‫(קדושת לוי‪ ,‬לר״ה דפוס ברדיטשוב‪ ,‬דף צ״ ד‪ ,‬צ"ה)‪.‬‬ ‫שצו‪.‬‬ ‫״כל המלאכים וכל חיות הקודש כולם חרדים מיום הדין‪ ,‬וכן האדם‪ ,‬כל‬ ‫*בר ואבר חרד מיום המשפט‪ ,‬אר אם האדם מיישב עצמו אין לו פחד‪ ,‬כי‬ ‫הבורא ב״ה הוא אב‪ ,‬ואב בודאי שופט בנו לרב טוב‪ ,‬לבל הטוענות וכו׳״ (שם‪,‬‬ ‫צ״ה)‪.‬‬ ‫שצז‪ • .‬התקיעו ת ובתי המקדש‪.‬‬ ‫הרמב״ן הקדוש על התורה כתב שקללות שבת״ כ הוא רמז על חורבן בית‬ ‫ראשון‪ ,‬וקללות שבמשנה תורה על חורבן בית שני‪ .‬ובאמת מאתו יתברר‬ ‫לא תצא הרע ח"ו‪ ,‬רק כוונת חורבן בית ראשון לבנות ישראל בית שני‪ ,‬וכן‬ ‫חורבן בית שני כדי לבנות בית לעתיד אי״ה ביתר שאת והדר‪ ,‬וזהו תקיעה‬ ‫ראשונה על האהבה ראשונה שהוא בית ראשון‪ ,‬שברים תרועה — על שני‬ ‫חורבנות‪ ,‬וזהו שרמזו רז"ל גנוחי גנח ילולי ילל‪ ,‬תקיעה בסוף רמז על בית‬ ‫העתיד אי״ה ביותר הוד והדר" (קדושת לוי‪ ,‬שם‪ ,‬דף צ"ז)‪.‬‬ ‫יום הכפורים וצדקה‪.‬‬ ‫שצח‪.‬‬ ‫הרב ר׳ מ ש ה ס ו פ ר זצ״ ל בעל ״חתם סופר" אומר ‪ :‬״כתיב ונשא‬ ‫השעיר עליו את כל עונותם‪ ,‬יש במדרש‪ ,‬שהקב״ה נותן כל עבירות ישראל על‬ ‫עשו‪ ,‬והוא טוען איר אוכל לסבול כל עונות יעקב אחי? והקב״ה נותנם‬ ‫על לבושו והוא מכפר‪ ,‬ופירש החסיד מורי הגאון מו״ה נ ת ן א ד ל ע ר‬ ‫זצ"ל עפי"מ דאיתא ברכות י״ז ע"א דר׳ אלכסנדרי אמר ״גלוי וידוע לפניך‬ ‫שרצוננו לעשות רצונר‪ ,‬אלא ששאור שבעיסה ושעבוד מלכיות גורמין"‪ ,‬שמצד‬ ‫שעבוד מלביות אין אנו עובדין את ה׳ כראוי‪ ,‬וזהו כוונת המדרש ש״הקב״ה‬ ‫נותן אותם על שר של עשו״ ‪ ,‬היינו הגלות‪ ,‬היא שגרמה לנו את כל הרעות‪,‬‬ ‫אבל באמת עבירות שבאין מצד חסרון כח וממון לעסוק תמיד בתורה ובגמ״ח‬ ‫יש לתלות בשעבוד מלכיות‪ ,‬אבל עבירות מצד התאוה ומצד גבהות הלב לא‬ ‫הגלות אשמה אאא אנו אשמים‪ ,‬וזה טענת שרו של עשו‪ ,‬״איר אני יכול‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪152‬‬ ‫לסבול את כ ל עונותיה ם ? ע״ו אמר שהקב״ה נותן על לבושו״׳ רמז‬ ‫לצדקה כאיתא בב״ב ט׳ ע״ב׳ ולבושי׳ כשריון‪ ,‬מה שריון מחובר מקשקשים‬ ‫הרבה כד הקב״ה מצרף כל פרוטה ופרוטה של צדקה‪ ,‬ומצוה צדקה מגינה‬ ‫ומצילה כנאמר וחטאיד בצדקה פרוק׳ והיא משלשה דברים המעבירין רוע‬ ‫הגזירה‪ ,‬והיינו שהקב״ה נותן על ל ב ו ש ו ״ (תורת משה׳ אחרי)‪.‬‬ ‫שצט‪ .‬טעם הענוים‪.‬‬ ‫ר׳ י ו ס ף ש א ו ל ה ל ו י נ א ט א נ ז א ה ן ז״ל אומר ‪ :‬״טעם‬ ‫העינוי — כי כבר כתבו התוס׳ בכתובות דף ק״ג בשם המדרש‪ ,‬עד שיתפלל‬ ‫אדם על התורה שיכנס בלבו‪ ,‬יתפלל שלא יכנסו מעדנים‪ ,‬והענין הוא‪ ,‬דהרופא‬ ‫לא יוכל לתת רפואות עד שיקיא כל מה שאכל‪ ,‬כן כל שנסתבר ברבוי תאוות‬ ‫הגשמיות לא יוכל לקבל עבודה אלהית‪ ,‬לזה נצטוו להתענות בכל חמשה עינויים‪,‬‬ ‫למרק החלאת הגשמי‪ ,‬ואז יוכלו לטהר עצמם ולבוא לפני ה׳״ (דברי שאול‪,‬‬ ‫אחרי)‪.‬‬ ‫ת‪ .‬התפלות‪.‬‬ ‫ה ת פ ל ו ת ״פעם אחת שאלתי לו (להמקובל דון‬ ‫ח ר י ב * ש על‬ ‫יוסף ז״ל׳ שהיה חכם בתלמוד וחסיד גדול)‪ ,‬איד אתם המקובלים בברכה‬ ‫אחת מכוונים לספירה ידועה‪ ,‬ובברכה אחת ■לספירה אחרת‪ ,‬ועוד הכי יש‬ ‫אלהות לספירות שיתפלל אדם להן ? וענה לי חלילה‪ ,‬שתהיה התפלה כי אם‬ ‫לשם יתברד עלת העלות‪ ,‬אבל הדבר הזה כמו מי שיש לו ריב ושואל מן המלך‬ ‫שיעשה לו דין‪ ,‬יבקש ממנו שיצוה אל היושב על המשפט שידיז לו‪ ,‬לא שיצוה‬ ‫זה אל הסוכן הממונה על האוצרות כי תהיה שאלתו בטעות‪ ,‬וכן אם ישאל‬ ‫מן המלד שיתן לו מתן‪ ,‬לא יאמר לו שיצוה אל השופט‪ ,‬אבל שיצוה אל‬ ‫הסוכן‪ ,‬וכן אם ישאל ממנו יין יבקש שיצוה זה לשר המשקים‪ ,‬ואם ישאל‬ ‫לחם יאמר לשר האופים לא בהפך זה‪ .‬כר הוא בענין התפלה‪ ,‬שהיא לעולם‬ ‫לעלת העלות‪ ,‬אלא שמכיון המחשבה להמשיך השפע לאותה ספירה ה מתייחסת‬ ‫לאותו דבר שהוא מבקש עליו‪ ,‬כמו שתאמר שבברכת על הצדיקים יכוין‬ ‫לספירה הנקראת חסר‪ ,‬שהיא מדת רחמים‪ ,‬ובברכת המינים יכוון לספירה‬ ‫הנקראת גבורה שהיא מדת הדין והיקש על זה׳ זה ביאר לי החסיד הנז׳‬ ‫מכוונת המקובלים׳ והנה טוב מאד׳ אמנם מי יכניס אותנו בכל זה‪ ,‬הלא טוב‬ ‫להתפלל סתם לשם ית׳ בכוונה‪ ,‬והוא יודע באיזה דרך ישלים המבוקש‪,‬‬ ‫כמאמר הכתוב נול על ה׳ דרכיד ובטח עליו והוא יעשה‪ ,‬וזה מה שאמר‬ ‫הרב הגדול ר׳ ש מ ש ו ן ד ק י נ ו ן ז ״ ל׳ אני מתפלל לדעת זה התינוק‪,‬‬ ‫כלומר להוציא מלב המקובלים שמתפללים לספירות וכו׳״‪ ,‬עכ״ל (ת שובות‬ ‫הריב״ש סימן קנ״ז)‪.‬‬ ‫תא‪.‬‬ ‫‪153‬‬ ‫ספרד‬ ‫נו ס ת‬ ‫צדק מבאר במאמר עמוק ודק עד מאד כדרכו בקדש את הענין הזה‪ ,‬מצדיק‬ ‫את המקובלים‪ ,‬והוא ז״ל מבאר כי‪ :‬״הי״ס הן כלים שבהן ועל ידן הא״ס‬ ‫פועל בעולמות להחיותן ולבנות ולסתור ולהרוס ולנטוע וכו׳ ובלי אמצעות‬ ‫הספירות א״א להעולמות להכיל ולקבל ההארה מאא״ס בעצמו שלא יתבטלו‬ ‫במציאות וכו׳״‪ ,‬עיי״ש היטב ( ד ר ך מ צ ו ת י ד ‪,‬הוא ס פ ר ט ע מ י‬ ‫ה מ צ * ו ת עפ״י יסור הבעש״ט‪ ,‬מאמר שרש מצוות התפלה‪ ,‬פרק ט׳ ופרק‬ ‫תב‪ .‬העבודח ביום הכפורים‪.‬‬ ‫ה ר ב ר ׳ י צ ח ק ק א ר ו זצ״ל זקנו של מרן הב״י‪ ,‬אומר ‪ :‬״ובל‬ ‫אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו‪ ,‬ארז״ל אפילו אותם‬ ‫שכתוב בהם ורמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד‪ ,‬וזו מעלה גדולה‬ ‫לכהן ולעבודת יוהכ״פ‪ ,‬שאפילו חיות הקודש מפניז לו מקום לעבודתו‪ ,‬כדי‬ ‫שיכנס לפני המלד ה׳ ויעבדנו ביחוד״‪( .‬תולדות יצחק׳ אחרי)‪.‬‬ ‫תג‪ .‬נוסח ספרד בתפלה‪.‬‬ ‫הרב ר׳ א ל י מ ל ר מ ל י ז ע נ ס ק ז״ל כו ת ב‪ :‬״ומה שכתב מעלתו‬ ‫אם לשנות הנוסחא ולהתפלל בנוסח ספרר‪ ,‬הנה מיום עמדי על דעתי בידיעת‬ ‫ספר ראיתי נם שמעתי שהיו מתפללים בנוס ח ספרר‪ ,‬גם רבותי ספרו לי‬ ‫שהיו בימיהם וקודם להם אנשים צדיקים שהיו מתפללים בנוס ח ספרד‪ ,‬רק‬ ‫שהיו עדיין מעטים בימיהם‪ ,‬והנה אני לא הבנתי את הנוסחא הנ״ל ועתה‬ ‫הנה נא זקנתי הבנתי התועלת והמעלה של אותה הנוסחא עד שבלתי אפשרי‬ ‫להעלות על הכתב גורל מעלתה‪ ,‬גם אם הייתי מבטא ב שפתי איני יודע בבירור‬ ‫אם הי׳ אפשר שיבינו‪ ,‬אר צריר שיהיו המתפללים בנוסח זה פרושים מררבי‬ ‫העולם‪ ,‬שלא להוציא שקר מפיו‪ ,‬ושלא להיות מקלל את חבירו אפילו בלב‬ ‫בשום פעם‪ ,‬גם שלא יקפיד עליהם׳ אפילו הקפדה בלב‪ ,‬ושלא להיות לו קנאה‪,‬‬ ‫וחמדת ממון‪ ,‬וחמדת גאוה‪ ,‬בלתי אפשרי להעלות על הכתב גנותו‪ ,‬כידוע לכס‬ ‫שאני מוכיח עצמי תמיד ומבייש עצמי ברבים כדי להוציא מכח אל הפועל‪,‬‬ ‫ושלא להיות משתכר בשום פעם‪ ,‬בשום משקה המשתכר‪ ,‬כ״א מעט לצורר‬ ‫מה‪ ,‬גם ש י ה א מ ר ג י ש ב ע צ מ ו ב א מ ת ש א י ן ל ו ש ו ם‬ ‫מ נו ח ה מ ד א ג ו ת ו צ רו ת י ש ר א ל‪ ,‬ו ל ב ו כו א ב ו מי צ ר‬ ‫ש מ גו ד ל ה צ ע ר ב ל תי‬ ‫ע לי ה ם מ ב לי הי פו גו ת‪ ,‬עד‬ ‫י כ ו ל ל ה ת א פ ק מ ל ה ת פ ל ל ע ל י ה ם ב י נ ו ל ב י ן ע צ מו‬ ‫וכו׳ ועיקר שיהי׳ למדן‪ ,‬עכ״פ גמרא ותוספות ופירש״י ושאר דרכי הקרש‬ ‫כמבואר בספר ע״ח‪ ,‬ועיקר אהבת חברים ודבוק חברים׳ ו מ י ש א י ן ב ו‬ ‫הללו בודאי אינו מכת זו‪ ,‬ומי שיש בו כל המרות הללו‬ ‫ח מ דו ת‬ ‫אותם בני אדם ראוי וטוב להם להתפלל בנוסח ספרד״ (אנרת הקדש לר׳‬ ‫אלימלר‪ ,‬בסורי ספרו ״נועם אלימלך״)‪.‬‬ ‫‪V‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪154‬‬ ‫תד‪ .‬חפלה‪.‬‬ ‫הרב ר׳ י ע ק ב י ו ס ף ה כ ה ן זצ"ל אומר ‪ :‬״שמעתי ממורי פי׳‬ ‫הפסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו‪ ,‬עפ״ י משל שצור‪ .‬המצר‬ ‫שיבקש כל אחד מבוקשו בעת שמחת המלך‪ ,‬והיה חכם אחד שבקש שידבר‬ ‫עם המלך ג״פ ביום והוטב בעיני המלך ונתן לו גם מה שלא בקש‪ ,‬וז״ש לפני‬ ‫ה׳ ישפוך שיחו ורפח״ח‪ ,‬ובזה יובן אתם נ צ ב י ם היום שיהיה לכם תקומה‬ ‫‪ 1‬שתהיו נצבים לפניו ית׳ לבדו לשפוך שיחו לפניו שזהו נ צ י ב ה ו ק י מ ה‬ ‫לאדם‪ ,‬ו ה ב ד (תולדות יעקב יוסף‪ ,‬נצבים)‪.‬‬ ‫חה‪ .‬הדרשנים והמטיפים בימים נוראים‪.‬‬ ‫ה ר ב ר׳ צ ב י ה י ר ש מ " מ ו מ ״ ץ ד ק ״ ק ו ו י ל נ א‬ ‫אומר‪ :‬״עתה בעוה״ר איז לנו לא מקדש ולא כ״ג‪ ,‬ובמקום המקדש‪ ,‬ביהכנ״ס‪,‬‬ ‫ובמקום הכ״ג המ״מ והמ״ץ המוכיחים‪ ,‬וכשם שהב״ג קודם שנכנס ביוה כ‬ ‫לבית קה״ק היה מתפלל עבור התורה — בזאת יבא אהרן‪ ,‬בזכות התורה‬ ‫וגם התפלל עבור פרנסה‪ ,‬והיה מתפלל בצאתו מן הקדש יה״ר מלפניך שתהא‬ ‫שנה זו גשומה שחונה‪ ,‬טלולה‪ ,‬שנת רצון שנת ברכה וכו׳‪ ,‬כן צריך המטיף‬ ‫והמוכיח כשעומד לפני ארוז הקודש בימים הנוראים להטיף לעם ישראל‪,‬‬ ‫לעורר את לבם ולהרעיש את נימי נשמתם עבור התורה‪ ,‬לחזקה‪ ,‬להפיצה‪,‬‬ ‫ולחיות עפ״י רוח התורה‪ ,‬וגם עליו להטיף לעם כי הפרנסה תהיה ברוח‬ ‫התורה‪ ,‬לא בגזל ובגניבה‪ ,‬ולא ע״י חלול שבת וקודש‪ ,‬וכמו שאצל הב״ג‬ ‫כתיב ״וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש"‪ ,‬בן בבוא הדרשן‬ ‫והמטיף לפני ארון הקודש להוכיח את ישראל לא יירא משום אדם‪ ,‬ולא‬ ‫יחניף לשום אדם‪ ,‬רק צריך להגיד האמת כמו שהיא‪ ,‬״כל אדם לא יהיה בבואו‬ ‫לכפר בקודש״‪ ,‬וכמו שהכ״ג היה אסור לבוא ביאה ריקנית בבית קה״ק‪ ,‬רק‬ ‫או להקטיר קטרת או לזרוק את הדם‪ ,‬כר צריד המטיף לראות שלא תהיה‬ ‫דרשתו ריקה‪ ,‬אלא עליו לתקן איזה דבר בדרשתו‪ ,‬או להשריש יראת שמים‪,‬‬ ‫אהבת התורה והיהדות וכדומה״‪( .‬קהלת יצחק‪ ,‬אחרי מות)‪.‬‬ ‫תו‪ .‬ראש השנה ויום כפור‪.‬‬ ‫ה ר ב ר ׳ י ש ר א ל ס א ל א נ ט ע ר זצ״ל אומר ‪ :‬״מעומק חכמתו‬ ‫יתעלה‪ ,‬כי הוא‪ ,‬הקב״ה‪ ,‬יודע לבבות בני אדם כי רחוקים המה מאד מדברים‬ ‫רוחניים כמו סליחת עונות ועוה״ב וכדומה להיות פה בעולם השפל‪ ,‬וכל‬ ‫הרגשתם הוא רק בדברים הגשמיים‪ ,‬כמו בני חיי ומזוני‪ ,‬ולא יוכלו לעלות‬ ‫פתאום למדרגה גבוהה‪ ,‬ולזאת צוה לעשות בראשונה ד״ה‪ ,‬שבו דנים על‬ ‫דברים גשמיים‪ ,‬שכולם מרגישים בהם‪ ,‬וע״י ד״ה יוכלו להגיע למדרגת יום‬ ‫כפור שהוא מכיל ענינים רוחניים‪ ,‬וזו היא כוונת המדרש‪ ,‬אורי זה ד״ה —‬ ‫שהוא מאיר אותנו לעלות מעלה‪ ,‬ועל ידי בן — וישעי זה יוכ״פ" וכו׳‪.‬‬ ‫(קה"י‪ ,‬דרוש לערב ראש השנה)‪.‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪155‬‬ ‫ו ה ד ר שני ם‬ ‫ה פיי טני ם‬ ‫ו ע בו ד ה‪,‬‬ ‫תו ר ה‬ ‫תז‪ .‬תורה ועבודה‪.‬‬ ‫ה ר ב ד ׳ י ע ק ב י ו ס ף ח ר י ף ד ל מ"מ ומ"ץ בווילנא ורב‬ ‫הכולל בניו יארק אמר בדרשתו בערב יום כפור׳ ״איתא במס׳ יומא ל״א ע ״ ב‬ ‫ניקנור נעשו נסים לדלתותיו׳ כשהלר להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים‪,‬‬ ‫בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו׳ נטלו אחת מהן והטילוה לים‪ ,‬ועדיין‬ ‫לא נח הים מזעפו‪ .‬בקשו להטיל את חברתה‪ ,‬עמד הוא וכרכה אמר להם‬ ‫הטילוני עמה׳ מיד נח הים מזעפו׳ והיה מצטער על חברתה‪ .‬כיון שהגיע‬ ‫לנמלה של עכו׳ היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה וכו׳‪ .‬מודי‬ ‫ורבותי ! דעו נא כי גם לנו היו שני שערים‪ ,‬שער התורה ושער העבודה‪,‬‬ ‫והנה הים עמד עלינו והיה הולד וסוער עד כי הטילו שער אחד לים‪ ,‬והוא —‬ ‫שער העבודה‪ ,‬כי חרבו את בית מקדשנו‪ ,‬שבו עבדנו לאלקינו‪ ,‬אר מורי‬ ‫ורבותי‪ ,‬הלא תדעו כי עדיין לא נח הים מזעפו‪ ,‬עוד הולד וסוער עלינו‪,‬‬ ‫ומבקש להשליר בו גם את השער השני — ש ע ר ה ת ו ר ה ! מורי ורבותי י‬ ‫כאשר עשה נקנור אז׳ כשבקשו להטיל את השער השני‪ ,‬מסר נפשו עליה‬ ‫וכרכה ואמר להם הטילוני עמה׳ כבה עלינו למסור נפשינו עתה על שער‬ ‫התורה׳ לא נעזבנה עד כי ישליכו גם אותנו יחד אתה ואז נחיה!" (שם‪,‬‬ ‫דרוש לער״ה)‪.‬‬ ‫תח‪ .‬הפייטנים והדרשנים‪.‬‬ ‫הרב ר׳ ש מ ש ו ן ב " ר ר פ א ל ה י ר ש ד ל כותב ‪ :‬״מאוצר‬ ‫״ ה פ י י ט ן " אמרי שפר לתאר לפנינו את‬ ‫המדעים של היהדות לקח‬ ‫תכונת היום עפ״י מהלך התולדה והתורה׳ ובהיותו מלא רוח מכבוד הימים‬ ‫ב מ ל י צ ה נ ש ג ב ה ‪ ,‬ואת הפיוטים קבעו‬ ‫ותפארתם‪ ,‬אצל מרוחו‬ ‫לאמרם בין חלקי עבודת ה׳‪ ,‬להפיץ אור על מעלת היום ושלמות תכונתו‪,‬‬ ‫ועכשיו שנתרחקנו מהתורה וממדע התורה קשה לנו להבין את הפיוטים‪,‬‬ ‫סגנונם ותכנם‪ ,‬ובאמת הפיוטים יכלכלו באורים נכדים‪ ,‬מלואים יקרים‬ ‫והשלמה רמה לעבודת ה׳ שלנו — כמו כן ה ד ר ש ה ב ר בי ם דרושה‬ ‫להיות לקוחה מ ה י ה ד ו ת בעצמה וממוסדות ישראל הנכבדים‪ ,‬אשר מהם‬ ‫ישיגו ויבינו את החיים׳ ועליהם יכוננו אותם — וכו׳ בעד ה מ ט י ף יועילו‬ ‫הפיוטים‪ ,‬להיות ל מ ש ל ו ל ד ו ג מ א ‪ ,‬שעליו להיות בעד העם מה‬ ‫ה פיי טני ם‬ ‫שהשתדלו‬ ‫_‬ ‫ב פ י ו ט י ה ם להיות בעד בני דורם" _‬ ‫וכו׳‪ ,‬עיין שם מאמר שלם מצוין (חורב י"ג‪ ,‬צד ‪ ,315‬דפוס ווילנא)‬ ‫תט‪ .‬תפלות ובקשות בראש השנה ויום הכפורים‪.‬‬ ‫ס ו פ ר ד ל כותב ‪ :‬״ארם‬ ‫ה ר ב ר׳ א ל י ע ז ר ז ו ס מ א ן‬ ‫לעמל יולד׳ ורבים מכאובים ורעות בארץ אשר מעיקים לו את חייו‪ ,‬בב"ז אם‬ ‫עומד להתפלל תהיה עיקר התפלה מה שנוגע לכבוד ה׳ ולתועלת נשמתו‪ ,‬ע"כ‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪156‬‬ ‫אמר המקונן (איכה ב׳) קומי רוני באיאה וכו׳ שפכי כמים אבד — אא אעניני‬ ‫הגוף‪ ,‬אאא — נ כ ח פ נ י ה ׳ ‪ ,‬מה שנוגע אכבור ה׳‪ ,‬וכמו שאמר המאך‬ ‫החסיד בצר אי — כשיש אי צרות רבות — אינני מבקש אהפטר מצרותי ואא‬ ‫אעניני הגוף‪ ,‬אאא — אקרא אא ה‪ /‬רק מה שנוגע אכבוד השי״ת וכו׳״ ע״ש‬ ‫שמבאר פסוקים ומאמרים בדרך נפאא ע״ש (מאאה קטרת‪ ,‬דרשה איום א׳‬ ‫דסאיחות)‪.‬‬ ‫תי‪ .‬תפלה‪.‬‬ ‫ה כ ה ן ק ו ק שאיט״א כותב ‪:‬‬ ‫ה ר ב ר׳ א ב ר ה ם י צ ח ק‬ ‫״העבודה הטהורה והתפאה התדירית בעד כואם ובעד כא העשוקים ברוח וחומר‬ ‫היא במדרגה העאיונה שא צרכי רבים‪ ,‬שצדיקים גמורים מתקנים בזה את פגם‬ ‫הגזא שאינו ידוע אמי גזא‪ ,‬שא כא המדרגות‪ ,‬ובכאא זה כא חטאת האדם שבין‬ ‫אדם אחבדו‪ .‬כשמכונים אאיזה מבוקש בתפאה‪ ,‬צריד אשים אב שכונתו היא‬ ‫אהסיר את הרע והחושך מן העואם ואהגביר את הטוב ואת האור‪ ,‬את החיים‬ ‫האאהיים במאואם‪ ,‬שבהופיעו אינו ממאא רק חסרון אחד באבר‪ ,‬אאא הוא‬ ‫משאים את כא החסרונות‪ ,‬וממאא את כא הפגמים כואם‪ ,‬וכו׳״‪ .‬בכדי אבוא‬ ‫אמרומי כא מגמה בפועא בעואם הגדוא הכאאי ובעואם האישי יחד עם כא‬ ‫הדרכים מכשירי השכאוא‪ ,‬שחואא המדע‪ ,‬החוש והרגש‪ ,‬הגאוניות האמנותית‬ ‫והגבורה הממשאתית׳ תבוא התפאה‪ .‬מה שנודע רק איחידי סגואה יודע אכא‪,‬‬ ‫וטהר הרצון וחסנו‪ ,‬בנטותו בעוזו אסור אאהי זה יהיה ראש מגדאי התרבות‬ ‫העתידה שתתנוסס בתפאה מידי עם עואם בשביא העואם כואו‪ ,‬וביתי בית תפאה‬ ‫יקרא אכא העמים" (ערפאי טוהר)‪.‬‬ ‫תיא‪ .‬לשופר‪.‬‬ ‫״שופר — קוא פשוט‪ ,‬צדיק מעיקרא‪ ,‬ע"ד שפרו מעשיכם‪ ,‬ותרועה — הוא‬ ‫בעא תשובה‪ ,‬ששובר אבו ותאותו‪ ,‬והאזנה מקרוב ושמיעה מרחוק ע"ד‬ ‫ה א ז י נ ו השמים ו ת ש מ ע הארץ ובמו שאחז״א‪ ,‬וזהו ש' ו מ ע קוא‬ ‫שופר‪ ,‬ו מ א ז י ן תרועה‪ ,‬ואין דומה אך‪ ,‬שאא במדת בשר ודם" (פרי מגדים‬ ‫בשם הגאון רבנו חיים כהן ראפפורט ז״א אב"ד דק"ק אבוב והגאיא)‪.‬‬ ‫תיב‪.‬‬ ‫הרב ר׳ ש א מ ה ק או ג ר זצ״א אומר ‪ :‬״מאד נקרא מי שצריך אעמו‪,‬‬ ‫שהם ממאיכים אותו ברצונם‪ ,‬אבא המושא נקרא מי שמושא בתקיפות ואינו‬ ‫צריך אעמו‪ ,‬וכר‪ ,‬ועא כי אנו יצורי ידיו יתבדר אינו צריך אנו הא אם אא היינו‬ ‫יצורי ידיו היה מקום אחשוד שהוא יתברך צריך אסיוע בני אדם מאמטה‪,‬‬ ‫וזה שאמרו בתפאת ראש השנה וידע כא פעוא כי אתה פעאתו ויבין כא יצור‬ ‫כי אתה יצרתו‪ ,‬וממיאא יאמר כא אשר נשמה באפו ה׳ אאהי ישראא ״מאד״‪,‬‬ ‫‪157‬‬ ‫הנ פ ש‬ ‫צ ר כי‬ ‫«ו ‪ 8‬ו ‪,‬‬ ‫ד״ל שרק נגד ישראל עושה א״ע כ מ ל ה כאילו הוא צריד להם‪ ,‬אבל‬ ‫מ ו ש ל ‪ ,‬וז״ש ויבין כל יצור כי אהה‬ ‫נגד כל העולם כולו הוי‬ ‫יצרתו ויאמר כל אשד נשמה באפו ה׳ אלהי ישראל מלד ומלכותו בכל‬ ‫‪ , ,‬מ ש ל ה ״ שבכל העולם מ ו ש ל ואינו צריך להם‪ ,‬דאי אפשר ליוצר‬ ‫שיצטרד ליצורי ידיו‪ ,‬רק לישראל‪ ',‬הוא בתואר מלר לכבודם בלבד‪ ,‬ודוק ואתי‬ ‫שפיר"‪ .‬עכ״ל (יריעות שלמה)‪.‬‬ ‫—‪o‬‬ ‫‪-------------------------- o‬‬ ‫לתקיעת שופר‪.‬‬ ‫הרב ר׳ נפתלי הירץ מפאניוועג אומר׳ כי בימים הנוראים ״יעשה תשובת‬ ‫ש י ח ד ש מעשיו‪ ,‬לעשות‬ ‫גמורה בשני אופנים‪ ,‬בכמות ובאיכות‪ ,‬היינו ‪:‬‬ ‫בשנה הבאה יותר מצות משנה העברה‪ ,‬וגם יעשה ביותר הדור ובמחשבה‬ ‫יותר זכה‪ ,‬וזה שאנו אומרים ‪,,‬הרשו מעשיכם"‪ ,‬היינו להוסיף בשנה הבאה‬ ‫ב כ מ ו ת ‪ ,‬וגם שפרו מעשיכם‪,‬‬ ‫מצות חדשות יותר מבשנה העברה‪ ,‬זהו‬ ‫היינו שישפרו המצות שיהיו בהדור וביופי ז ה ו ‪ -‬ב א י כ ו ת ‪ ,‬וזה מרמז‬ ‫הכתוב תקעו בחדש שופר‪ ,‬כלומר התעוררו בקול השופר לתקז מעשיכם‬ ‫בשני אופנים ‪ :‬א) בחודש — היינו לחדש עצמיכם‪ ,‬במצות חדשות ‪ :‬ב)—‬ ‫שופר‪ ,‬מלשון שפרו מעשיכם‪ ,‬לעשות את המצות ביתר יופי והדר‪( / ,‬נועם‬ ‫המצות‪ ,‬מצוה שי״ א)‪.‬‬ ‫״החולה המסוכן אשר ישכב בעינים סגורות‪ ,‬ולא נדע אם יש בו עוד‬ ‫זיקת חיים‪ ,‬אז יעבירו לפניו נר‪ ,‬אם יפתח עינו אז יודעים כי עוד יש בו‬ ‫זיק ושביב של חיים‪ ,‬ואם לא — מת הוא‪ ,‬ככה אם יתעורר האדם בר"ה ובוכה‪,‬‬ ‫סימן הוא כי יש לו זיק של יראת שמים ויהדות" (שם‪ ,‬מצוה ת״ה) ועיין‬ ‫שם מצוה שי״ג‪ ,‬שט״ו‪ ,‬שט״ז ותמצא צרור של רעיונות יפים ונחמדים‪.‬‬ ‫צרכי הנפש‪.‬‬ ‫הרב הגאון ר׳ י ח י א ל מ י כ ל ע פ ש ט י י ן זצ"ל מנאוואהרדאק‪,‬‬ ‫בעל מחבר ספר ״ערוד השלחן" או מר‪ :‬״אנחנו ירדנו ממצבנו גם בגשמיות‬ ‫ונם ברוחניות‪ ,‬וכידוע שכל אחד מישראל בפני עצמו דואג יותר על הגשמיות‪,‬‬ ‫על חסרון פרנסה ועל שנאת הגוים‪ ,‬אבל כללות כנס"י ודאי דואגת יותר על‬ ‫הרוחניות׳ שסרנו מ דו ד התורה שהיא משיבת נפש׳ כדכתיב תורת ה׳ תמימה‬ ‫ה ת פ ל ה על הרוחניות‪ ,‬על‬ ‫עי ק ר‬ ‫משיבת נפש׳ ולכן בר״ה ויוה״ב‬ ‫גלות השכינה‪ ,‬ואומרים ‪ :‬ובכן תן פחדר‪ ,‬תן כבוד ועוד׳ כידוע׳ וזהו שאמר‬ ‫המקונן ״על אלה ״אני" בוכיה׳ כלומר‪ :‬אני‪ ,‬הכנסיה הכללית‪ ,‬אני בוכה‬ ‫כי רחק ממני מנחם משיב נ פ ש י " ‪ ,‬אבל היו ״בני שוממים ‪ -‬כי גבר‬ ‫אויב" ולוחצים אותם בפרנסתם‪ ,‬וזוהי חרפה לנו שאנו דואגים רק עא‬ ‫עצמינו"‪( .‬מאסף דרושי‪ ,‬כרד ראשון‪ ,‬דרוש א׳)‪.‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪158‬‬ ‫תשובה ובית עברי‪.‬‬ ‫הרב הגאון ר׳ יצחק יעקב ריינעם ר ל מבאר מאמר נפ?א של ר׳ אמי ‪:‬‬ ‫האי מאן רבעי ?ירע אי מסיק שתיה אי לא‪ ,‬נית?י שרגא בעשרה יומי רבין‬ ‫ראש השנה איום הכפורים‪ ,‬בביתא ד?א נשב זיקא‪ ,‬אי משיד נהוריא נודע‬ ‫דמסיק שתיה (הוריות י״ב ע״א)‪.‬‬ ‫?הבין זה נקדים כי עו?ם החומרי הוא רק במש? ?עו?ם הרוחני‪ ,‬ובחפצנו‬ ‫?השיג את עו?ם הרוחני נ?מד דעת מהעו?ם החמרי וכו׳ והנה בעו?ם הגשמי‬ ‫אם יד?יקו עששית או מנורה‪ ,‬אשר האש בתוכה בוערת וע?יה זכוכית מאירת‬ ‫עינים‪ ,‬ובכח האש ?האיר ע? כ? סביבותיה וקרניה תש?ח מרחוק‪ ,‬אר אם‬ ‫הזכוכית אשר ממע?ה איננה נקיה‪ ,‬שחורה מעשן ומפיח הפתי?ה‪ ,‬אז האש‬ ‫איננה מאירה עוד וחשך ע? כ? סביביה‪ ,‬והאם האשמה בהאש ? כן הוא‬ ‫הדבר עם הנפש‪ ,‬אש דת‪ ,‬אור הא?הי‪ ,‬הנתונה בחומר‪ ,‬בגוף האדם‪ ,‬אשר‬ ‫ביכו?ת הנפש ?האיר ע? כ? סביבה‪ ,‬ו?ראות את כ? נע?ם ונסתר‪ ,‬והב? תוב?‬ ‫?השיג‪ ,‬כי הוא ה?ק א?וה ממע?‪ ,‬אר החומר‪ ,‬הגוף‪ ,‬אם איננו נקי מעבירות‬ ‫שבידו‪ ,‬ופיח הכבשן מאש התאוה השחיר את פניו‪ ,‬אז משחיר את זוהר הנפש‬ ‫ומכסה את זיווה והדרה וכו׳ וזהו מאמר חז ״? ‪ :‬״האי מאן דבעי ?ידע אי מסיק‬ ‫?יה שתיה"? איד יצ?ח כ? השנה בעבודת ד׳? אז העצה ?פניו ?שוב‬ ‫בתשובה ש?מה בא?ה עשרה ימים‪ ,‬ימי התשובה‪ ,‬אז‪ ,‬בעשרת ימי תשובה‪,‬‬ ‫יאיר בקרבו ויבעיר אש הא?הי‪ ,‬אש דת ש?הבתיה‪ ,‬״נית?י שרגא בעשרה‬ ‫יומי דבין ר״ה ?יו״כ"‪ ...‬אר מניעות רבות יש‪ ,‬ובפרט בזמן הזה אשר הרוח‬ ‫מצפון‪ ,‬רוח ש? כפירה‪ ,‬צרר בכנפיו בתים רבים ש? בני עמנו‪ ,‬והביא אש‬ ‫זרה בבתי ישרא? ורוח ש? כפירה נושב בהם בחזקה‪ ,‬ובפרט בני הנעורים‬ ‫ש?נו‪ ,‬אז ישתד? ?תקן פרצות הבית‪? ,‬העמיד ב י ת ע ב ר י בישרא?‪? ,‬סתום‬ ‫את הנקבים אשר בהם יתגנב הרוח ‪,,‬בביתא ד?א נשב זיקא״ !‪ ....‬ואז — ״אי‬ ‫משיר נהוריה"‪ ,‬בטוח הוא ״דמסיק שתיה" עכ״? (שם דרוש כ א)‪.‬‬ ‫ר״ה‪.‬‬ ‫הרב הגאון ר׳ ש מ ו א ? א ? י ע ז ר ה ? ו י א י ד ? ש — מהרש" א‬ ‫ז״? — אומר‪ :‬״?כר נקבע ראש השנה באחד בתשרי‪? ,‬פי שהעו?ם נברא בו‪,‬‬ ‫דהיינו האדם‪ ,‬ובו בא האדם ?דין ע? שחטא‪ ,‬ושב אדם הראשון‪ ,‬והקב״ה‬ ‫ברחמים שברא העו?ם מה? ?ו‪ ,‬וע? כן בו ביום נבראו האבות אברהם ויעקב‬ ‫ע? שם מדת חסד ורחמים‪ ,‬והוא סימן ?בניהם ?בא עמהם ברחמים כדין ביום‬ ‫הזה וכו׳ ובתשרי עתידין ?הגא?‪ ,‬כי בעתיד יבואו הרחמים הגמורים ?ישרא?‪,‬‬ ‫״ ב ^״ פי׳‬ ‫כמה שכתוב ברחמים גדו?ים אקבצר וכי׳ ומייתי ^ יה מדכתיב יתקע‬ ‫דהתקיעה מורה ע? הרחמים ע״ש ימינך פשוטה וגו׳ עב' ? (מהרש א ר ה ע ב)‪.‬‬ ‫‪159‬‬ ‫נו ר אי ם‬ ‫לי מי ם‬ ‫ר עיונו ת‬ ‫בכסא ליום חגנו‪.‬‬ ‫איתא בגמרא ‪ :‬״תקעו בחודש שופר נ כ ס ה ליום חגנן _ איזהן חג‬ ‫שהחדש מתכסה בו ? הוי אומר זה ראש השנה (ר״ה דף ח׳ ע״ב) ואיתא‬ ‫במדר ש‪ :‬״השטן אומר להקב״ה ישראל חטאו‪ ,‬אמר הקב"ה׳ הביא עדים‪.‬‬ ‫הביא ח מ ה ׳ אמר הקב"ה הבא עוד׳ להיות עפ״ י שנים עדים׳ בקש להביא‬ ‫לבנה והיא מתכסה׳ שנאמר נשאת עין עמר כ ס י ת כל חטאתם סלח‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫ו ה ג א ו ן ר ׳ ר פ א ל מ ה א מ ב ו ר ג באר ‪ :‬״יש ב׳ סוגי עונות ‪:‬‬ ‫א׳׳ עונות העושה במסתרים לבל יודע לאיש׳ והנה יש בזה צד לטובה׳ כי לא‬ ‫יתחלל שם שמים בפרהסיא‪ ,‬כמאמרם ז״ל‪ :‬״אם רואה אדם יצרו מתגבר‬ ‫וכו׳ ילד למקום וכו׳״ ולא יחלל שם שמים בפרהסיא‪ ,‬אבל יש בזה צד לרעה‪,‬‬ ‫כי עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה ח"ו ויש לו מורא ב״ ו ואין לו מורא‬ ‫שמים׳ ומפני זה הטעם החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן׳ כי הגזלן עושה‬ ‫בפרהסיא והגנב עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה; ויש סוג ב׳‪.,‬העושה‬ ‫עבירות בפרהסיא‪ ,‬ובזה נתחלל ש"ש בפרהסיא‪ ,‬אבל יש בזה צד לטיבותא׳‬ ‫כי לא החמיר בכבוד בשר ודם יותר מבכבוד שמים והרי הוא דומה לגזלן‬ ‫אשר הקילה התורה בענשו‪ ,‬ולכן כשקטרג השטן כי ישראל חוטאים‪ ,‬הביא‬ ‫ל או ר‬ ‫ח מ ה לעדות ; העבירות שעושים בפרהסיא‬ ‫השטן מתחילה‬ ‫ה ש מ ש ‪ ,‬והרי יש כאן חלול השם‪ ,‬והקב"ה מדחה ואומר להביא עוד עדים‪,‬‬ ‫ר ל מה שהם עושים בפרהסיא יש בזה צד לטיבותא‪ ,‬כי אין עושים עין‬ ‫של מעלה כאילו אינה רואה‪ ,‬והרי הם דומים לגזלן שקל ענשו‪ ,‬הביא השטן‬ ‫ל ב נ ה לעד‪ ,‬מה שעושים בחושר‪ ...‬באישון לילה‪ ,‬ומסתירים עונותיהם‬ ‫מבני אדם׳ והרי הם עושים עין של מעלה כאילו אינה רואה׳ אבל הקב״ה‬ ‫תופס הזכות כי ״והיא מכוסה"‪ ,‬ר"ל׳ העבירות הן בסוד ואין בזה חלול השם‬ ‫ואין ענשם חמור כל־כר׳ ובין כך ובין כר נשאת עין עמר כ ס י ת חטאתם‪,‬‬ ‫כי הקב״ה מוצא צר זכות גם בעונות הנעשים בפרהסיא וג םבעונות הנעשים‬ ‫בצנעה‪ ,‬ועלינו ללכת בדרכי הקב״ה ולמצוא צד זכות בחטאי בני אדם ולהצדיקם‬ ‫ולדון אותם לכף זכות" (גאון יעקב‪ ,‬ר"ה שם)‪.‬‬ ‫סליחות ומעשים טובים‪.‬‬ ‫ויעבור ה׳ על פניו ויקרא (שמות ל״ד) — ״מלמד שנתעטף הקב״ה כשליח‬ ‫צבור והראה לו למשה סדר תפלה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין לפני יעשו‬ ‫לפני כסדר הזה ואני אמחול להם עונותיהם (ר״ה דף ט״ז)‪.‬‬ ‫וע״ז העיר ה א ל ש י ר ה ק ד ו ש בתהלים‪ ,‬וז״׳ל ‪: :‬שמעתי בשם‬ ‫לבנת הספיר‪ ,‬שעל כן לא אמר א מ ר ו לפני כסדר הזה‪ ,‬אלא ע ש ו לפני‬ ‫כסדר הזה‪ ,‬שכוון לאמר ‪ :‬כי לא באמירה לבדה תליא מילתא אלא ב ע ש י \ ז\‬ ‫כי אותן המדות שזוכרים רחום‪ ,‬חנון‪ ,‬ארר אפים‪ ,‬רב חסד וכו׳ תע ש ו אותם‬ ‫כסדר ההוא׳ ועל ידי כן לא ישובו ריקם"‪ .‬עכ״ל האלשיר ז״ל‪.‬‬ ‫׳׳■'׳■"‬ ‫'־־‪:‬׳‬ ‫י •־‬ ‫■ ‪.‬‬ ‫'‬ ‫•‬ ‫‪:‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫'‬ ‫'‬ ‫‪.‬‬ ‫י‬ ‫י‪ :‬׳־״לי יי‪ , .:‬״;‬ ‫‪. . . . . .‬‬ ‫‪.....‬‬ ‫‪.‬‬ ‫•‬ ‫־‬ ‫י ״‬ ‫־‪•■;:‬־‬ ‫*‪:‬‬ ‫‪.‬‬ ‫■‪ .‬י ‪■'',‬‬ ‫‪I‬‬ ‫׳‪:‬׳‪/.‬‬ ‫־‪.‬‬ ‫; ‪.‬־‬ ‫•״ י‬ ‫■ ־*‬ ‫‪.‬‬ ‫■■‬ ‫י ■‬ ‫י■ י‬ ‫'‬ ‫־‪-.‬‬ ‫־‬ ‫' י‬ ‫‪-‬‬ ‫״‪.‬‬ ‫יי‬ ‫י‬ ‫׳־׳‬ ‫‪ .‬ר‬ ‫ח*;‪: .-.:‬־‬ ‫■■ ‪:‬‬ ‫•־‬ ‫‪.‬־‪:‬׳ י‪.‬‬ ‫‪r‬‬ ‫י‬ ‫■ י ־ ־ ‪ 2‬ד‪ » :‬י‬ ‫‪..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪■:‬‬ ‫‪.‬‬ ‫■'‬ ‫■‬ ‫״‬ ‫׳ ‪-‬‬ ‫־‪ .‬־‬ ‫‪I‬‬ ‫‪r.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪:‬׳ ־ ‪:‬‬ ‫‪.‬‬ ‫־‬ ‫>‬ ‫־» ‪,‬‬ ‫־ ‪-• .‬‬ ‫י‬ ‫•‬ ‫‪v4 x‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪:‬‬ ‫י‬ ‫יי ׳ • י‪.‬׳‬ ‫*‪ r,‬׳ צי‬ ‫■‬ ‫אים‬ ‫ם נור‬ ‫מי‬ ‫ת לי‬ ‫ם והחזנו‬ ‫חזני‬ ‫ה‬ ‫‪163‬‬ ‫ה חזן‬ ‫תנ אי‬ ‫פרק שלשים וארבעה‪.‬‬ ‫ה חזני ם ו ה חזנו ת‬ ‫לי מי ם נו ר אי ם‪.‬‬ ‫תיג‪.‬‬ ‫חון׳ שליח צבור (ש"ץ)‪ ,‬בעל תפלה או מנגן׳ אלה הם השמות והתארים‬ ‫שמיחסים למי שיורר לפני התיבה בתור שליח צבור‪.‬‬ ‫תיד‪.‬‬ ‫״חזן יוכל להיות רק האיש ההגון ומוכשר להיות שליח צבור‪ .‬הוא צריר‬ ‫להיות איש הגון‪ ,‬ירא חטא׳ תם וישר׳ לבל ישא עליו שם רע ; גם ענו ומרוצה‬ ‫לעם‪ ,‬ושיש לו נעימה וקול ערב ורגיל הוא לקרוא בתורה נביאים וכתובים‪.‬‬ ‫אם לא נמצא מי שתהיינה לו כל חמדות והמעלות האלה יחד׳ יבחרו את‬ ‫הטוב שבצבור ב ח כ מ ה ו ב מ ע ש י ם ט ו ב י ם ‪ .‬להבנת התפלות‬ ‫היתרון על הקול הנעים‪ .‬העדה תמנה חזן הגון אשר למצער הוא בן כ׳ או י״ח‬ ‫שנים ורק באקראי ימנו חזן צעיר לימים אחרי עבור לו י״ג שנים‪ .‬מבטא החזן‬ ‫דרוש להיות צ ל ו ל ו ב ר ו ר ‪ .‬אל יחלל החזן את דבורו ואת מנגינותיו‬ ‫גם מחוץ לבית התפלה‪ .‬דבורו וזמרותיו דרושים להיות תמיד ט ה ו ר י ם‬ ‫ובלתי מוזרים לקדושת ה׳‪ ,‬ומה נם בנוגע לארחות חייו של החזן‪ .‬בגדי‬ ‫החזן בעת התפלה דרושים להיות נ ק י י ם ונופו מכוסה עד רגליו‪ .‬אל‬ ‫יתפרץ איש להיות ש״ץ נגד רצון העדה׳ ולא יענו ״אמן״ אחר ברכת החזן‪ ,‬אשר‬ ‫ב ח ז ק ה יקה לו את המשרה הזאת״( ש״ע א״ח נ״ג‪ ,‬תקפ״א׳ חורב צד ‪.)350‬‬ ‫תטו‪.‬‬ ‫על החזן להיות ‪,‬׳פרקו נאה׳ שפל ברר׳ ומרוצה לעם‪ ,‬ויש לו נעימה וקולו‬ ‫ערב ובקי לקרות״ (תענית ט״ז‪ :‬ועיין שבלי הלקט סימן י׳)‪ .‬מי שלא‬ ‫נתמלא זקנו יוכל להתפלל לפני התיבה באקראי וכו׳ ובלבד שלא יתמנה‬ ‫מן הצבור(שו״ת הרא״ש סי׳ י״ז)‪ .‬״נהגו באלו המקומות למנות בזויי משפחות‬ ‫לשליח צבור׳ ויש בדבר הזה בזוי מצוה׳ כאילו אינה ראויה למיוחסים שבישראל‬ ‫אלא כשאר אומנות בעלמא וכר‪ .‬נתרעמתי כי חזני הארץ הזאת הם מונים‬ ‫להנאתם לשמוע קול ערב‪ ,‬ו א פ י ל ו ל ר ש ע ג מ ו ר א י ן ח ו ש ש י ן׳‬ ‫ר ק ש י ה י ה נ ע י ם ז מ י ר ו ת ‪ ,‬והקב״ה אומר ‪ :‬״נתנה עלי בקולה‬ ‫ע״כ שנאתיה״ (שו״ת הרא״ש כלל ד׳ סי׳ כ״ב)׳ וכוון בזה על ארץ ספרד‬ ‫שבא שם מאשכנז‪ .‬״בראשונה לא היו החזנים חוזרים לאחור אלא למקום‬ ‫שסיימו הצבור שם התחילו‪ ,‬כגון הצבור אומר נאוה תהלה׳ והעומד לפני‬ ‫התיבה יתחיל בפי ישרים וכו׳‪ ,‬ועתה שחוזרים למעלה‪ ,‬חטא הוא‪ ,‬לפי שהן‬ ‫עושין כן‪ ,‬כדי להשמיע קולם הנעים‪ ,‬ועוד שיש טורח הצבור שלא לצורר וכו׳״‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שר אל‬ ‫דיני‬ ‫‪164‬‬ ‫(ספר חסידים סימן רל׳א)‪ .‬״מנהגם היה שש״ץ המתפלל יוצר אינו מתפלל‬ ‫מוסף׳ אלא ש״ץ אחר" (הב״י או״ח סי׳ תקפ״ה‪ ,‬מנהגי ישורון סי׳ קי״ב)‪.‬‬ ‫תפז ‪ .‬חזן בעל מ ום ‪.‬‬ ‫יש מדקדקין שלא להניח בעל מום להתפלל לפני התיבה ובפרט בימים‬ ‫נוראים״ והמקור לזה בזוהר פ׳ אמור שכל מי שיש בו מום הוא פגום‪ ,‬ואסור‬ ‫משום הקריבהו נא לפחתך ‪,‬ויש מחמירים רק בקביעות אבל לא באקראי‬ ‫(מג״א או"ח סי׳ נ״ג ס״ק ח׳)‪ .‬ויש מתירין בכל מקום‪ ,‬״ששאלת אדם שפגעה‬ ‫בו מדת הדין שנפלו זרועותיו אם ראוי להיות ש"ץ ? פשיטא דראוי‪ ,‬ואדרבה‬ ‫מציה מן המובחר הוא‪ ,‬כי ממ״ה הקב״ה חפץ להשתמש בכלים שבורים ולא‬ ‫כדרר שר בשר ודם‪ ,‬שנאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה‪ ,‬דאין נפסל‬ ‫במומין אלא כהן‪ ,‬ואפילו לוי אין נפסל אלא ב קול״(דברי מהר״ם מרוטענבערג‪,‬‬ ‫מובאים אצל מהרש״ל ים של שלמה חולין פ״א סי׳ מ״ח‪ ,‬מקורי המנהגים‬ ‫סי׳ נ"ד)‪.‬‬ ‫תיז‪ .‬נגוני נכרים ‪.‬‬ ‫״אסור להשתמש בנגינות שמנגנים הנכרים בעבודתם‪ ,‬ולא יעשה אותו‬ ‫נגוז להקב״ה" (ספר חסידים סי׳ רל״ח)‪ .‬החזנים שמרננים בקול היו מניחים‬ ‫את בהונות ידיהם תחת עצם הגרון ועל הסנטר‪ ,‬באמרם כי יש בזה תועלת‬ ‫מרובה‪ ,‬כי הגרון הוא כלי המבטא וממנו יצא הקול‪ ,‬וכל אשר יקטן פתח הכלי‬ ‫כן יגדל הקול בצאתו‪ ,‬ומלמד עליהם זכות בעל לחם חמודות (עיין מג״א‬ ‫ועטרת זקנים או״ח סי׳ צ״ז א׳)‪ ,‬כי מקיימים בזה כבד את ה׳ מג רונו‪ .‬אד‬ ‫הראשונים התנגדו לזה‪ ,‬ובעל ווי העמודים להשל״ה כתב ‪ :‬אין ספק שאריכות‬ ‫הגלות של החזנים גורמת לאריכות הגלות (מקורי המנהגים‪ ,‬סי׳ ג׳)‪.‬‬ ‫ת יה ‪.‬‬ ‫ח ז ה ‪ ,‬החוזה ומשגיח במ שמרת ידועה‪.‬‬ ‫המלה ״חזן״ הוא משורש‬ ‫‪ 9‬סיד ושמש‪ ,‬״החזן רואה היכן התינוקות קו ד אין( ש ב ת פ״א ג׳)‪ ,‬היינו משגיח‬ ‫בבית הספר ושמש המורה‪ ,‬גם הקורא בתורה בבית הכנסת הוא מכונה‬ ‫בשם ״חזן" (תוספת א מגילה פ"ג י״ג)‪ ,‬ואח"כ התיחד לשליח צבור‪ .‬״ר׳ חנינ א‬ ‫ור״י אזלון למועבד באלון קרייתא דרומא‪ ,‬עיילון להדא כני שתא חזייה לחזנא‬ ‫דקרי בואמר וכו׳ אמרו ליה‪ ,‬אין לד רשות להוסיף על תקון חכמים״‪( .‬ירושלמי‬ ‫ברכות סוף פ׳ הרואה‪ ,‬מדרש שוחר טוב סי׳ י״ט)‪ .‬בסדור רב עמרם גאון‬ ‫קורא ה״חזן" מי שמנגן הפיוטים‪ ,‬ובסדור רב עמרם גאון כותב ‪ :‬״כ שנכנסים‬ ‫ישראל בבתי כנסיות להתפלל עומד ח ז ן ה כ נ ס ת ופותח ברוך שאמר״‬ ‫וכו׳"‪ .‬החזנות העשירה את עבודתנו בפיוט שירים ו תני ם‪ ,‬וקלטה אל תוכה‬ ‫כל פרי רוחו של העם ביופי הלשון העברית‪ .‬הרבנים התנגדו לשירת ערב‬ ‫‪165‬‬ ‫ו ה ח ד ‪ tr‬ה‬ ‫חעתי ?ה‬ ‫ח ח ז‪ 3‬ו ת‬ ‫וסגנונה שבאאו בתור התפאה המסודרה (עיין פי׳ המשנה אהרמב״ם אבות‬ ‫פ״א ; הראב״ע קהאת ה׳ ; שו״ת פאר הדור סי׳ קכ״ט‪ ,‬שו״ת הרשב״א אאף‬ ‫תכ״ט)‪.‬‬ ‫ת יט ‪ .‬הח ז נ ות העת יקה והחדשה ‪.‬‬ ‫והנה החזן המפורסם פ י נ ח ס מ י נ ק א ו ו ס ק י ע״ה כותב על דבר‬ ‫החזנים דברים חשובים ראויים אהשמע‪ :‬״במבט הראשון יש אנו אהתגאות‬ ‫עא החזנות החדשה׳ עא סדרה׳ צורתה ותבניתה‪ ,‬ומבקרי מקדשינו יוכלו אאמר‬ ‫בצדק ״יופי אר מזבח !״ אבא אם ננתח באזמא הבקורת את כא רכושו המקדש י‬ ‫והאמנותי שא שתי התקופות הקודמות ונערכן אעומת התקופה האחרונה׳ עאינו‬ ‫אבוא אידי מסקנא כי ירושת החזנות העתיקה עם כא מגרעותיה עואה הרבה‬ ‫עא עושר החזנות החדשה עם כא יפעתה וזהרה‪ ,‬בהחזנות הקודמת נמצא מדה‬ ‫מרובה שא אאומיות ורוממות יהודית‪ ,‬סגנון מקדשי ומקורי אשר חסרים‬ ‫בהחזנות החדשה‪ ,‬אשר בכא יפעתה היא רק חקוי שא הזמרה האשכנזית אשר‬ ‫השתתפו בה נוצרים רבים והשפיעו עאיה מסגנונם ומאאומיותם‪ ,‬מה שאא‬ ‫היה באפשרות כאא בהחזנות הישנה‪ ,‬ועם כא הגיהוץ החצוני המסודר והמחוטב‪,‬‬ ‫עם כא הכחא והפרכוס האמנותי אשר רכשה אמענה החזנות החדשה׳ נחשבה‬ ‫כזרה בהיכא ה׳׳ כאחת מבנות הארץ הכנעני והחתי׳ הקטואי והפרוטסטנתי׳‬ ‫ומעת שנטתה החזנות מעבודת אאקים ותשתעבד את עצמה אאמנות הזמרה‬ ‫וגזירותיה הכאאיות נפאה מסוה הקדושה מעא פניה ותהי כאחת האיטורגיות‬ ‫שא הכנסיות החדשות‪ ,‬ועוד גרועה מהן‪ ,‬כי עד היום אא הגיעה עוד עד‬ ‫קרסואיהן מסבות אשר אינן תאויות בה‪ ,‬וסוף סוף נמצא במנגינה אחת שא‬ ‫״והכהנים״‪ ,‬״ישראא נושע״ או ״יתגדא״ אימים נוראים אטא ואגשם שא החזנות‬ ‫הישנה מקוריות רב יותר מבכא המנגינות החדשות וכו׳ אשר אנחנו אא‬ ‫הואדנום וכו׳״‪.‬‬ ‫תב ‪.‬‬ ‫״ובעת אשר יתחקו הריפורמים עא הזמרה הנוצרית‪ ,‬השתמשו חכמי‬ ‫הזמרה שא הנוצרים ביצירותיהם החדשות בשארית הפאיטה שא החזנות הישנה‪.‬‬ ‫בעטהאווען השתמש בשירת ״כא נדרי״ שאנו‪ .‬ס אנס אנ ם בחבורו שמשון ודאיאה‬ ‫השתמש עם הנעימה שאנו עא ״ונסאח״‪ .‬מאירבער בהאופער הוגענאטען‬ ‫השתמש בנעימה שא ״ויכואו השמים״‪ .‬וכא חכמי הזמרה שאהם חפשו נגינות‬ ‫עתיקות שא מקדשי היהודים כמטמוניות אפאר את יצירותיהם‪ ,‬ובמדה אשר‬ ‫ירחיקו היהודים את החזנות החדשה ויקרבו את הישנה‪ ,‬כן יקרבו את עצמם‬ ‫ארעיון האאומי ואהיהדות האמתית" עכ״א (״אוצר ישראא אי״ד אייזענשטיין‬ ‫ערר ״חזנות")‪.‬‬ ‫‪f‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪166‬‬ ‫תכא ‪ .‬הח ז ן בתלמ וד ומדרש ים ‪.‬‬ ‫ובדברי הז״א נמצאים מאמרים יפים בנוגע אא החזנים ‪ :‬״אטו יעקב‬ ‫אבינו חזן מתא הוה ? דאמר איה אאבן נטרי אר נטירותא יתירתא כחזני מתא"‬ ‫(ב״מ‪ ,‬צ״נ)‪,, .‬באי חמס מכורותיהם‪ ,‬ראשי תיבות ח׳זנים מ׳אמדים ס׳ופרים״‬ ‫(תנחומא הישן במבוא ע׳)‪ .‬״אין מעמידין חזנים אאא הסירי כח ויתירי מדע‪,‬‬ ‫ר׳ יהודה אומר אפיאו הסירי מדע ויתירי כח״ (מכות כ״ג)‪ .‬״א? תקרי‬ ‫מהונך אאא מגרונך" (פסיקתא רבתי פכ״ה)‪ ,‬״שאיח צבור מוציא את הרבים‬ ‫ידי חובתם" (ר״ה א״ג)‪ ,‬״בנוהג שבעואם בני אדם נכנסין אבית הכנסת ואין‬ ‫אחד מהם יכוא אפרוס עא שמע ואעבור אפני התיבה‪ ,‬ובא אחד והוא פורס‬ ‫עא שמע ועובר אבני התיבה‪ ,‬אמה הוא דומה ? כשושנה בין החוחים" (שה"ש‬ ‫רבה ב׳)‪ .‬״כתיב כבד את ה׳ מהונך (משאי ׳ג׳) ממה שחנך׳ שאם היה קואך‬ ‫נאה עבור אפני התיבה״ חייא בר אחותו שא ר׳ אאעזר הקפר היה קואו נאה‪,‬‬ ‫והיה אומר או חייא בני י עמוד וכבד את ה׳ ממה שחננך‪ ,‬נבות היה קואו‬ ‫נאה והיה עואה אירושאים ובא ישראא מתכנסין אשמוע את קואו‪ ,‬פעם אחת‬ ‫אא עאה והעמידו עאיו בני באיעא ואבד מן העואם‪ .‬מי גרם או ? עא־ידי שאא‬ ‫עאה אירושאים אראייה אכבד את הקב״ה ממה שחננו" (פסיקתא רבתי‪ ,‬יאקוט‬ ‫מאכים כ״א)‪ .‬״ה׳ דברים נאמרו בחזנים‪ ,‬בעאי קומה‪ ,‬ובעאי עזות‪ ,‬בעאי‬ ‫זרועות‪ ,‬יתירי כח‪ ,‬מחוסרי דעת" (חופת אאיהו‪ ,‬אוצר מדרשים אאייזענשטאדט‬ ‫צד ‪.) 174‬‬ ‫תכב ‪ .‬ר׳ יהונת ן א י יבש יץ על החזנ ים ‪.‬‬ ‫״עיקר התפאה תהאות בקשות ותחנונים‪ ,‬וחבא כי בעוה"ר אין שמים אב‬ ‫אשוב אא ה׳ והואכים בקרי אחשוב כי זהו עיקר התפאה בר״ה ש ה ח ז נ י ם‬ ‫ה ש ו ט י ם מזמרים בקוא ענות חאושה‪ ,‬ויבוא גם השטן אהתיצב בתוכם‪,‬‬ ‫נתנו עאינו בקואם עא כן שנאתים‪ ,‬כי אפיאו מאאכי השרת ממש אין אומרים‬ ‫שירה בר"ה ואיך נשיר ונרים קוא בשיר שא שטות והואאות‪ ,‬והוא דומה אענין‬ ‫רע שהיה בזמן בית ראשון בגי בן הינם שהיו מואיכיין בניהם אשרוף באש‬ ‫והיו משוררים בקוא שירים ועוגב כדי אהשתיק קוא הבנים הצועקים‪ ,‬וכן‬ ‫הדבר הזה ‪ :‬אמעאה אש אא נופח חיות הקודש זעים מפחד‪ ,‬ואמטה משוררים‬ ‫החזנים בחזיונות קשות בקוא הכסיאים אשר תחת השיר מחאת אב ויוחיא עד‬ ‫בוש אשר אעומתו יאמר‪ ,‬וירים כעב מארץ קואו‪ ,‬ועא שאשה אאה רגזה הארץ‪,‬‬ ‫בושנו מכם פרושים טהורי אב ! איד אא תשימו אב אירא ביום הנורא הזה !‬ ‫והאא ט ו ב א כ ם א י ש ן מ ש ת ע מ ד ו א ש מ ו ע ב ק ו א ה ש ו ט י ם‬ ‫אשיר בשירים עא אב רע‪ ,‬כי אין אהם כונה ופניה אשם שמים כאא‪ ,‬וכא‬ ‫עניניהם רק אשורר ואהמתיק הנעימה‪ ,‬ו ב צ פ צ ו פ י ע ו פ ו ת ט מ א י ם‬ ‫י ו א י כ ו א ת ה ק ו א ‪ ,‬ו ט מ א ט מ א י ק ר א ! וענתה אהם השירה‬ ‫הזאת אהם אעד כי בעוה"ר ארכו הימים‪ ,‬חדא כא חזון וחכמה‪ ,‬מכאי תת‬ ‫‪167‬‬ ‫ה חזני ם ב ש ו״ ת‬ ‫מקום לתפלה נכונה ולקרא לה׳ ממעמקים‪ ,‬ולבחור שליח צבור שיש בו כל‬ ‫המעלות ויודע למי הוא מתפלל והוא כולו מחמדים" וכו׳ (ספר יערת דבש״‬ ‫ח״א דף ל״ד ע״ב ודף פ׳ ע״א)‪.‬‬ ‫—‪0‬‬ ‫‪------ °‬־ ‪--------------‬‬ ‫פרק שלשים וחמשה‪.‬‬ ‫החזנים בספרי שו״ת‪.‬‬ ‫תכג‪ .‬הח זנ ים בספר י ש ו״ת ‪.‬‬ ‫שאלו להרשב״א ז״ל ‪ :‬״ראובן תובע משמעון ואומר לו אתה היית שליח‬ ‫צבור בבית הכנסת שבאושקה מהיום שמונה ושלשים שנה׳ ועכשיו זקנת‬ ‫ושבת ואין אתה יכול לשמש בשליחותך כמו שעשית קודם ונ תת לנו במקומך‬ ‫בנד׳ ואינו ראוי כל כד׳ לפי שאינו ערב׳ ואני ומקצת אנשים המתפללים‬ ‫בבית הכנסת הנזכר איננו רוצים שיתפלל‪ ,‬אם תוכל אתה להתפלל מוטב‪.‬‬ ‫ואם לאו הכבד ושב בביתך״‪.‬‬ ‫תכד ‪.‬‬ ‫השיב שמעון ‪ :‬״אפשר שתשש מקצת כחי‪ ,‬ועיני כבדו מזוקן ואיני יכול‬ ‫לעיין ולקרות בספר תורה כמו שהייתי עושה׳ אבל בכל הענינים האחרים‬ ‫שעל שליח צבור לעשות׳ ככחי אז כחי עתה׳ ואני מפייס קהל הרנילים‬ ‫להתפלל בביהכנ״ס שיעשו עמי חסד כמו שעשו עם אבותי שאבי אבי אבי‬ ‫היו שלוחים בין אבותי ובין אבותיכם כל ימי חייהם ועולה לא נמצא בשפתם‪,‬‬ ‫ובני הנזכר אעפ״י שאינו ערב הוא ממלא מקום אבותי בכל הענינים‪ ,‬ויקרא‬ ‫בני ספר תורה במקומי‪ ,‬ויכתוב כל מה שעלי לכתוב לקהל‪ ,‬כדי שלא יעברו‬ ‫על התקנה שיש בידי מאבותם ז״ל‪ ,‬ומהם שמנו אותי עליהם לשליח צבור‬ ‫כל ימי חיי בהסכמה ובחרם ואין לשום אדם לשמש בשום דבר וענין שהוא‬ ‫צריד לשליח צבור זולתי אני או מי שאשים אני במקומי כמו שמוכיח שטר‬ ‫התקנה״ וכו׳‪.‬‬ ‫תבח ‪.‬‬ ‫והרשב״א ז״ל משיב‪ ,‬כי ״הדין עם שליח צבור כי שורת הדין מי שמתנה‬ ‫עם הצבור לשמש בפניהם בדבר מן הדברים אינו מתנה בדוקא שיהא הוא‬ ‫משמש בעצמו לעולם באותו שמוש בלתי שיסייענו אחר לפרקים בזמן שהוא‬ ‫אינו יבול‪ ,‬ובו׳‪ ,‬ואם הבז ראוי לכד אעפ״י שאינו ערב בקולו‪ ,‬אם קולו אינו‬ ‫משונה‪ ,‬והוא הנון‪ ,‬ואין מכשלת עבירות ת ח ת ידו‪ ,‬דבר ראוי הוא שיהא בנו‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שר אל‬ ‫דיני‬ ‫‪168‬‬ ‫ק ודם וכו ׳ אפ י שא נ י ר ואה ממ נה ג א ות ן המק ומ ות ‪ ,‬ה ב נ י ם מ ת ט נ י ם‬ ‫מ ד ע ת ה צ ב ו ר ח ז נ י ם ת ח ת ה א ב ו ת ״ ‪ ,‬וכו׳ (תש וב ות‬ ‫הדשב ״א סי ׳ ש ׳) ‪.‬‬ ‫תכו ‪.‬‬ ‫״צב ור ש יש להם א ית ן לרב א ו לשל יח צבור ‪ ,‬א י זה מהם ק ודם ?״ תש ובה ‪:‬‬ ‫״אם ה וא רב מ ובהק ובק י בה וראה ודינין ׳ אין ספק תלמ וד ת ורה ק ודם ‪ ,‬ואם‬ ‫לא ו של יח צב ור עד יף טפ י לה וצ יא הרב ים ידי ח ובת ן״ (תש וב ות הרא "ש כלל‬ ‫ו׳ א ׳)‪ .‬״ש"ץ שע ושה דבר ים שא י נם הגונ ים ‪ ,‬כגון שמ וצ יא מפ י ו דבר י נבל ות‬ ‫וכ י וצא ב זה כגון שמר נ ן בש יר י ישמעאל ממח י ן ב יד ו ש לא לעש ות כן‪ ,‬ואם‬ ‫א ינ ו ש ומע מםלק י ן א ות ו ועליו ועל כמ ות ו נאמר ״ נת נה על י בק ולה ע ״ב‬ ‫ש נאת יה" (ש ו"ת הר י״ף ‪ ,‬רפ"א) ‪ .‬״חז ן זה ש י י ן ידל יקה ו ושכר ירדפה ו וא ינו‬ ‫מתפלל בעשרה ועבר על חדר״ ג וש י נה שמ ו ל ישא אש ה על אשת ו וכל מ ן דין‬ ‫ובד מ ן דין פס ול ה וא ‪ ,‬ואם עלה יור ידוהו מהתמ נ ות ו ‪ ,‬ואין דן דינו למ ז ור‬ ‫עד ש ילך למרחק ים במק ום שא י ן מכ יר י ן ולא ישתמש בשמ וש הח ז נ ות כלל ‪,‬‬ ‫ו יש וב בתש ובה ש למה לשם שמ ים ימ ים וש נ ים ושב ורפא לו ׳ כתבת י לכב וד‬ ‫ה ׳ ות ורת ו דין אמת לאמת ו הב ״ר פרעסב ור ג נגה י ל י ום ב ׳ ה ׳ תשר י תקפ ״א‬ ‫לפ״ק ‪ ,‬מש ה ס ופר" ‪( .‬ש ו ״ ת חתם ס ופר ‪ ,‬חא ״ח תש ובה י ״א ‪ ,‬ועיין ברמ ״א‬ ‫בש ו"ע סי ׳ נ״ג סע יף כ״ה ‪ ,‬ובסע יף ד ׳ מ ג"א בשם תש ובת רא נ״ח ח"ב ‪,‬‬ ‫ומהרש"ל בתש ובה ס ימ ן כ ׳ דף י׳ ע ״א ״ תש ובת רשב "א שבס וף ספר כל בו‬ ‫ותש ובת רבנ ו הא י גאון ע״ ד ש ״ץ ש יצא על יו שם רע) ‪.‬‬ ‫תכז ‪.‬‬ ‫וה יה מ עשה ב זמ ן מ ה ר ״ ם מ ר ו ט נ ב ר ג ״ח ז ן שה י ו ר וב הקהל‬ ‫חפצ ים ומקצתם א י נם חפצ ים ב ו ולא נתרצ ו לו ועשה על־פ י הד וכס — וכבר‬ ‫נעשה מ עשה ב ימ י א ב י ה ע ז ר י בק ול נ יא ש נתמ נה חזן אחד ׳ והלך‬ ‫יהוד י אח ד ונתכוו ן לכבדה ו וגרם שהה גמ ו ן שלח אחר י ו ולקח המצ נפת מעל‬ ‫ראש ו ונתן לו ואמר ל ו ‪ :‬ח י לר ח זנ ות ‪ ,‬וכעם (הח ז ן) מא ד ואמר ‪ :‬אין דיני‬ ‫לקבל ממר עב ודת ב ורא נ ו ולא קבל על יו (הח ז נ ות) אף על פ י שמתח לה קבל‬ ‫על יו" (שאל ות ותש וב ות מהר ״ם מר וט נברג ‪ ,‬דפ וס פראג ‪ ,‬ס ימ ן קל"ז) ‪.‬‬ ‫תכה ‪.‬‬ ‫ורב הא י גאון מע יד ‪ ,‬״שכר הח ז ן ב זמ נ נ ו זה א ינ ו בשב יל ח ובת התפלה‬ ‫הצר יכה בלבד ׳ אלא שר וצה בשב יל ש יתעסק בהספד ות ובקר וב ות (בחב ור‬ ‫פ י וט ים) ‪ ,‬בח ופ ות ובמ ועד ים וכ י וצא באל ו מ ת פ א ר ת ה ה מ ו ן וכו ׳ ״‬ ‫(שאל ות ותש וב ות רב הא י גאון‪).‬‬ ‫תכט‪•.‬‬ ‫שאל ו להרשב״א ‪ ,‬״א י זה עד יף ‪ ,‬ש ״ץ בשכר א ו ב נדבה? ״ והש יב ‪ :‬״ י ותר‬ ‫רא ו י לה י ות בשכר ‪ ,‬לפ י שבמק ום שה וא ל וקח שכר בר ור מ ן הקהל אין פרץ‬ ‫‪169‬‬ ‫ו ה נגו ני ם‬ ‫ה חזני ם‬ ‫ואין צ וחה ‪ ,‬שא י ן אחר שא י נ ו הנון רשא י לפש וט רגלו להתפלא ‪ ,‬ואם ה יה‬ ‫ב נדבה הרש ות נת ו נה לכל ‪ ,‬ובפר וץ הדבר יעלה מ י שא י נ ו הגון‪ ,‬לפ יכר ה וצרכ ו‬ ‫לתק ז שב ימ ים קד וש ים באשמ ורת וראש הש נה ויום כפ ור ש ו כ ר י ן ש ״ץ‬ ‫ונם הש ״ ץ נ זהר בתפלת ו ובתקונ יו ‪ ,‬למע ן ששכ יר ה וא" (שאל ות ותש וב ות‬ ‫להרשב ״א ס ימ ן ת״ ן) ‪ .‬״של יח צב ור אשר ישתה ו יב וא שכ ור לב ית הכ נסת‬ ‫ופעם אחת מצא ו ש ״ ץ אחר מתפלל ובעת ה וצאת ספר ת ורה חטף הספר‬ ‫והשל יכ ו ושבר הרמ ו נ ים ‪ ,‬ויענו כל העם ו יאמר ו ‪ :‬מה זאת עש ית ? ויהי‬ ‫כמש יב ‪ ,‬ומה יה יה הספר ת ורה? כי לא בדעת ו מר וב שכר ות ו ‪ ,‬והש יב‬ ‫הרמב״ם ‪ ,‬ש יעב יר וה ו ממשמרת ו כי מ י שמב זה את הת ורה ומחללה ‪ ,‬גופו מח ולל‬ ‫על הבר י ות״ (תש וב ות הרמב ״ם לבוב ׳ תכ״ט ‪ ,‬ס ימ ן קב״ט) ‪ .‬״ש ״ץ שה יה בע יר‬ ‫אחת ושלח ו אחר י ו א נש י ע יר אחרת — וה וא הזן הגון‪ ,‬לפ י ש יש בו ר וב‬ ‫הת נא ים ש זכר ו חז״ל ‪ ,‬א ולם לפתא ום נ ודע ש עשה דבר ים רע ים ב ילד ות ו ‪ ,‬א ז‬ ‫אם רינון זה ש יצא על ש ״ץ זה ע ודנ ו עליו‪ ,‬רא ו י לסלק ו״ (שאל ות ותש וב ות‬ ‫לר״ י אב ן מ י גאש ‪ ,‬ס ימ ן צ״ה ) ועיין (בשאל ות ותש וב ות להר י״ף ס ימ ן קס״ד) ‪,‬‬ ‫ומר״ם מ י נץ כתב תק נ ות מ י וחד ות להח ז נ ים וכ ותב ‪ ,‬״א נ י הח ״מ נתבקשת י מאת‬ ‫ק״ק ב נברק לסדר ענ ינ י הח ז ן א יר ינהג את עצמ ו עם הקהל ומה משפט ו ‪. . .‬‬ ‫נכון ה וא ש יכ נס הח ז ן לב ית הכ נסת ראש ו ן ו י וצא אחר ו ן וכו׳‪ .‬לש ״ץ צר יכ ים‬ ‫לה י ות בגד י ו נק י ים בל י לכל ור ורבב וכו׳‪ ,‬וצר יר לה י ות בק י ב פ י ו ט י ם ‪,‬‬ ‫ו ב מ ע ר ב י ם ‪ ,‬וכן הסל יח ות ‪ ,‬וכשע ומד להתפלל לא‬ ‫ב ז ו ל ת ו ת‬ ‫יסתכל בש ום אדם ‪ ,‬ולא יס יר ידיו זה מ זה ‪ ,‬כאשר יש מקצת ח ז נ ים ש יש להם‬ ‫יד ים עסק נ י ות בדבר י הבל ו י יט יב ו ה נר ות בש עת תפלתם ‪ . . .‬ולאפ וק י מקצת‬ ‫ח ז נ ים ש י וצא ים ח וץ לב יהב״ם בחצר במ ושב לצ ים ומספר ים בהבל יהם דבר י‬ ‫תעת וע ים וכו׳ י זהר הח ז ן אם יש ר יב וקטטה בין ש נ י בעל י בת ים ש יהא בשב‬ ‫ואל תעשה הן בדב ור והן במעשה ״ וכ ו ׳ (שאל ות ותש וב ות מהר ״ם מ ינץ ‪ ,‬ס ימ ן‬ ‫פ״א) ‪.‬‬ ‫תל‪ .‬הנגוניס ‪.‬‬ ‫״מה שמ זמר ים בבת י כ נס י ות בנג ונ ים שמ זמר ים בהם ב ב ת י ת פ ל ת ם ‪,‬‬ ‫נראה שא י ן אס ור אלא ד וקא בא ות ן נגונים שהם מ י וחד ים להעכ ו״ם ‪ ,‬מאחר‬ ‫שה וא לע״ז ‪ ,‬כמ ו מצבה שאס ורה בכל מק ום מפ נ י שעש וה כ נע נ ים ח וק לע״ ז‬ ‫וכו׳ וא״כ א יכא למ ימר ה״ נ בנ יג ונ ים דלא ו מ ינ י יה ו קא גמר י אלא על־ יד י‬ ‫ח כמת המ וס יקא ‪ . . .‬אבל אם א י נם הנ יגונ ים מ י וחד ים לעכ ו״ם נראה דא י ן‬ ‫ב זה א יס ור״ (שאל ות ותש וב ות הב ״ח ה יש נ ות ‪ ,‬ס ימ ן קכ״ז ‪ ,‬פרא נקפ ורט דמ י ין ‪,‬‬ ‫תנ״ז) ‪ ,‬אבל אחר ים א וסר ים ‪ .‬״א י ן לעש ות נגונ ים בל יל ש בת ויום ט וב בניגוני‬ ‫זמר י ה נכר ים וכל שכ ן ש לא יעש ו ניגונים אל ו בב ית הכ נסת ולא‬ ‫כ מ ת ח כ מ י ם למצ וא להם ה יתר ‪ ,‬באמרם ש כ ל נ י ג ו נ י ה ם ג נ ו ב י ם‬ ‫ה ם א ת ם מ א ת נ ו ‪ ,‬מ זמ ז שב ית המק דש ה יה ק י ים וכו׳‪ .‬יש למח ות‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שר אל‬ ‫דיני‬ ‫‪170‬‬ ‫אנקבות ״המשוררות אפיאו זמרות נכרים״ (יוסף אומץ פפ"ד שפ"ז‪ ,‬דף ע"ג)‪.‬‬ ‫ור׳ יהודה החסיד או מ ר‪ :‬״אא תסיג נבוא רער אשר נבאו ראשונים‪ ,‬שתקנו‬ ‫הננונים שאא יאמר ננוז שא תורה אנביאים וכתובים ושא נביאים אתורה‬ ‫וכתובים‪ ,‬ושא כתובים אתורה ואנביאים‪ ,‬אאא כא נינון כמו שהוא מתוקן‪,‬‬ ‫שהכא האכה אמשה מסיני‪ ,‬שנאמר יעננו בקול' (ספר חסידים ש"ב) — ״יזהר‬ ‫מי שיש או קוא נעים שאא יזמר נגונים נכרים‪ ,‬כי עבירה היא״‪ ,‬״מי שיש‬ ‫או בן קטן מוטא בעריסה כדי שאא יבכה אא ירננו או שירים וזמירות שא‬ ‫נכרים" (שם‪ ,‬תשס״ח‪ ,‬רא״ח)‪ ,‬אעומת זה ״התירו רבנים מפורסמים אנגן אפיאו‬ ‫קריאת שמע עא־פי המוסיקא״ (מכתם אדור‪ ,‬שאאות ות שובות דוד פארדו‪,‬‬ ‫סימן י׳‪ ,‬ועיין ספר ״שתי ידות" אמהר״ם די אינזאנו‪ ,‬וויניציא‪ ,‬שע״ח‪ ,‬קמ"ב)‪.‬‬ ‫והנה שומעים אנו אנחה יוצאת ו או מרת‪ :‬״מנהג החזנים באאו הדורות‬ ‫שבודים ניגונים מאבם ומוסיפים מהוא אא הקודש‪ ,‬וכו׳‪ ,‬כי מקוא יאדי‬ ‫הנ כ רי ם ה מ ה א ק חו ו א מ רו ה ר ב ה מ ה נ ג ו נ י ם ה מ נ ג נ י ם‬ ‫ב ב ת י ת ו ע ב ת ם “ (שאאות ות שובות משאת בנימין‪ ,‬סימן י׳)‪.‬‬ ‫תלא ‪.‬‬ ‫והנה ר׳ יהודה אריה (איאוני) דרשן‪ ,‬משורר ופיאוסוף‪ ,‬הוא מביע התפעאות‬ ‫אהתפעאות הנגון והמוסיקה‪ ,‬הוא או מר‪ :‬״האדם מתפעא מנגינת הנגינה‬ ‫ונפשו מתענגת משיר וזמרה‪ ,‬אכן מצינו כי נעימות השיר משקיט המית בכית‬ ‫עואאים ויונקים‪ ,‬וכמו שכתב החכם נאאינו בספרו עא הנהגת הבריאות‪ ,‬כי‬ ‫המניקות מפני הנסיון יסדו עוז אהשקיט המית עואאיהם וכו׳ בנעימות קוא‪,‬‬ ‫כאיאו יעיד הטבע עאיהם שהם נוטים אא התנועה ואא המוסיקא‪-,‬ע״כא‪ .‬והנה‬ ‫ברור ומנוסה כי האדם מתפעא מאד בנגוני השיר‪ ,‬יש שיר שמעורר את האדם‬ ‫אא הכעס ואא המאחמה ויש שמואיד עצבון ויאאה‪ ,‬ויש שמואיד שמחה וגיא‪.‬‬ ‫ואפי דעת החכם א א פ ר א ב ו עיון החכמות מקבא תועאת רב מן‬ ‫המוסיקא‪ ,‬והורה עא זה הנביא אאישע באמרו קחו אי מנגן והיה כנגן המנגן‬ ‫ותהי עאיו יד ה׳ (מ״ב ג׳) וכו׳ מתפאר היה רופא אחד שמו אסקאיפוארי‬ ‫כי העאה ארוכה ומרפא במיני השיר והנגון אכמה חואים שנטרפה דעתם‪,‬‬ ‫ומקרא מפורש הוא (ש״א ט״ז) יבקשו איש יודע מנגן בכנור והיה בהיות עאיך‬ ‫רוח אאהים רעה ונגן בידו וטוב אך" (נפוצות יהודה‪ ,‬דרוש א׳)‪ .‬אבא אסור‬ ‫אהתפאר בזה שהוא יודע אנגן יפה‪ .‬וע״ז מעיר ה ר ב ר׳ ש א מ ה‬ ‫א פ ר י ם א י נ ט ש י ץ ז״א ‪ :‬״אא תתהדר בפני אחרים אהראות כי איש‬ ‫חיא אתה ויודע אנגן‪ ,‬כמנהג רוב המתפאאים המשוררים בביהכנ״ס וקואם נשמע‬ ‫ברמה‪ ,‬ויש שמקדים את החזן בתחאת כא ניגון אהראות אשכנו כי הוא יודע‬ ‫בטיב הנגון ונחשב זה בין המנהגים המקואקאים בענין התפאות‪ ,‬ובסבותיהם‬ ‫מקוים בנו סכותה בענן אר מעבור תפאה" (עואאות אפרים‪ ,‬ח״ד‪ ,‬עמוד ב׳)‪.‬‬ ‫‪171‬‬ ‫הנגו נים‬ ‫‪.‬‬ ‫ב‬ ‫ל‬ ‫ת‬ ‫ב ר ‪ 0‬ל ב מביע חניון ע"ד הננונים בסגנון! פיוטי זה ‪:‬‬ ‫נצחי׳ גדול‪ ,‬קדוש ונשגב מ א ד; בנפ ש כל אחד ואחד‬ ‫קטן מן הנגון ההוא‪ .‬הצדיק אוסף את כל חלקי הנגון‬ ‫בכל הנ שמות ובכל נצוצי הנשמות והוא מנגן את כ ל‬ ‫ר׳ נ ח מ ן מ‬ ‫יש נגוז אחד עולמי‪,‬‬ ‫מישראל יש ח ל ק‬ ‫המפוזרים ומפורדים‬ ‫הנגון‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ג‬ ‫ל‬ ‫ת‬ ‫כשהוא מנגן את הננון הקדוש והנצחי ההוא‪ ,‬הוא מעורר את כל החלקים‬ ‫מרנין את כל הלבבות‪ ,‬מעוררם ומקבצם‪ ,‬מרעישם ומחרידם‪ ,‬מרוממם ומקדשם‪,‬‬ ‫מיפם ומהדרם‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ד‬ ‫ל‬ ‫ת‬ ‫ה ש י י ך ל ש ר ש ה‪.‬‬ ‫ונפש כי תשמע חלק הננון הנעלה ההוא‪.‬‬ ‫והתרגשה והשתוממה‪ ,‬והטהרה והתגברה‪ ,‬והתעורר* לחיים חדשים ובו׳‬ ‫(לקוטי עצות למוהר״ן‪ ,‬אות צדיק)‪.‬‬ c ■ 's r v j m s.* r t CTT':r ; r ‫ ־‬- 7c ;‫־״‬nr ‫•;־‬a , ‫־‬ ‫‪175‬‬ ‫נ ו רא י ס‬ ‫לי מי ם‬ ‫ס פו רי ם‬ ‫ס פו רי ם‬ ‫ל י מ י ם נ ו ר א י ם‪.‬‬ ‫פרק שלשים וששה‪.‬‬ ‫תלה‪ .‬תפלת יום הכפורים‪.‬‬ ‫פ״א ביום הכפורים‪ ,‬בהשכמה‪ ,‬בא הבעש״ט אבית המדרש‪ ,‬כפי המנהנ‪,‬‬ ‫אהתפאא ביום הכפורים בהשכמה‪ ,‬היו שוהים עד בוש עא היום והמתינו עאיו‬ ‫מאהתפאא‪ ,‬ואחר כר בא וישב עא מקומו‪ ,‬והיה ראשו עא הסטינדר‪ ,‬מרים‬ ‫ראשו ומניח ראש‪ ,‬מרים ומניח‪ ,‬כמה פעמים‪ ,‬ואחר כר רמז שיאכו אהתפאא‬ ‫אפני התיבה‪ ,‬ובא החסיד ר׳ דוד פורקים אהתפאא‪ .‬כשבא סמור אתיבה‬ ‫התחיא הבעש"ט אבזותו בפני כא עם ועדה ערר חצי שעה‪ ,‬והיה רוצה אחזור‬ ‫ואיאר מן העמוד‪ ,‬כי א מר‪ :‬שמא ח"ו ראה בי דבר מגונה‪ .‬נער עאיו הבעש״ט‬ ‫ו א מר‪ :‬״עמוד‪ "1‬והתחיא אהתפאא ובכה‪ ,‬כי נשבר אבו מאד• אחר כד‪,‬‬ ‫במוצאי יום הכפורים‪ ,‬האד ר׳ דוד מגיד מישרים אא הבעש״ט ואמר או ‪:‬‬ ‫״רבינו מה ראה בי דבר מגונה ח"ו?" ענה ואמר‪ :‬״ח"ו אא ראיתי בד כאוס‪,‬‬ ‫רק באשמורת הבוקר ראיתי אהס"מ עא הררר מקום שהתפאות הואכות‪ ,‬ורצה‬ ‫אקבא כא התפאות ח״ו‪ .‬ואמרתי באבי ‪ :‬אמה אאר אהתפאא ואמסור או התפאות‬ ‫ח״ו ? ‪ 1‬עא כן שהיתי מאהתפאא ותהאה אאא‪ ,‬פניתי דרר אחרת׳ שיאכו‬ ‫התפאות בזו הדרר ואא יוכא אאחוז בהן‪ ,‬עא כן יראתי שמא יכנס ח"ו באבר‬ ‫ויקאקא הדבר ושברתי את אבר‪ ,‬ואחר כר צויתי אד אהתפאא" (החסידות‪,‬‬ ‫צד ‪.) 48‬‬ ‫חלו‪ .‬רחמנא לבא בעי‪.‬‬ ‫כפרי אחד‪ ,‬שהיה מתפאא תמיד ימים נוראים בבית מדרשו שא הבעש״ט״‬ ‫והיה או יאד מטומטם שאא היה יכוא אתפוס אפיאו צורת האותיות‪ ,‬ובפרט‬ ‫אומר דבר שא קדושה‪ ,‬ואא היה אביו אוקחו אימים נוראים אא העיר‪ ,‬מחמת‬ ‫שאא ידע כאום‪ ,‬כשנעשה בר מצוה‪ ,‬אקח עמו איום הכפורים‪ ,‬כדי שיהיה אתו‬ ‫אשמרו שאא יאכא ביום הכפורים אחסרון ידיעתו והבנתו‪ ,‬והיאד היה או חאיא‬ ‫שהיה מחאא בו תמיד כשישב בשדה ארעות הצאן והעגאים‪ ,‬אקח אתו בכיס‬ ‫בגדו את החאיא‪ ,‬ואביו אא ידע מזה‪ .‬כא המעת אעת יושב הנער בבית־‬ ‫המדרש ואא יכוא אאמר כאום‪ .‬בשעת תפאת מוסף אמר אאביז‪ :‬״אבא‪,‬‬ ‫יש אתי החאיא שאי‪ ,‬ואני רוצה מאד איתן קוא בחאיא"‪ .‬נתבהא אביו מאד‬ ‫וגער בו ואמר או‪ :‬ה^מר אר אבא תעשה חם ושאום את הדבר הזה! ״‬ ‫הנער היה מוכרח אהתאפק‪ .‬בשעת מנחה אמר או עוד הפעם ‪ :‬״אבא‪ ,‬הרשני‬ ‫אחאא ב ח אי א ד קאאהו האב קאאה נמרצה והזהיר בו באזהרה רבה‪ ,‬אבא‬ ‫ינסה חאיאה אעשות כזאת‪ ,‬ואא היה יכוא איטוא את החאיא מיד הנער‪ ,‬מפני‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שר אל‬ ‫דיני‬ ‫‪ 6‬ן‪1‬‬ ‫שהוא מוקצה‪ .‬אחר תפלת מנחה בקש עוד הפעם מאביו להרשותו לחלל‬ ‫איזה קול‪ .‬כשראה אביו את תשוקתו הגדולה לחלל‪ ,‬שאל את הנער ‪ :‬״באיזה‬ ‫מקום אתה מחזיק את החליל?״ הראה לו‪ .‬נטל אביו את הכים והחזיק‬ ‫בידו הכיס עם החליל‪ ,‬כדי לשמרו שלא יחלל בו‪ .‬ובז התחיל תפלת נעילה‬ ‫וידו מחזקת את כיס הבגד של הנער עם החליל‪ .‬באמצע התפלה לא יכול‬ ‫הנער להתאפק וה שמיט בחוזק רב את החליל מתור חכים ומיד אביו ונתז‬ ‫קול גדול בחליל‪ .‬תמהו כל השומעים‪ ,‬והבעש״ט קיצר אחר הקול הזה את‬ ‫תפלתו ואמר ‪ :‬״הנער הזה העלה בקול חלילתו את כל התפלות והקל מעלי״‪.‬‬ ‫והסביר‪ :‬הנער אינו יודע לאמר כלום‪ .‬וכשראה* ושמע במ שד כל היום‬ ‫הקדוש תפלת ישראל בער בו ניצוץ קדשו כמו אש ממש‪ ,‬היודע יכול להלביש‬ ‫תבערת הקדושה והתשוקה בתיבות התפלה לפניו יתברך‪ ,‬אר הוא אינו יודע‬ ‫כלום‪ ,‬ולא מצא בעצמו שום אמצעי אחר לרוות צמאונו‪ ,‬רק לחלל בחליל‬ ‫לפניו יתברך‪ ,‬ומה שאביו היה מונעו בזה בערה בו אש תשוקתו בכל פעם‬ ‫יותר עד כלות נפשו ממש‪ ,‬ובחוזק תשועתו חלל באמתות נקודת לבבו בלא‬ ‫שום פניה‪ ,‬רק לשמו יתברר בלבד‪ ,‬ורחמנא לבא בעי‪ ,‬והבל פיו הנקי נתקבל‬ ‫מאד לרצון לפניו יתברך‪ ,‬ועל־ידי זה העלה בל התפלות״ (שם ‪.) 50‬‬ ‫תלז‪.‬‬ ‫מקובל מפי מגידי אמת‪ ,‬כי קודם פתיחת השמונה עשרה בראש השנה‪,‬‬ ‫היה מזמר הרב מברדיטשוב דברים אלו בנגוז מיוחד ‪:‬‬ ‫צפרא טבא לך‪ ,‬רבונו של עולם !‬ ‫אני לוי יצחק מברדיטשוב‪ ,‬באתי אליך בדין תורה מעם ישראל‪.‬‬ ‫מה לך ולעם ישראל?‬ ‫מדוע הטלת עצמך על עם ישראל?‬ ‫בכל דבר שהוא‪ ,‬אז — ״אמור אל בני ישראל‪.‬‬ ‫בכל ענין שהוא‪ ,‬מיד — ״צו את בני י שראל!״‬ ‫בכל מעשה שהוא‪ ,‬אז — דבר אל בני ישראל״‪.‬‬ ‫אב הרחמן שבשמים‪,‬‬ ‫כמה אומות יש בעולם ‪:‬‬ ‫פרסים‪ ,‬בבלים‪ ,‬אדומי^‬ ‫הרוסים מה הם אומרים?‬ ‫הקיסר שלהם הוא קיסר!‬ ‫הגרמנים מה הם אומרים?‬ ‫המלכות שלהם היא מלכות‪.‬‬ ‫והאנגלים מה הם אומרים?‬ ‫המלכות שלהם הוא קיסר•‬ ‫‪1‬‬ ‫‪77‬‬ ‫נו ר אי ט‬ ‫לי מי ם‬ ‫‪ a 0‬ו די ם‬ ‫ואני׳ לוי יצחק בז שרה מברדיטשוב‪ ,‬אומר‪:‬‬ ‫יתגדל ויתקדש שמיה רבא!‬ ‫ואני׳ לוי יצחק בן שרה מברדיטשוב‪ ,‬אומר‪:‬‬ ‫לא אזוז פה ממקומי‪,‬‬ ‫לא אניח את מקומי‪,‬‬ ‫וקץ יהיה‪,‬‬ ‫וסוף לגלות יהיה ‪I‬‬ ‫יתגדל ויתקדש שמיה רבא!‬ ‫תלה‪.‬‬ ‫רבינו יצחק בר אשר‪ ,‬הראשון מבעלי התוספות‪ ,‬ונודע בשם ריב״א הקטן‪,‬‬ ‫חלה את הליו שמת בו‪ ,‬וחל יום הכפורים באותם הימים‪ .‬אמרו לו הרופאים ‪:‬‬ ‫אם לא תאכל ודאי תמות‪ ,‬ואם לא תאכל — שמא תחיה‪ .‬והוא ז"ל א מר‪:‬‬ ‫ברי ושמא ברי עדיף‪ ,‬ולא רצה לאכול ומת (״השומע יצחק")‪.‬‬ ‫תלט‪ .‬אשד‪ .‬בוכיה‪.‬‬ ‫במוסף של ראש השנה בסוף זכרונות בבואו אל הפסוק ״ונאמר וזכרתי‬ ‫אני את בריתי אתך בימי נעוריר והקימותי לר ברית עולם ונאמר"‪ ,‬אמר‬ ‫הרב מברדיטשוב בניגון נעים ויפה ותנועה מיוחדת בזה הלשון ‪:‬‬ ‫תט‪.‬‬ ‫פעם אחת‪ ,‬קודם ראש השנה‪ ,‬באה אלי אשה אחת בוכיה בדמעות שליש‪.‬‬ ‫שאלתיה‪ :‬״מה לד כי תבכי?" החזירה לי‪ :‬״ראשי כואב מאד‪ " 1‬אמרתי‬ ‫לה ‪ :‬״אל תבכי׳ אם תבכי יכאב ראשר עוד יותר"‪ .‬החזירה לי ‪ :‬״איר לא‬ ‫אבכה? הנה ימים נוראים באים ויש לי בן יחיד ומתיראת אני שמא לא‬ ‫יזכה בדין"‪ .‬אמרתי לה ‪ :‬״בל אב מרחם על בנו׳ ובפרט על בן יקיר כזה‪,‬‬ ‫כמו שכתוב‪ :‬הבז יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים‪ ...‬רחם ארחמנו‬ ‫נאום ה׳״‪.‬‬ ‫תמא‪ .‬הקב״ה מחבר תפלות‪.‬‬ ‫פעם בראש השנה היה הרב מברדיטשוב התוקע‪ ,‬כדרכו בקודש‪ .‬אמרו‬ ‫ז׳ פעמים ״למנצח לבני קרח"‪ ,‬״מן המצר קראתי״‪ ,‬והברכה ״לשמוע קול שופר"‪,‬‬ ‫העולם עומד ומקשיב‪ .‬והנה הניח הרב את השופר מידו והתחיל לנגז בים‬ ‫באם‪ .‬היו עומדים תמהים וממתינים‪ .‬שוב נטל השופר ושוב הניחו מידו‪.‬‬ ‫המתינו‪ ...‬הפסיק הרב השתיקה והודיע ‪ :‬למטה‪ ,‬אצל דלת בית הכנסת‪,‬‬ ‫יושב יהודי שהיה כל ימיו שבוי בין עכו"ם ולא ידע להתפלל‪ .‬כשראה הכל‬ ‫מתפללים נתמלא קנאה• מתחלה היה בוכה‪ ,‬אחר כר פנה אל הקב"ה‪:‬‬ ‫״רבש"ע‪ ,‬אתה יודע מקורן של כל התפלות היפות׳ אני אומר לר א׳ ב׳ נ׳ ד׳‬ ‫וכו׳ ואתה תחבר לד בעצמד התפלה הנאותה"‪ ,‬עכשיו יושב לו הקב״ה ועוסק‬ ‫בחבורן של התפלות מן האלפא ביתא של אותו אדם — צריד להמתין !‬ ‫‪I‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שר אל‬ ‫וי‪-‬ני‬ ‫‪178‬‬ ‫תמב‪ .‬בערב יום הכפור י ם‪.‬‬ ‫שהיה בעא נכדתו‪ ,‬ספר‪ ,‬שהרב מברדיטשוב היה ת מיד‬ ‫השמחה היה עמא בתפאותיו בכא מעשיו‪.‬‬ ‫אחותנו זקנו בערב יום הכפורים‪ ,‬כשהיה מיסב בסעודה‬ ‫יפות מאד‪ .‬אחר כר זאנו עיניו רק שתי דמעות ואא‬ ‫הרב מני שביז‪,‬‬ ‫שרוי בשמחה ובכח‬ ‫פעם אחת ראה‬ ‫ויצאו מפיו תנועות‬ ‫יותר‪.‬‬ ‫תמג‪ .‬המלצה על ישראל‪.‬‬ ‫בערב יום הכפורים היה אומר בבית הכנסת ‪ :‬״רבונו שא עואם‪ ,‬נתת‬ ‫אנו יום העשור אתענית ואכפרה ונ ת ת יום התשיעי אאכיאה ואשתיה ואשמחה‪,‬‬ ‫ראה‪ ,‬עמד ישראא‪ ,‬כאם כאחד נמצאים בבית הכנסת‪ ,‬אא נפקד מהם איש‪,‬‬ ‫איז אחד מהם שכור נרדם מיינו‪ ,‬ואין אחד מהם שוכב בביתו מ חמ ת רוב‬ ‫מאכאו‪ ,‬כאם עומדים אפניד‪ .‬האם יש עוד אומה אחרת דומה אזו?‬ ‫תמד‪ .‬נוסח אחר‪.‬‬ ‫קודם ״כא נרדי" פנה אא השי״ת ו א מ ר‪:‬‬ ‫״רבונו שא עואם!" איאו אמרת אגוים‪ ,‬כי מ צ ו ד ‪ .‬אאכוא ואשתות כא‬ ‫היום שאפני הערב הקדוש הזה‪ ,‬היו שותים כאם אשכרה ואא היה בערב‬ ‫אפיאו מנין אחד אהתפאא אפניך‪ .‬רק עמר ישראא הוא עם קדוש׳ איז אחד‬ ‫מהם שכור‪ ,‬אין אחד מהם שאבא יותר מדאי‪ ,‬כאם נתכנסו ובאו אבית מקדשד‬ ‫ועומדים יחפים אפניר״♦‬ ‫תמה‪ .‬מעשה קודם ״כל נדרי״‪.‬‬ ‫הקדושת אוי היה דרכו בקודש שבימים הנוראים היה עובר אפני התיבה‬ ‫בעצמו‪ ,‬בא אבית הכנסת אתפאת ״כא נדרי ״‪ ,‬היה עומד כמה זמן אפני התורה‬ ‫ושותק‪ .‬היה העואם מתפאא‪ .‬החמה כבר בראשי האיאנות והוא אינו מתפאא‪,‬‬ ‫נם השמש היה עומד ותוהה‪ .‬אהכות בכף עא הבימה ואהכריז שצריר אהתפאא‪,‬‬ ‫— אינו מעיז‪ .‬אאחר כר הפנה הרב פניו אא השמש ושאא‪ :‬בירוא החייט‬ ‫ישנו בבית המדרש ? אמר השמש ‪ :‬אאו‪ 1‬אמר או ‪ :‬אר וקראהו אבית‬ ‫הכנסת‪ .‬האד השמש וקרא אבירוא החייט‪ .‬כשבא‪ ,‬אמר או הרב ‪ :‬בירוא‪ ,‬אמה‬ ‫אתה מעכב תפיאותיהן שא ישראא? אמר או בירוא‪ :‬ומה אע שה? אין אי‬ ‫מי שידין ויהיה הפוסק בינינו‪.‬‬ ‫תמו‪.‬‬ ‫והמעשה שהיה הוא‪ ,‬שבירוא היה מזמין את המקום אדין‪ ,‬מחמ ת תביעה‬ ‫שהיתה או הימנו‪ ,‬ואפיכר אא היה יכוא כביכוא אישב עא כסא הכבוד אשפט את‬ ‫ישראא ביום הכפורים‪ ,‬שהרי אין נדון נעשה דיין‪.‬‬ ‫ותור כדי דיבור ענה בירוא ואמר עוד ‪ :‬רבי‪ ,‬יש אי דין תורה עם הכביכוא‪,‬‬ ‫וקשה אי אמצא דיין‪ .‬עכשיו נמאכתי ומסכים אני אסמר עא מעאת תורתו‪,‬‬ ‫יהיה מעאתו מכריע בינינו‪.‬‬ ‫‪179‬‬ ‫ס פו רי ם‬ ‫התחיא בירוא מרצה מצדו טענותיו‪.‬‬ ‫הדבר היה כד ‪:‬‬ ‫ימי הקיץ היו קרובים אסופז• נעשה קריר בחוץ‪ .‬שאח אחרי הפריץ‬ ‫מיאנושקוביץ שאבוא אאיו אתפר או אדרת‪ .‬נטאתי המספרים והמהאק‬ ‫והאכתי‪ .‬נתז אי הפריץ החומר וצוה עאי אעשות או אדרת רחבה‪ .‬נתז אי‬ ‫אי חואדות יפות״ ואני עני אני ומטופא בבנים״ ויש אי בת שהגיעה אפר‪£‬ה‪.‬‬ ‫חשבתי ובאתי אידי גמר ד עת‪ :‬אותר אי עשר חואדות״ יהיה קצת נדוניא‬ ‫אבתי‪ .‬אמרתי וע שיתי‪ :‬תפרתי האדרת בהאכה‪ ,‬ועשר החואדות שיירתי‪,‬‬ ‫אאא שאאחר גמר העבודה הייתי עומד ותוהה ‪ :‬מה אעשה בחואדות ? האיד‬ ‫אטאטאן משם ? ביז כד באה עצה באבי ‪ :‬אפני איזה זמז יצאתי אא הפריץ‬ ‫וקבאתי עאיו עא רוע מצבי ועא צרכי המרוביז‪ .‬צוה איתז אי ככר אחם‬ ‫גדואה♦ נטאתי אותה ככר״ הוצאתי ממנה הרכיכות ועשיתי חאא בתוכה‪.‬‬ ‫הכנסתי אתור החאא שבככר את החואדות‪ ,‬שאשאתי הככר אתור השק״ ויצאתי‬ ‫אדרבי הביתה‪ .‬עברתי מיא או מיא וחצי״ והנה דהרות שא פרסות סוס‬ ‫נשמעות מאחרי‪ .‬רציז אחרי‪ .‬נזדרזתי וט מנתי השק עם הככר תחת שיח‬ ‫ובעצמי יושב אני וממתין‪ ,‬מהרהר אני וחו שב‪ :‬מאיזה צד אפשר הדבר?‬ ‫והנה בא הרוכב ואומר‪ :‬בירוא חזור! פרחה נ ש מתי! מי יודע מחמת‬ ‫איזה עניז אני דרוש״ אסוף עמדתי אפני הפריץ מרתת בואי ומתפחד‪ ,‬והנה‬ ‫כא הרעש היה מפני ששכחתי אתפור תאי באדרת‪ .‬תפרתי התאי וחזרתי‬ ‫אי שוב הביתה‪ .‬הואר אני בחזרה דרך אותו המקום שטמנתי שם השק‬ ‫ושעשיתי אי שם סימן‪ .‬באתי אאותו מקום״ והשק איננו‪.‬‬ ‫הרבה הייתי מהרהר בדבר‪ ,‬אבסוף הבנתי שאין זה אאא מתחבואותין‬ ‫שא הכביכוא‪ .‬הוא אינו סובא״ אינו רוצה‪ ,‬שמי שהוא בכאא ״אתה בחרתנו*‬ ‫יהא גונב חואדות אצא הפריץ‪.‬‬ ‫אז כעסתי ובאתי אידי הסכם ‪ :‬אם כז אמה זה אנכי ? איני רוצה אהיות‬ ‫בכאא ‪,‬״אתה בחרתנו"‪ .‬תיכף כשראתני הזקנה שאי נכנס אבית״ אמרה ‪:‬‬ ‫בירוא‪ ,‬טוא ידיר ושב אאכוא ‪ I‬ואני‪ ,‬אהכעים‪ ,‬ישבתי אאכוא באי נטיאת ידים‪.‬‬ ‫אכאתי אשבעה ואא ברכתי ברכת המזון‪ ,‬אא התפאאתי מעריב‪ ,‬אא קראתי‬ ‫שמע קודם השינה‪ ,‬אמהר אא התפאאתי גם בז• באו ימי הסאיהות _<צ א‬ ‫האכתי אסאיחות‪ .‬בראש השנה אא האכתי אשמוע תקיעת שופר‪ .‬אחת‬ ‫נ מ ר תי‪ :‬איני רוצה אהיות בכאא ״אתה בחרתנו״ ‪1‬‬ ‫אבא הנה בא יום הקדוש״ יום סאיחה ומחיאה‪.‬‬ ‫נתי שבתי בדעתי‪ :‬עכשיו הרי מוכרח אני א ס א ו ח או״ הואיא והוא‬ ‫בעצמו הרי הוא סאחן ומחאז׳ אאא שהעמדתי אי תנאי אחד ‪ :‬יש דברים שאין‬ ‫יום הכפורים מכפר‪ ,‬כגוזעבירותשביזאדם אחבירו״ או האומר אחטא ואשוב‪,‬‬ ‫וכדומה‪ ,‬ואני תנאי אחד אני מתנה‪ ,‬ש י מ ח ו ל ד ו ק א ה כ ל ׳ פד‬ ‫הסכמתי בדעתי ; אם הוא ימחול הכל — אמחול אני לו‪ ,‬ובאם לאו — איני‬ ‫מוחל‪...‬‬ ‫עכשיו יגיד לי רבי‪ ,‬האם לא צדקתי?‬ ‫לאחר ששמע הקדושת לוי טענות אלו‪ ,‬נתיי שב ופסק בזה חלשוז ‪:‬‬ ‫* צדקת‪ ,‬צדקת‪ ,‬אל תזוז‪ ,‬בידול‪ ,‬מהסכ מתד אה זיז כל שהוא‪ ,‬ואל תהא‬ ‫וותרן‪ .‬אתה תזכה בדין!‬ ‫ומיד התחיל הרב להתפלל ״כל נדרי״•‬ ‫(מספורי החסידים ״ספר החסידות״ צד ‪).259‬‬ ‫תמז‪ .‬ויאמר ה׳ סלחתי כדבריך‪.‬‬ ‫פעם אחת א מר הרב ‪ :‬רבונו של עולם‪ ,‬אנו אין בנו כח לומר ‪ :‬״ויאמר‬ ‫ה׳ סלחתי"‪ ,‬אמור אתה ״סלחתי"‪ ,‬כי בנו אין כח לומר שום דבר‪.‬‬ ‫תמח‪.‬‬ ‫פעם נכנס ר׳ יצחק לוי לבית הכנס ת אחר ״כל נדרי"‪ ,‬הכה בכף להשתיק‬ ‫את העולם וקרא ‪ :‬רבותי‪ ,‬כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם‪,‬‬ ‫ובכן ‪ :‬״ויאמר ה׳ סלחתי כדבריד"‪.‬‬ ‫תמט‪ .‬ביום הכפורים‪.‬‬ ‫ספר חסיד ירא ה׳ שהיה אצל הרב מברדיטשוב בימים הנוראים‪ .‬פעם‬ ‫אחת פיוס כפור‪ ,‬בשעת העבודה בתפלת מוסף‪ ,‬ב א מ ת ״וכד היה מונה‪ ,‬אחת"‪,‬‬ ‫נפל בדביקותו ארצה‪ .‬לא חרדו על זה‪ ,‬בידעם כי כן דרכו‪ ,‬אבל נשתהה הרבה‬ ‫מאד‪ ,‬והתחילו לעוררו‪ ,‬ראו כי הפעולות לחנם‪ ,‬כי הוא מת ממש‪ ,‬הביאו רופאים‬ ‫ועשו פעולות‪ ,‬ולא הועיל‪ .‬בהכרח הגביהו אותו מן הארץ והכניסוהו לחדרו‬ ‫והשכיבוהו‪ .‬גמרו בבית מדרשו תפלת מוסף‪ ,‬ואחר כך מנחה‪ ,‬והתחילו להתפלל‬ ‫נעילה‪ .‬פתאום קפץ הרב ורץ ברוב התלהבותו לתור בית המדרש אל התורה‬ ‫וצעק‪ :‬״ואחת״ והתפלל הלאה כסדר‪.‬‬ ‫תג‪ .‬מי הוא השליט בעולם‪.‬‬ ‫בזמן מלחמותיו הגדולות של נאפוליאון הראשון ביום כפור קודם תפלת‬ ‫נעילה‪ ,‬פנה אל המתפללים ו א מר‪ :‬נאפוליאון קיסר צרפת מדמה שהוא‬ ‫השליט בכל העולם כלו‪ ,‬ואני‪ ,‬לוי יצחק מברדיטשוב‪ ,‬אומר ‪ :‬״יתגדל ויתקדש‬ ‫שמיה רבא !‬ ‫תנא‪ .‬תפלת נעילה‪.‬‬ ‫פעם ביום הכפורים‪ ,‬יום ענן וחשוד היה‪ ,‬בין מנחה ונעילה היתה בעולם‬ ‫השראת רוח עצובה‪ .‬במשד השנה שעברה היו כמה מגיפות‪ ,‬שריפות וגזירות‬ ‫רעות‪ ,‬השעה היתה מאוחרת ולא נגשו להתפלל נעילה‪ .‬פנה הרב אל החזן ‪:‬‬ ‫מדוע אינד מתפלל נעילה?‬ ‫‪181‬‬ ‫נו ר אי ם‬ ‫לימי ט‬ ‫סוווי ם‬ ‫רבי׳ מרגיש אני‪ ,‬כי איני כדאי צהיות שציח צבור‪.‬‬ ‫אם כן — פתח הרב — אתפצצ אני‪ .‬אעשה עמד׳ רבש״ע‪ ,‬חציפין; אתן‬ ‫צד חטאים עונות ופשעים ואתה תתז סציחה ומחיצה וכפרה‪ .‬וסבור אתה‬ ‫שאעשה עמד חציפין שוה בשוה? טעית‪ .‬רוצה אני שעוד תתן תוספת‬ ‫מ שצר‪ :‬בני חיי ומזוני‪.‬‬ ‫מה מ שמע בנים ? — בנים שעוסקים בתורה ובמצוות‪ ,‬אב רחמן‪1‬‬ ‫מה מ שמע חיי ם? — חי חי יודוד ה׳׳ אב רחמן‪ ,‬חי חי ישבחוך!‬ ‫מה משמע מזוני ? — ואכצת ושבעת וברכת את ה׳‪ ,‬אב רחמן !‬ ‫ויודע אתה מה הוא יחוסי‪ ,‬אב רחמן? — כצ הנוים‪ :‬הכשרים‪ ,‬הבבצים‪,‬‬ ‫הפרסיים׳ אומרים שאצהיהם הוא נם כן אצהים — אבצ אני‪ ,‬צוי יצחק׳ אומ ר‪:‬‬ ‫יתגדצ ויתקדש שמיה רבא‪...‬‬ ‫תגב‪ .‬הקדושת לוי הרויה בעסק ונותן הריוח מתנה לכלל ישראל‪.‬‬ ‫פעם ביום הכפורים צא הצכו העוצם צבתיהם מבית הכנסת‪ ,‬מחמת שהרב‬ ‫הקדושת צוי נשאר בבית הכנסת• תיכף אחר התפצה שכב צו עצ הספסצ׳‬ ‫ושצח צהביא את הסרסור היותר גדוצ שבעיר‪ ,‬שהוא בקי בכצ המסחרים‪.‬‬ ‫הצכו והביאו אציו את הסרסור היותר חשוב‪.‬‬ ‫ציבש — פנה אציו הרב — בקי אתה בסרסרות? —‬ ‫״וראי יודע אני טיבו שצ ענין זה"‪.‬‬ ‫ועסק גדוצ הבאת מימיר צירי גמר?‬ ‫״ודאי‪ ,‬רבי‪ ,‬כמה עסקים גדוצים נגמרו עצ ידי‪.‬‬ ‫אם כן‪ ,‬רוצה אני׳ שתהא אתה המתוור בענין סרסרות גדוצה שעשיתי‪.‬‬ ‫גמרתי היום עסק עם הכביכוצ‪ ,‬עסק שצ חציפין בינו ובין ישראצ‪ .‬נתתי צו‬ ‫חטאים‪ ,‬עונות ופשעים בחציפין עצ סציחה‪ ,‬מחיצה וכפרה‪ .‬כמה מגיע צי‪,‬‬ ‫צרעתר‪ ,‬שכר סרסרות ?‬ ‫״באמת‪ ,‬רבי‪ ,‬מעוצם צא היה צי עסק בכגון דא׳ ואיני‬ ‫בני‬ ‫ענה הסרסור‪:‬‬ ‫יודע טיבו ושוויו‪".‬‬ ‫אם כן‪ ,‬אמר הקדושת צוי — פוסק אני בעצמי ותובע בעד עבוד תי‪:‬‬ ‫חיי ומזוני‪ .‬מ ה? מסכים אתה עצ סרסרות זו?‬ ‫״ודאי יש ויש צהסכים עצ כר!"‬ ‫נו‪ ,‬רבש״ע‪ — ,‬קרא הרב — ואני נותן סרסרותי זו במתנה צכצצ ישדאצ‪.‬‬ ‫אחר כד הצכו העוצם צבתיהם‪.‬‬ ‫תנג‪ .‬יום הכפורים בברודי‪.‬‬ ‫פעם בעשרת ימי התשובה שצח המגיד הגדוצ צהקדושת צוי ואמר צו‪:‬‬ ‫סע צברודי צהתפצצ!‬ ‫■ד‬ ‫י ש ר א ל ו ‪ 0‬נ ח גר‬ ‫‪4‬י ני‬ ‫ז‬ ‫‪182‬‬ ‫בא אברודי בערב יום הכפורים♦ ראהו הרב אפים זאמן מרגאיות‪ .‬נת׳‬ ‫או שאום‪ ,‬ואמר ‪ :‬״אני מבקש מכבודו שיבוא אאי אא הסעודה‪ .‬האר אאיו‬ ‫אא הסעודה‪ .‬אהר־כד אמר או ר ׳אפרים זאמז שוב‪ :‬מבקש אני מכבודו‬ ‫שיבא גם אסעודה המפסקת‪.‬‬ ‫אבא הקדושת אוי נתי שב ואא האד אאיו אסעודה המפסקת‪ .‬סעד באכסניא‪,‬‬ ‫אבש הטאית והקיטא‪ ,‬שאשא הטאית עא ראשו ועמד או בבית הכנס ת אפני‬ ‫התיבה‪ .‬בא העואם אבית הכנסת‪ ,‬אבא בא אדם היה עסוק בשאו ואא השניה‬ ‫ביהודי שעומד אפני התיבה מעוטף בטאיתו‪ .‬הגיע זמז ״כא נדרי״‪ ,‬הרגישו‬ ‫כואם באותו אדם שעומד אפני התיבה עטוף בטאיתו ופניו אא יראו‪ .‬שאהו‬ ‫אשמש שיגיד או שיאד מאפני התיבה‪ ,‬האר השמש‪ ,‬אבא בשעת האיכתו נפאה‬ ‫עאיו אימה ופחד וחזר‪ .‬שאהו אגבאי — נפאו עאיו גם כז אימה ופחד‪ .‬נמנו‬ ‫וגמרו שהשמש יכה עא הבימה ויכריז‪ :‬״התפאאו כא נדרי !״ — ו מסת מא‬ ‫יאד או אותו אדם מאפני התיבה ויפנה מקום אשאיה צבור‪ .‬עשו כד‪ .‬אבא‬ ‫המעוטף בטאיתו אא עזב מקומו והתחיא אומר ״כא נדרי״‪ ,‬אחר כד התפאא נם‬ ‫מעריב‪ ,‬אמר ד׳ מזמורי תהאים ושיר היחוד‪ ,‬אבסוף התחיא אומר תהאים‪,‬‬ ‫נמר — ועדיין אינם יודעים מי הוא‪ ,‬והעואם היו מהרהריז בתשובה‪ .‬אחר‬ ‫אמירת תהאים האבו אהם איש אמקומו ‪ :‬זה שכב וזה האד הביתה‪ ,‬והוא‬ ‫עומד ועומד‪ .‬בשחרית ראו‪ :‬הוא עומד‪ ,‬אא זז ממקומו‪ .‬התפאא שחרית‪,‬‬ ‫התפאא מוסף‪ ,‬מנחה ונעיאה‪ ,‬התפאא גם מעריב‪ ,‬ואין העואם מרגיש בו מי‬ ‫הוא‪ ,‬כי היה מעוטף בא הזמן בטאיתו‪ .‬אבסוף הסיר הטאית‪ .‬הכירו ר׳ אפרים‬ ‫זאמן ‪ :‬הרי זה אורחו‪ .‬התחיאו העואם מבקשים אהכנים אורח זה‪ ,‬אבא‬ ‫ר׳ אפרים זאמן אא הניחו ואקחהו אביתו‪ .‬אחר הבראה התחיא צועק ‪ :‬״אוי‪,‬‬ ‫אוי‪ ,‬אבי דואק!״ נתנו או מיני מתיקה‪ ,‬כדי אהשתיק הדאיקה‪ ,‬והוא ב א ח ת‪:‬‬ ‫״אבי דואה!״ אמרו שצריד אקרוא ארופא‪ ,‬אבא הוא ה תי ע את רוחם ו א מר‪:‬‬ ‫אין צורך‪ .‬בקש ‪ :‬תנו אי מסכ ת סכה‪ .‬היה יושב כא האיאה ואומד‪ .‬בבקר‬ ‫השבם נכנם אאיו ר׳ אפרים זאמן אבקרו‪ :‬״מה שאומד?" החזיר‪ :‬״ברור‬ ‫השם‪ ,‬נתקרר אבי ! עוד נשארו אי שמונה דפיז אסיום מ סכת סוכה"‪.‬‬ ‫הרב והתנוך העברי‪.‬‬ ‫מספרים עא הרב הגאון הצדיק ר׳ ישראא סאאאנטער זצ״א שהיה מנהגו‬ ‫בכא שנה ושנה אעבור אפני התיבה בעת תפאת ״כא נדרי" אבקש רחמים‬ ‫מאפני היושב בשמים עא צאן מרעיתו‪.‬‬ ‫בערב יום הכפורים אחד‪ ,‬אחרי הסעודה המפסקת‪ ,‬האץ הרב נעאיו‪ ,‬אבש‬ ‫אבנים‪ ,‬התעטף אבנים‪ ,‬יצא מביתו והאד אבית הכנסת‪.‬‬ ‫בדרך עבר ר׳ ישראא סאאאנטער אפני בית אחד קטן ודא ושמע קוא בכי‬ ‫יאד קטז‪ .‬נכנס הרב אא הבית וראה תינוק אחד שוכב בעריסתו ובוכה‪.‬‬ ‫נתמאא הרב רחמים עא התינוק‪ ,‬ישב והניע את העריסה והשתיקו‪.‬‬ ‫‪183‬‬ ‫ו מ ש לי ם‬ ‫ס פו רי ם‬ ‫ובית הכנסת כבר מלא אנשים‪ ,‬וכלם מחבים לביאת הרב‪ ,‬מפני שהיום‬ ‫נטה לערוב וזמן תפלת ״כל נדרי" הגיע‪ .‬הלר השמש אל בית הרב ומצא‬ ‫את הבית סגור‪.‬‬ ‫כששב השמש קם שאון גדול בבית הכנסת‪ .‬עבר חצי שעה והרב איננו !‬ ‫עבר עוד חצי שעה — והרב איננו!‬ ‫ביראה ופחד עמד הקהל להתפלל תפלת כל נ ד ר י ‪ -‬ו מ י ד אחרי ההפלה‬ ‫יצא כל הקהל לבקש את הרב בכל קצות העיר‪.‬‬ ‫לסוף נמצא הרב עומד בבית אשה עניה ומניע ילד קטן מוטל בעריסתו‪.‬‬ ‫״מה זה‪ ,‬רבינו ?" — שאלוהו האנשים שמצאו אותו‪.‬‬ ‫כשהלכתי לבית הכנסת — ענה הרב — שמעתי קולו של תינוק‪.‬צועק ובוכה‬ ‫עולה מבית זה‪ ,‬מפני שאמו עזבתו והלכה לבית הכנסת להתפלל ונכנסתי‬ ‫להשתיקו‪ ...‬רחמנות על ילד עברי!‪...‬‬ ‫גם היום הילדים העברים צועקים ובוכים‪ ...‬סובלים חרפת רע ב _ ‪ 7‬א‬ ‫רעב ללחם‪ ,‬כי אם לדבר ה׳ ! אין חנור עברי הגון‪ ,‬ובליל יום הכפורים‪ ,‬על‬ ‫הרבנים לטפל בהילד העברי‪ ,‬לעורר את לב האבות על הגורל הרוחני של‬ ‫הבנים והבנות !‪...‬‬ ‫‪G‬‬ ‫־‪--------‬‬ ‫‪--------------- °‬‬ ‫מ ש לי ם‬ ‫לי מי ם נו ר אי ם‪.‬‬ ‫פרק שלשים ושבעה‪.‬‬ ‫תנד‪.‬‬ ‫(ר׳ דובער המגיד ממעזריטש‪ ,‬בספר אור‬ ‫תנה‪.‬‬ ‫״המשל הוא כלי להשבל"‬ ‫האמת כדו)‪.‬‬ ‫ו ה מ ג י ד מ מ ע ז ר י ט ש זצ״ל אומר ‪ :‬״כשאדם אומד לחברו‬ ‫איזה דבר וחברו אינו משיג ואינו מבינו ואינו מאמינו‪ ,‬הנה הוא מוכרח‬ ‫להטעים הדבר לחברו ולהמתיקו ולהלבישו במשל‪ ,‬כדי שיוכל חברו להשיגו‬ ‫ולהאמינו‪ .‬נמצא כי עיקר המשל הוא מלבוש הדבר‪ ,‬שיכנס הדבר באזני חכרו‬ ‫ובשכלו‪ ,‬כי לולא המשל לא היה משיגו ומאמינו‪ ,‬כי היה רחוק אצלו מן‬ ‫השכל הפשוט‪ ,‬ע״ב לא האמין קודם המשל" (שם‪ ,‬ע"ו)‪.‬‬ ‫משל לפני התקיעות מהמגיד ממעזריטש‪.‬‬ ‫תנו‪.‬‬ ‫למלר גדול מפואר׳ היושב במדינה של ע׳ אומות׳ ובחר לו אומה אחת‬ ‫שישבחו אותו‪ ,‬וביום גנוסיא הוא יום הולדת המלר׳ אזי שבחו אותו בל‬ ‫היום בשבח והלל‪ ,‬ואח"כ ישבו בעצב׳ כי אולי לא בא הדבור להמלר‪ ,‬ואמרו ‪:‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שר אל‬ ‫דיני‬ ‫‪184‬‬ ‫נעורר את הזקנים שנמו‪ ,‬שהם יודעים אפאר את המאך‪ ,‬והם יעאו את הדבורים‬ ‫אהמאד• כד הקב״ה ברא את העואם כואו ובחר בתוכם את ישראא‪ ,‬והיום‬ ‫בראש השנה הוא יום הואדת המאה אמעז התפארת‪ ,‬וכמו שכתוב ‪ :‬ישראא‬ ‫אשר בר אתפאר (שם‪ ,‬ז׳)‪.‬‬ ‫״תקנו אומר בראש השנה שירות ותשבחות‪ ,‬אהעביר פנים שא זעם‪.‬‬ ‫משא אמאר‪ ,‬שבחר יום אחד מוגבא אעיין ואהשגיח במעשה בני המדינה‪ ,‬והעמיד‬ ‫המאר מאיצים ומקטרגים כנימוס המאכות‪ .‬והנה כאשר שמעו בני המדינה‬ ‫את הדין הנדוא והנורא‪ ,‬אימה חשיכה גדואה נפאה עאיהם ואא קמה בהם‬ ‫עוד רוח ויצעקו צעקה גדואה ומרה ‪ :‬אוי אנו מיום הדיז ומיום התוכחה !‬ ‫וביותר שפני המאר זועפים עאינו‪ ,‬כי הרבינו אפשוע ומרדנו בו‪ .‬והתיעצו בני‬ ‫המדינה אאמר‪ :‬מתחיאה עאינו אהשתדא אהעביר זעם המאר‪ .‬מה עשו?‬ ‫בחרו איש אחד חכם מאד ונבון דבר‪ ,‬והיה האיש ההוא בדחז מאד‪ ,‬וכשבא‬ ‫אא המאר התחיא אדבר בפניו דברי משא ומאיצה‪ ,‬ובדברי שבחים וגדואתו‬ ‫ורוממותו שא המאר‪ ,‬ואא זז משם עד שבא ממשא אמשא ומ שמחה אשמחה‪,‬‬ ‫עד שהעביר זעם המאר‪ ,‬ואא עוד אאא שגרם שמחה ותענוג גדוא אמאר׳‬ ‫ובראותם המקטרינים כי המאר נתרצה ברצון ושמחה נסתמו דבריהם וברחו‬ ‫אהם‪ ,‬והמאיצים הטובים נתגברו ויוצא אאור משפטם" (המגיד ממזריט ש ז״א‪,‬‬ ‫ב א ו ר ת ו ר ה ‪ ,‬נ״ט)‪.‬‬ ‫תגז‪ .‬טשל לתשובה‪.‬‬ ‫משא אמאר שהיו או עשרה שרים והיה המאר אוהב אותם והיו נכבדים‬ ‫בעיניו ויקרים אצאו‪ .‬פעם אחת אקחו אעצמם עצה נבערה ובאו אארמוז‬ ‫המאר איאה וחתרו הקורות ונכנסו אאוצר בית המאר וגנבו משם כאי כסף‬ ‫וכאי זהב ואבנים טובות ומרגאיות‪ .‬השכים המאר ומצא אוצרותיו שדודים‬ ‫וכא מחמדיו בזוזים‪ .‬ויצו המאר אחקור ואדרוש ואדעת מי הוא זה אשר מאאו‬ ‫אבו אעשות כן‪ ,‬ויבוקש הדבר וימצא‪ ,‬ויאמרו או עבדיו ‪ :‬אדונינו המאד‪ ,‬שריד‬ ‫הנכבדים הם ביזו אוצרותיך וחמודותיר‪ .‬ויתעצב המאר מאד עא שריו ואא‬ ‫חשב הגניבה אמאומה באהבתו אותם‪ .‬וי א מר‪ :‬שקר הוא‪ ,‬כי עבדי נאמנים‬ ‫הם‪ .‬ויאמרו או ‪ :‬הנה הגנבה בידם ! אמר המאך ‪ :‬מה אעשה ? אם אמת‬ ‫הדבר‪ ,‬אא אוכא אהציא אותם מיד המון‪ .‬מה עשה? א מ ר‪ :‬הביאו אותם‬ ‫אפני ואראה אם הגניבה בידם כדבריכם‪ ,‬והיה בין מושב השרים האאה ובין‬ ‫חצר המאך נהר‪ ,‬והיה אהם אעבור בספינה אבוא אא המאך‪ ,‬וקודם אכן שאח‬ ‫המאך אחד מעבדיו ויאמר אהם בשם המאד ‪ :‬כשתעברו בנהר אבוא אצאי‪,‬‬ ‫השאיכו הגניבה בנהר‪ ,‬כדי שאא תמצא בידכם ותמותו‪ ,‬ואא תחוסו עיניכם‬ ‫עא זהב ופנינים‪ ,‬כי אין זהב ופנינים נחשב אצאי אמאומה נגד אהבתכם‪.‬‬ ‫ויהי בעודם בנהר וישאיכו כואם בנהר מה שהיה בידם מהגניבה‪ ,‬חוץ מאחד‬ ‫שאא השאיר גניבתו מידו‪ ,‬ויביאו אותם אפני המאר‪ .‬ויצו המאר אהפש‬ ‫‪185‬‬ ‫מ ש לי ם‬ ‫בבגדיהם ולא מצאו ויחפשו לאותו האיש שלא השליר הגניבה מידו וימצאו‬ ‫מידו חלק מהגניבה‪ .‬ויחר אף המלד ויאמר לו ‪ :‬הטאתד השניה גדולה‬ ‫מהראשונה‪ .‬נתתי לד עצה להנצל מז המות ואתה בזית דברי ולא התנחמת‬ ‫על מעשיר הרעים‪ ,‬ויצו המלד להמית אותו ביסורים רעים ובעונשים קשים‪.‬‬ ‫כד הוא האדם בעוה'׳ז ‪ :‬הקב"ה הזהירו על התשובה‪ ,‬כדי שלא ימות ברשעתו‬ ‫שנאמר‪ :‬שובו מדרכיכם הרעים ולא תמותו וכר"‪ .‬עכ ״ל• (ספר המוסרי‬ ‫שער התשובה‪ ,‬של"ה הלכות תשובה דף ז׳‪ ,‬דפוס יוזעפאף‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ח‬ ‫נ‬ ‫ת‬ ‫והנה ר׳ י צ ח ק א ב ו ה ב ה ס פ ר ד י ז"ל הביא ״משל נאה" על‬ ‫אלה המאחרים בתשובה‪ ,‬וז ״ ל ‪ :‬״משל לאנשים ההולכים בים בספינה‬ ‫ונתעכבו בה ימים רבים ולא הגיעו אל מחוז חפצם‪ ,‬יום א׳ נשבה רוח חזקה‬ ‫בים‪ ,‬והספינה והאנשים אשר בה הגיעו לאי אחת בים‪ ,‬והיה הים סובב מכל‬ ‫רוח‪ ,‬ובאותו האי היו אילנות גבוהים עד מאד‪ ,‬והיו נושאים פירות ומיני‬ ‫מגדנות מכל מין ומין נחמדים למראה וטובים למאכל‪ ,‬והיו שם מעינות‬ ‫מים מתוקים מדבש והיו משקים כל אותו האי עד שצמחו דשאיו ורבו‬ ‫עשבותיו והנצו פירותיו ושושני ענפי האילנות שלחו יונקותיה! ושריגיהן‬ ‫ולבשו העלי! ועליהם כל עוף כנף פוצה פה ומצפצף‪ ,‬והיה המקום נחמד‬ ‫לשבת בין מעינות המים תחת צללי האילנות והיו בספינה חמש כתות של‬ ‫בני אדם‪.‬‬ ‫הכת הראשונה לא רצו לצאת מהספינה וללכת אל האי׳ כי אמרו אם‬ ‫נצא מהספינה אפשר שתבוא רוח ותוליד את הספינה ונשאר באי׳ ובשביל‬ ‫נחת רוח של שעה׳ תלר הספינה ונשאר באי ונמות‪.‬‬ ‫ה כ ת השנית יצאו מהספינה ונכנסו לאי׳ אבל לא התמהמהו אלא אכלו‬ ‫מעט מחפירות וטיילו מעט על האי וחזרו מיד לספינה׳ ומצאו מקומותיהם‬ ‫שהניחו וישבו בהם בריוח ולא הפסידו כלום‪.‬‬ ‫ה כ ת הג׳ יצאו מן הספינה ונכנסו לאי ואכלו מפירות האילנות וטיילו‬ ‫על האי ונתעכבו שם עד שבאה הרוח׳ והיו המלחים רוצים לנהוג ספינתם‬ ‫ולילד לדרכם‪ ,‬תקעו המלחים בחצוצרות כמו שדרכם לתקוע בשעה שהולכים‪,‬‬ ‫כששמעו קול החצוצרות‪ ,‬מיד יראו לנפשותם ונכנסו לספינה ולא מצאו‬ ‫מקומותיהם בריוח כמו הראשונים וישבו בדוחק‪.‬‬ ‫ה כ ת הד׳ היו אוכלים מפירות האילנות‪ ,‬היו שטין באי והולכים על כל‬ ‫עבריו והיו שומעיז קול החצוצרות‪ ,‬ואמרו ‪ :‬אע״פ שתקעו בחצוצרות לא‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪186‬‬ ‫עתה רגע אחד תלד לה הספינה והרי אנו נפסדים וכלים‪ ,‬מיד רצו אל שפת‬ ‫האי ונכנסו בים וסכנו עצמם עד שהגיעו אל הספינה ונכנסו בה ומצאו‬ ‫מקום צר וישבו בדוחק ולא היה להם ריוח כאחרים שלא נתעכבו כל־כד באי‪.‬‬ ‫ה כ ת ה ה׳ ישבו באי אוכלים ושותים ושמחים ולא נ תנו אל לבם‬ ‫לשוב אל הספינה עד שהלכו ונשארו באי נעים ונדים ועברו ימי החום ובאו‬ ‫ימי הקור ונשרו הפירות מהאילנות ויבשו העליז ונשארו לחורב ביום ולקרח‬ ‫בלילה‪ ,‬ויצאו חיות רעות ומשונות מז האי והיו מ שחיתים בהם וטורפים‬ ‫ואוכלים מהם‪ ,‬ונשארו בוכים ומתאבלים על שלא נכנסו בספינה ולא היה‬ ‫מועיל להם כלום וישבו באי עד שכלו ואבדו ונכרתו מז הספינה ומז האי‪.‬‬ ‫כן האדם בעוה״ז ‪ :‬מעשיו הטובים דומים לספינה‪ ,‬ואם יעבוד את בוראו‬ ‫ולא ידיחנו יצרו ללכת אחר תאות עוה״ז והבליג הרי זה נכנס בשלום ויצא‬ ‫בשלום‪ .‬כד הכת הראשונה של בני אדם שלא רצו לכנוס באי הם הצדיקים‬ ‫הגמורים שלא טעמו טעם חטא מימיהם ובבשו את יצרם ולא הלכו אחד‬ ‫תאות עוה"ז‪ .‬הכת הב׳ שנכנסו לאי מיד דומין לבני אדם שחטאו וטעמו‬ ‫טעם החטא וחזרו בתשובה מיד בימי בחרות‪ ,‬וזוהי תשובה מעולה‪.‬‬ ‫ה כ ת ה נ ׳ שלא יצאו מהאי עד ששמעו קול החצוצרות בספינה‪ ,‬דומין‬ ‫לבני אדם שלא עשו תשובה קודם שימותו ברשעתם ואעפ״י שהם בעלי תשובה‬ ‫אין מקומם בריוח כמו שלפניהם‪ .‬ו ה כ ת ה ד ׳ שלא יצאו מהאי עד‬ ‫שהתחילה הספינה ללכת וכו׳ אלה בני אדם שאינם עושיז תשובת עד שעת‬ ‫המיתה‪ ,‬כי יראו כי אזלת יד וחייהם חלפו ואיז להם חיים בעוה*ז‪ ,‬עושים‬ ‫תשובה מפני יראתם מז המות‪ ,‬ואעפ״י שתשובתן מועילה להם אין מקומם‬ ‫כאחרים שלפניהם‪ .‬ו ה כ ת ה ה ׳ ‪ ,‬שישבו באי עד שהלכה הספינה וכו׳‪,‬‬ ‫דומיז לבני אדם הטבועים בעוה״ז בעומק תאותם ההולכים אחר שרירות לבם‬ ‫הרעה ולא נ תנו על נפשם לעשות תשובה עד שמתו ברשעתם וכלו והלכו‬ ‫לאבדון ולבהלה ונהפך להם עונג העוה״ז לתולעה ולרמה אוכלת בשרם ושורפת‬ ‫נ שמתם עד ששבים לחרפות ולדראון עולם"‪ ,‬עכ״ל (מנורת המאור‪ ,‬נר חמשי‪,‬‬ ‫כלל ראשון‪ ,‬פרק ג׳)‪.‬‬ ‫תנט‪.‬‬ ‫והנה ר׳ י ה ו ד ה א ר י ה מ ו ד י נ א ז"ל‪ ,‬רב‪ ,‬דרשן ופייטן‪,‬‬ ‫אומר ‪ :‬״רבים יחכמו בעיניהם ויאמרו נקל הדבר למאום ברע ולבחון בטוב‪,‬‬ ‫אד בא מת קשה מאד להבחין בין זה לזה ולהבדיל בין הקודש ובין החול‪,‬‬ ‫ונותן לנו משל נפלא‪ ,‬וז״ל ‪ :‬״בימי קדם‪ ,‬בדור שכולו זכאי‪ ,‬היו הטוב והרע‬ ‫מתהלכים בארץ בין האנשים‪ ,‬כל אחד היה לבוש בגדים המורים על מהותו‪ ,‬ובכן‬ ‫כל איש ואיש היה הולד אחר הטוב ומתדבק עמו ובורח מז הרע כמלוא עיניו‪.‬‬ ‫והרע‪ ,‬שהיה שנוא ומגורש מבל איש‪ .‬ויקר מקרה‪ ,‬כי פעם אחת היה הרע‬ ‫מחלד בדרך ופגע ב״טוב"‪ ,‬ויתחנן אליו להלוות לו מלבושיו ומעילו ויחלוף‬ ‫‪187‬‬ ‫משלי ס‬ ‫בגדיו עמו אמען יובא אהפיק רצון אנשים בזמן קטן׳ והבטיח או להחזירם‬ ‫אאיו אח"כ• ה״טוב"׳ בהיותו טוב׳ אא יכוא אמאן ואהשיבו ריקם׳ ובכן‬ ‫החאיפו בגדיהם׳ ומאז והאאה נתרחק הרע מן הטוב ואא החזיר או בגדיו ונשאר‬ ‫מעוטה בבגד הטוב׳ והטוב עוטה מעיא הרע׳ ואכן טעו האנשים וחושבים‬ ‫הרע טוב והטוב רע׳‪( .,‬ספר מדבר יהודה‪ ,‬דרוש א׳)‪.‬‬ ‫מ של ל ת שו ב ה‪.‬‬ ‫ת ס‪.‬‬ ‫הנה הרב החסיד ר׳ א א י ה ו ד י ו י ד א ש ז ״א מו שיט אנו משא‬ ‫קצר וחריף נ ׳‪,‬יש או מכה גרואה׳ אשר נתפשטה בכא האבר׳ עד שיאמרו‬ ‫הרופאים‪ ,‬איאו תתפ שט המכה ותגיע אאב‪ ,‬ימות‪ ,‬אז מצוים אחתור האבר ההוא‪.‬‬ ‫כדי אהחיות שאר האברים‪ ,‬שחיותם תאוי באב‪ .‬והנה באי ספק שהחואה אז‬ ‫בצער גדוא וצועק • אוי וויי‪ ,‬ואין מרחב או‪ ,‬וכא שיעשו או בענין הרפואה‪,‬‬ ‫אחתור הבשר הרע ואשום רטיות אעפ״י שיהיו קשים‪ ,‬הכא רחמים וחסד או‪,‬‬ ‫אהחיות את נפשו‪ ,‬כן ירא השם ידמה ערר זה ממש אענין הסגוף ויראה ש הוא‬ ‫הכרח או‪ ,‬כרי אהתם ממנו זוהמת יצרו וכו׳ (ראשית חכמה‪ ,‬שעד התשובה)‪.‬‬ ‫מ שלי ה מ ג י ד מ דו בנ א ז ״ ל‪.‬‬ ‫ת ס א‪.‬‬ ‫המשאים שא גאון האגדה והדרשנות‪ ,‬ואבי המושאים‪ ,‬ר׳ יעקב מרובנא‬ ‫ז א‪ ,‬הם שנונים‪ ,‬חריפים‪ ,‬מאאים חיים‪ ,‬ואין כדוגמתם איופי‪ .‬נעתיק אחדים‬ ‫מהם ‪:‬‬ ‫ל ס ל י ח ו ת‪.‬‬ ‫ת ס ב‪.‬‬ ‫״אנחנו רואים כמה יוהכ״פ עברו ועדיין אא נטהרנו‪ .‬התשובה בזה‪ ,‬מפני‬ ‫שאין אנחנו עוזבים דרכנו ומעאאינו הרעים‪ ,‬הואכים תמיד אחרי האב ואחרי‬ ‫העינים‪ ,‬ונוכא אהמאיץ ע"ז מה שעושים מוכרי קמח‪ ,‬שמחזיקים הקמח בשקים‬ ‫ואם השק הוא קטן ורוצים אהכנים בו עוד קמח‪ ,‬מכים השק אשר הקמח‬ ‫בתוכו״ אם ביד ואם במקאות‪ ,‬כדי שיהיה בו חאא ויוכא אקבא עוד קמח‪ ,‬כן‬ ‫נם כי י כ ו א ת ע צ מ ם ע א ה ח ז ה באמרם אשמנו בנדנו וכו׳ העיקר‬ ‫הוא שיהיה יכואת אהכניס עוד חטאים והבאים אא קרבם‪ ,‬וזהו עא מה תכו‬ ‫אמען אשר עוד תוסיפו סרה‪...1‬״ (דרוש איום א׳ שא סאיחות)‪.‬‬ ‫ו מו כי חי ם‪.‬‬ ‫מ של ל מ ג י די ם‬ ‫ת סג‪.‬‬ ‫המגיד מדובנא ז א מתנצא א"ע עא שהוא מוכיח בימים הנוראים‪.‬‬ ‫אחרים הטובים ממנו‪ .‬׳‪,‬אמנם אשא משאי ואומר‪ ,‬משא אנכה רגאים‪ ,‬אינו‬ ‫יכוא אאכת כא מאומה‪ ,‬ויהי בחצי האיאה נתעורר משנתו וראה דרר חאון הבית‬ ‫אור אהבת אש גרואה מאירה‪ ,‬וכבר כמה בתים דואקים‪ ,‬ובני הבית כאם ישנים‬ ‫הקיץ אותם בקוא צעקתו ו א מ ר‪ :‬מהרו! קומו! עמדו! הציאו נפשותיכם‬ ‫ונם את נפשי הציאו עמכם! כן אנכי עמדי‪ ,‬ידעתי גם ידעתי מר ערכי‪ ,‬כי‬ ‫אין בי כח אהציא את עצמי מאש המדה״ד‪ ,‬כי היום בא בוער כתנור‪,‬‬ ‫אמרתי אנפשי אואי אהיה מן המזכים את הרבים ותמאטו נם את נפשי עמכם'‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שר אל‬ ‫דיני‬ ‫‪188‬‬ ‫השופר הוא בעצמו פחות מאד‪ ,‬אינו רק ק ח בעל חי‪ ,‬והוא קורא ומוכיח‬ ‫אצילי בני ישראל‪ ,‬והנני קורא עלי מקרא זה (ישעיה נ״ח) קרא בנרוז‬ ‫תחשוד — לומר מי אתה להוכיח אנשים רבים — כשופר הרם קולה הרי‬ ‫נופל אתה מן השופר הקורא בקול ומקיץ את הבריות" (שם‪.).‬‬ ‫מ של ה מ עו ר ר ל ה בנ ת ה מ צב ב ג לו ת‪.‬‬ ‫ת ס ד‪.‬‬ ‫נם‬ ‫אל‬ ‫אל‬ ‫לא‬ ‫בהתבונן במעמדנו עתה‪ ,‬הננו ממש ע״ד עיר גדולה שהיו להם כלי הצלה‬ ‫לכבות הדליקה‪ ,‬ובהזדמז ח"ו שרפה בעיר‪ ,‬היו מזדרזים מיד ולקחו הכלים‬ ‫האלה עם המים אשר בהם ותשקע האש‪ ,‬לימים נאבדו מהם הכלים האלה‪,‬‬ ‫ובכו במר נפש לאמר‪ ,‬מה נעשה אם תאבל אש בעיר? כן הדבר ביום הדיי‬ ‫אשר באש ה׳ נשפט ונאמר (מלאכי ג׳) כי הנה היום בא בוער כתנור‪ ,‬והנה‬ ‫בא"י היו לנו הכלים להשקיע אש מדה״ד ולכבות התבערה ‪ :‬בית המקדש‪,‬‬ ‫זבחים‪ ,‬עולות‪ ,‬בהנים‪ ,‬לוים‪ ,‬אבל עתה הלא ערומים נותרנו אין לנו מאומה‪,‬‬ ‫ובמה נכבה אש של מדת הדין? ‪( " 1‬דרוש לערב ראש השנה‪ ,‬דף ע"ה)‪.‬‬ ‫מ של ל ת פ ל ה ב לי כו ו נ ה‪.‬‬ ‫ת ס ה‪.‬‬ ‫אחד חטא חטאה גדולה נגד השר‪ ,‬אמר בלבו שילד לפיים אותו‪ .‬מה‬ ‫עשה השר? צוה לסגור הדלת מפניו‪ .‬אבל לארמון השר היו הרבה דלתות‪,‬‬ ‫העמיד שומרים על כל דלת ודלת שלא יוכל לכנס לבית השר‪ .‬אמר לו חכם‬ ‫א ח ד‪ :‬למה לד להעמיד כל־כד הרבה שומרים לשמור כל דלת ודלת‪ ,‬מוטב‬ ‫להעמיד שומר על פתח בית האיש החוטא הזה‪ ,‬שלא יניחוהו לצאת מפתח‬ ‫ביתו‪ ,‬ואין לביתו כ״א דלת אחת‪ ,‬וממילא לא יבוא לפני אדוננו‪ .‬ה נ מ ש ל ‪:‬‬ ‫אם ירצה השטן להסגיר הדלתות והחלונות שהתפלות עולות בהן‪ ,‬הלא תרבה‬ ‫עליו המלאכה‪ ,‬מוטב לו לעמוד ולשמור את פתחי הלב והמחשבה‪ ,‬והוא רובץ‬ ‫על לב האדם שלא תהיה תפלתו מקירות לבו וממילא לא תעלהו מעלה"‬ ‫(שם‪ ,‬דף ע"ו ע"א•‬ ‫מ של ו מ ו ס ר לבעל תו ק ע‪.‬‬ ‫ח ס ו‪.‬‬ ‫אחד היה תועה ביער‪ ,‬והיו בו חיות רעות מן הדורסות והטורפות‪ ,‬והיו‬ ‫עמו קשת וחצים להציל עצמו‪ ,‬ויהי הוא הולך ביער‪ ,‬וכל מה שהוא רואה‬ ‫הוא חושב כי זהו דוב‪ ,‬ארי‪ ,‬זאב‪ ,‬והיה מורה בחצים‪ ,‬עד שראה כי עץ נרקב‪,‬‬ ‫או שן סלע הוא וכדומה‪ ,‬וירא בתרמילו כי לא נשאר לו כי אם חץ אחד‪,‬‬ ‫והיה נשמר שלא לירות החץ ההוא על ספק‪ ,‬כי הלא במקום סכנה הוא‪ ,‬אולי‬ ‫יצטרך להציל עצמו מפי הטורף אז יורה החץ והיתה נפשו בגללו‪ .‬ה נ מ ש ל ‪,‬‬ ‫בזמן שהיינו בעיר אלהינו ובארצנו היו לנו כלי הצלה הרבה‪ ,‬בית המקדש‪,‬‬ ‫מזבח‪ ,‬קרבנות‪ ,‬כהן גדול‪ ,‬אבל עתה לא נשאר לנו כי אם השופר הדל הזה‪,‬‬ ‫לבז פקח עיניך‪ ,‬ידידי בעל תוקע‪ ,‬וראה והבט והכן לבך כחכמתך‪.‬‬ ‫‪189‬‬ ‫מ ע לי ם‬ ‫מ של ו מ ו ס ר ל ח ח ז ן‪.‬‬ ‫ת סז‪.‬‬ ‫״חזן יקר‪ 1‬קרב עד הנה נם אתה׳ כי אחיות שאיח צבור נבחרת׳ אבן‬ ‫אפתח שפתי גם עמר׳ אהעיר עא עניז אחד‪ ,‬אמען תש‪3‬יא ןתצ^ יח דרך זן‬ ‫תאד׳ ויהי ה׳ עמר‪ ,‬שומרר מציאר‪ .‬מ ש א אמזגג אשר כא מסחרו היה עם‬ ‫כאי זכוכית יקרים והיה מ שפטו בנסעו בדרר אהשגיח ואשמור את הדרכים‬ ‫והמסאות שהוא צריר אעבור בהם אפנות משם כא אבן וכא צור מכשוא‪,‬‬ ‫אנטות מכא הר וגבעה שאא ישבר הזכוכית• פעם נחאה המזגג הזה‪ ,‬והיה צריך‬ ‫אהואיר סחורתו עא ידי שאיה‪ ,‬ויהי כאשר מסר סחורתו אידו התאנח מאד‬ ‫ואמר או‪ :‬דע‪ ,‬אחי‪ ,‬כי סחורתי כאי זכוכית יקרים‪ ,‬סחורה מסוכנת מאד‬ ‫בדרכים והיא תצטרר שמירה גדואה מגומות ומכשואות‪ ,‬אכז ראה ידידי וזכור‬ ‫נא כאשר תבוא אא מקום פאוני יש שם סאע גדוא‪ ,‬תגביה העגאה עא כתפר‬ ‫ותסע אאט אאט שאא אעשות היזק בסחורתי‪ ,‬ובהגיעד אא מקום פאוני‪ ,‬שמה‬ ‫יש הר וגבעה‪ ,‬וצריר אתה אהזהר אנסוע במתינות אאט אאט"‪ .‬״‬ ‫״הזז יקר! אתה נבחרת מעדתנו אהיות שאיה בעד קהאנו׳ אהיות סרסור‬ ‫בינינו וביו אבינו שבשמים‪ ,‬אכן דע‪ ,‬ידידי‪ ,‬כי התפאה מסוכנת מאד באי‬ ‫כונת האב גם בכא ימי השנה ומכש״כ ביום הרין הקדוש הזה‪ ,‬והתפאה היא‬ ‫גדואה וארוכה‪ ,‬אכז הזהר נא בהניעד אא מקום הר וגבעה כמו אא תפאת ״מאוד‬ ‫עא כא העואם כאו בבבודר ׳ ״ותמאוד אתה ה׳ אברר"׳ אא תמהר ארוץ׳ כי‬ ‫המה הרים גבוהים‪ ,‬וצריכים מתינות ובכיה רבה‪ ,‬וכן בהגיעך אמאמר ״תקע‬ ‫בשופר גדוא אחדותנו" תעמוד מעט׳ ותשפוך נ פ שו אפני ה׳׳ שתהיה השנה‬ ‫הזאת שנת גאואה וישועה וכו׳ גדרוש איום א׳ שא ראש השנה)‪.‬‬ ‫מ של ו מ ו ס ר לכל נ ד רי‪.‬‬ ‫ת ס ח‪.‬‬ ‫״בהתבונז עא מעמדנו עתה נראה כי אנחנו כעת ממ ש ע״ד סוחרים‬ ‫גדואים עשו אהם ספינה גדואה אעבור ארחות ימים‪ ,‬והנה השקיעו במאאכת‬ ‫ובנין הספינה עבודה גדואה עד מאד‪ ,‬ואחרי כי כבר באו במעמקי המים‬ ‫ויאמרו איש אא אחיו עתה ננוח מעמאנו‪ ,‬ויאמר אהם חכם א ח ד‪ , :‬הוי‬ ‫איילים ד עד עמה עבדתם קשה אבל בסכנה לא הייתם‪ .‬לא כז עמה‪ ,‬באתם‬ ‫בלב ימים‪ ,‬והים הולד וזועו" עליכם‪ .‬אם תתעצלו כעת הנכם בסכנה שאין‬ ‫גדואה ממנה״‪.‬‬ ‫ת ס ט‪.‬‬ ‫״ ה נ מ ש א‪ .‬כי מיום שנכנס ראש חודש אאוא׳ יש די עבודה אכא‬ ‫אחד מישראא‪ ,‬בהימים האאה עושה אדם חשבון נפשו‪ ,‬מרבה בתחנונים‪ ,‬קם‬ ‫באשמורת‪ ,‬מעט שנה ותרדמה׳ וכמה תעניות׳ והנה עתה אשר כבר אנחנו‬ ‫ביום הנכבד הזה‪ ,‬יום סאיחה וכפרה‪ ,‬היום האחרון מימי הסאיחות‪ ,‬מה קא‬ ‫אא האדם אחשוב כי ביום הזה בבואו אא הקודש פנימה יבא אא המנוחה‬ ‫ואא הנחאה‪ ,‬אבא אא כן אחי ועמי‪ ,‬כי עד היום הזה אא היתה האחריות‬ ‫גדולה בל בד״ אבל ביום הכפורים׳ הלא במעמקי ים אנחנו״ כמאמר בר ה‬ ‫יבתבון אבל וביום צום כפור י ח ת מ ו ז ובו׳ (מוסר קודם כל נדרי׳‬ ‫דף פ"א)‪.‬‬ ‫תע‪ .‬משל להפחד של יום הכפורים‪.‬‬ ‫״אשא משלי ואומר ‪ :‬״אחד היה בנו שבור גדול מתגולל בחוצות‬ ‫ובאשפתות‪ ,‬וכשהאב ראה אותו שם לקח אותו על זרועותיו והביאו אל ביתו‬ ‫והיה מפ שיט מעליו בגדיו הצואים והלביש אותו בגדים אחרים והשכיבו על‬ ‫המטה לישון עד אשר יפוג יינו‪ ,‬והנער תיכף שנתפקח מעט‪ ,‬עמד מן המטה‬ ‫וברח מיד אל בית היין‪ ,‬ולא ידע האב מרוב צערו מה לעשות לו‪ .‬אמר‬ ‫לפי מעשיך עמו אתה לא תפעל מאומה‪ ,‬כי כאשר מתעורר‬ ‫לו חכם אחד‬ ‫מ שנתו ומשכרותו איננו רואה מאומה מן הנבלה שנמצא בו‪ ,‬לכן זאת עשה ‪:‬‬ ‫כאשר תמצא אותו מתגולל באשפה‪ ,‬קום קחהו שאהו לביתר בהמלבושים‬ ‫המגואלים ההם וכשיתפקח ויפתח עיניו יראה מעמדו איד הוא מטונף ומשוקץ‬ ‫ויהיה נבזה בעיניו מע שות עוד ״כאלה״‪.‬‬ ‫תעא‪.‬‬ ‫ה נ מ ש ל ‪ .‬בכל ימי השנה ה י צר‪ ".‬ר לא יניח את האדם להתפקח‬ ‫משכרותו‪ ,‬והולד מאון אל און ולא יתנהו להתבונן על עצמו‪ .‬אמנם בשעה‬ ‫זאת‪ ,‬אשר אין שליטה להשטן על האדם״ ומסטין בכבל אסור‪ ,‬אז בטור השטן‬ ‫מן האדם יפקח את עיניו ורואה את עצמו מלוכלך מאד ממעשים מכוערים‬ ‫כהתעות שכור בקיאו‪ ,‬לכן ילבש אז אימה ופחד ויעורר את לבו לתשובה‪.‬‬ ‫(שם‪ ,‬דף פ״ב ע״א‪.‬‬ ‫תעב‪ .‬משלים ומוסר לילדיס‪.‬‬ ‫משל נפלא ומצוין עד מאד לילדים העתקנו בספרנו זה (לתקיעת שופר‬ ‫פרק ו׳‪ ,‬עיי״ש) ועתה אנו מביאים פה משלים אחדים של המגיד מדובנא ז ל‬ ‫המצטיינים בסגנונם וביפים‪ ,‬בטוב טעמם‪ ,‬מלאים חן והדרת קודש‪ ,‬ומתוכם‬ ‫אפשר להכיר כמה גדולה ועמוקה היתה האהבה שאהב האדם הגדול הזה‬ ‫את הילדים הקטנים של עמנו הקדוש והנבחר‪ .‬הנה הוא עומד ומטיף מוסרו‬ ‫ונושא משלו אל הילדים‪ ,‬מטיף ואומר ‪:‬‬ ‫תעג‪.‬‬ ‫״ ע ת ה אתם ילדי קודש‪ ,‬אתם בחורי חמד‪ ,‬אמשול לכם משל‪ ,‬תדעו‬ ‫ותבינו כמה עליכם להזדרז ולהתאמץ לשפוך את רוחכם לפני מלכנו קדושנו‬ ‫יתברך בימים הנוראים הבאים לקראתנו לשלום‪ .‬מ ש ל לאב היה הולד עם‬ ‫בנו הקטן בדרך‪ ,‬והיה משפטם אשר בהגיעם אל מקום דחוק וקשה לעבור בו‪,‬‬ ‫כמו נהר או הר וגבעה‪ ,‬היה האב נושא את בנו על כתפו‪ ,‬והיה מעבירו דרד‬ ‫הקשה ההוא‪ .‬פעם באו אל עיר מבצר‪ ,‬והיום פנה לערוב‪ ,‬והשער סגור ומסוגר״‬ ‫רק חלונות קטנים היו בצדי החומה‪ .‬ויאמר האב אל בנו ‪ :‬דע‪ ,‬בני‪ ,‬כי עד‬ ‫‪191‬‬ ‫מ ש לי ם‬ ‫‪n‬‬ ‫הנד‪ .‬הייתי מתנהג עמד בחמאה רבה ואשא אותר עא שכמי׳ אבא עתה האא‬ ‫עיניד רואות כי אין מקום אכנוס אא העיר׳ אין בידינו אעבור דרר השער‬ ‫באתי אם אתה׳ בני׳ תזדרז אעאות בחומה דו ד החורים והחאונות ותפתח‬ ‫את הדאת נם אי״‪.‬‬ ‫ה נ מ ש א ‪ .‬האא ידעתם׳ יאדי קודש׳ כי כא הענינים וכא העבודות אשר‬ ‫עאינו אין אנחנו מעמיסים עא היאדים׳ וכא מחסורי היאדים הקטנים האא‬ ‫האבות משאימים׳ אא כן היום הזה׳ אשר אנחנו נגשים בתפאה ותשובה אבוא‬ ‫בחצרות אאהינו ושערי התפאה ננעאו בפנינו׳ כי מיום שחרב ביהמ״ק ננעאו‬ ‫שערי תפאה (ברכות א״ב׳ ב׳) ואין מקום אתפאתנו אכנוס אם אא אתם‪,‬‬ ‫שנאמר עאיכם׳ מנשרים קאו׳ האא כצפרים עפות תוכאו אעאות אגשת אא‬ ‫הקודש אפתוח אנו שערי רחמים אם תתפאאו ממעמקי האב אחתור חתירה‬ ‫אפתוח שערי אורה׳ שערי חסד ורחמים‪ ,‬כ י ק ו א ש ו ע ת ה י א ד י ם‬ ‫ה ו א ה ב א פ י ה ם ש אין בו ח ט א ה בו ק ע ח א ו נ י ר ק י ע ״‬ ‫(איום ראשון שא סאיחות דה ע"נ ע״ב)‪.‬‬ ‫תעד‪.‬‬ ‫כמה הבין את נשמת היאד העברי בן זמנו׳ כמה אהבה עמוקה יש או‬ ‫אאיהם׳ כמה הוא מעריץ וחובב את היאד העברי‪ ,‬את הדור הצעיר‪ ,‬הדור‬ ‫הבא‪ ,‬קורא אותם ״יאדי קודש"׳ ״בחורי חמד״׳ כמה הוא יודע אהעריד את‬ ‫״שועת היאדים הבוקע חאוני רקיע"‪.‬‬ ‫תעה‪.‬‬ ‫הנה הוא פונה עוד הפעם אא היאדים‪ ,‬ומוסר בפיו‪ ,‬מוסר נורא ‪ :‬״משא‬ ‫אסוחרים שהיו נוסעים עם סחורתם מאייפציג׳ והיה שעת חירום׳ והיו צריכים‬ ‫אשומרים׳ אשר עא ידם יהיה יכואת בידם אאכת אבטח דרכם׳ אבוא אא ביתם‬ ‫בשאום‪ ,‬וזה צריר הוצאה גדואה‪ ,‬והעריכו ביניהם מי צריך אתת יותר אזה‪,‬‬ ‫וגמרו אומר כי אין הערכה אחרת רק בערר ומספר הפרסאות שיש אכא אחד‬ ‫אביתו‪ ,‬כי אותו אשר דרכו קרובה איז עאיו אחריות כ״כ כאותו שצריד‬ ‫אנסוע נסיעה רחוקה׳ אכן הוא צריד אתת יותר מחבריו״‬ ‫מעי‪.‬‬ ‫״ ה נ מ ש א ‪ .‬כבר אמר המו^יץ׳ העואם ים זועף וכו׳׳ והנה הזקנים‬ ‫שבדור אואי אין דאגתם גדואה כ״ כ עא מעט הנשאר בשנים׳ כי כבר עברו‬ ‫את המים׳ אכן אתם יאדי קודש וכו׳׳ הים הואר וזועף מאד׳ הדו ד ארור‬ ‫‪,‬פניכ ם והמרגוע רחוק׳ אכן עאיכם אתת קוא תפאה וקוא תחנה עא אחת‬ ‫שבע‪ ,‬כי מרחמם ינהגם ועא מבוע ישועה ינהאם״ <דרוש אערב ראש השנה)‪.‬‬ ‫תעז‪.‬‬ ‫״עתה אתם יאדי קודש׳ בחורי חמד׳ אמשוא אכם משא וכו׳• משא אנער‬ ‫אחד שנפא אמחאה מסוכנת׳ והיה אביו שואח בזריזות אחר רופא חכם׳ ויפזר‬ ‫‪f‬‬ ‫‪t‬‬ ‫ו מנ ה גיו‬ ‫י שר אל‬ ‫דיני‬ ‫‪192‬‬ ‫עליו מעות הרבה ולא עלתה בידו‪ ,‬וישלח למרחקים להביא אליו הרופא היותר‬ ‫הבס והיותר בקי והוציא עליו הוצאות הרבה גם על הרופאים וגם על‬ ‫הרפואות‪ ,‬והרופאים אמרו לו‪ ,‬כי עפ״י דרכי הרפואה אינם יכולים עוד לרפא‬ ‫אותו‪ ,‬כי כבר עשו כל מה שאפשר ולא הועיל‪ ,‬רק דבר אחד נשאר לו לעשות‪,‬‬ ‫והוא ‪ :‬לאמר תהלים ולבקש רחמי שמים בבכי ותחנונים מאת הרופא העליון‬ ‫ב״ה‪ ,‬כי כל יכול חוא• וילד מהר ויאסוף אנשים מאוהביו שיבקשו רחמים‬ ‫על בנו היקר‪ ,‬ואח״ב התעשת ואמר אל בנו‪ :‬בני יקירי ‪ I‬האף אמנם כי‬ ‫כל מחסורי הבן על האב‪ ,‬ומחסור כל הילדים על אבותיהם‪ ,‬והבנים אינם‬ ‫יודעים מאומה מהעמל אשר אל האבות על בניהם‪ ,‬אבל כל זה הוא רק בדברים‬ ‫הנקנים בכסף‪ ,‬והילד בעבור אשר איננו בעל מסחר לכן בהכרח כל מחסוריו‬ ‫על האב‪ ,‬ואתה‪ ,‬ב נ י ח מ ד ת נ פ ש י ‪ ,‬הלא ראית כל עוד אשר חשבתי‬ ‫שיהיה בידי לפדות אותר מרדת שחת על ידי הוני ורכושי‪ ,‬אכן עתה שכבר‬ ‫נלאו ידי הרופאים ולא יועיל עוד מאומה בלתי אם הדבר הזה לבכות ולבקש‬ ‫רחמים‪ ,‬הלא דמעות החולה עצמו יותר יקרות ויותר חביבות למעלה מהדמעות‬ ‫אשר אחרים יורידו עליו‪ ,‬לכן שפור נפשר לפני ה׳‪.‬״‬ ‫תעה‪.‬‬ ‫״ ה נ מ ש ל כבר מובן‪ .‬כי כל זמן אשר היה אופן להציל אתכם עם‬ ‫רצי כסף‪ ,‬הלא עשינו כל מה שהשיגה ידינו‪ ,‬ועתה אשר אין עוד לפנינו כ"א‬ ‫לבכות ולבקש רחמים‪ ,‬הלא לבכות יכולים אתם ג״כ‪ ,‬ו ד מ ע ו ת י כ ם י ו ת ר‬ ‫ח ב י ב ו ת ‪ ,‬כ י ח מ ה מ ה ב ל פ י ה ם ש א י ן ב ו ח ט א ‪ ,‬והתפללו‬ ‫נא תפלה כוללת למען ציון לא נחשה‪ ,‬ולמען ירושלים לא נשקוט‪ ,‬ותהיה‬ ‫השנה הזאת שנת חיים ושלום‪ ,‬שנה לכונן יהודה כימי עולם‪ ,‬ושבו בנים‬ ‫לגבולם‪ ,‬אמן״‪.‬‬ ‫תעט‪.‬‬ ‫ויוסף עוד שאת משלו ויאמר ‪ :‬״עתה אתם ילדי קודש‪ ,‬בחורי חמד‪ ,‬צעירי‬ ‫ימים‪ ,‬אמשול לכם משל ‪ :‬לעשיר גדול היה לו בית חומה גדול‪ ,‬בנין מפואר‬ ‫מאד‪ .‬ויהי לעת זקנתו ותצא אש ותאכל את הבית הגדול והנחמד וירד מכבודו‬ ‫ומרום מדרגתו ובהכרח היה מצמצם עצמו וישב אצל עני אחד בחדר ביתו‪,‬‬ ‫וישם לו שם מטה צולעה ושלחן של ג׳ רגלים‪ ,‬וישב שם במר לבו‪ ,‬ויהי לו נער‬ ‫קטן‪ ,‬ויבכה לפניו לאמר ‪ :‬אבי יקירי ‪ I‬למה לא תשתדל בבנין ביתד‪ ,‬להשיב‬ ‫הארמון על מ שפטו ? ! ויענהו ויאמר לו ‪ :‬המלאכה גדולה ורבה‪ ,‬ואני כבר‬ ‫זקנתי ושבתי‪ ,‬ומה לי להכניס עצמי בטרדה גדולה כזאת על מספר ימים‬ ‫מעטים וכר‪ .‬כשמוע הנער את דבריו בכה במר לבו עד מאד ‪ :‬אתה‪ ,‬באשר‬ ‫זקן אתה די לד מה שיש לד‪ ,‬אבל חום נא עלי‪ ,‬על דמי ימי‪ ,‬על אביב נעורי‪.,‬‬ ‫כי זה עתה צאתי לאויר העולם‪ ,‬ואיה איפה אתגורר בלי בי ת! "‬ ‫‪193‬‬ ‫מ ש לי ם‬ ‫‪Jin‬‬ ‫״ ה נ מ ש א‪ .‬בי בימים הראשונים היינו עשירים גדואים‪ ,‬היתה אנו‬ ‫אחוזת נחאתנו‪ ,‬ארץ ישראא‪ ,‬ירושאים‪ ,‬בית המקדש‪ ,‬בהן גדוא‪ ,‬דורו ראו‬ ‫ושמחו‪ ,‬ומרוב עיננו יצא אש הקצף ונשרף בית קדשנו ותפארתנו‪ ,‬נתרחקנו‬ ‫מעא ארץ חמדתנו‪ ,‬נתפזרנו בבא עבר ופנה‪ ,‬מרודים ומטואטאים טאטאת גבר‪,‬‬ ‫והנה הזקנים אשר בדור אואי אומרים אנפשם מה אהם אהשתדא בעוז‬ ‫ותעצומות אכונן הבית עא תאו‪ ,‬ואהשיב הארמוז עא משפטו‪ ,‬אחר שכבר המה‬ ‫כמתיא שים מז העואם ועסקיו‪ .‬אואם אתם‪ ,‬יארי קודש‪ ,‬בחורי חמד‪ ,‬שאו‬ ‫עיניכם וראו‪ ,‬כי רבה העזובה בארץ‪ ,‬ואין יום שאין קאאתו מרובה מחבירו‪,‬‬ ‫ומה תעשו אתם‪ ,‬צעירי הצאן‪ ,‬צעירי ימים‪ ,‬איר תהיו מתגוררים ומתנודדים‬ ‫באין בית אבינו עא מכונו? אכן ראו אעורר עאינו רחמים אהשיב נדחים‬ ‫וקבוץ הגאיות אכונן בית קדשנו ותפארתנו‪ ,‬במהרה בימינו‪ ,‬אמן"‪( .‬מוסר קודם‬ ‫״כא נדרי״‪ ,‬דף פ"ב)‪.‬‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪194‬‬ ‫עניני הלכ ה‬ ‫לר א ש ה שנ ה ויו ם כ פו ר‪.‬‬ ‫(עא פי גדואי הפוסקים‪ ,‬עמודי ההוראה בישראא‪).‬‬ ‫פרק שלשים ושמונה‪.‬‬ ‫ראש השנה ויו ם הכפורים‪.‬‬ ‫הפא‪.‬‬ ‫ר״ה ויוה״ב אומרים בהז זמן‪ ,‬אאפסי פ״ג דעירוביז דף קצ״ט ע״ב‪ ,‬ש״ע‬ ‫א״ח סי׳ ת״ח׳ ועייז אאפסי ור״ז סוף פ״ג דר״ה דף שי״ז ע ״ א‪ ,‬ושאמי הגברים‬ ‫שם אות ד׳‪.‬‬ ‫תפב‪.‬‬ ‫ר״ה ויו״ב כרגאים אם אא אענין הכרזה באבדה כנראה מפ שט המשנה‬ ‫דף פ״ב דב״מ‪ .‬עייז באאפסי ונ״י דף ע״ט ע״ב‪ ,‬וברמב״ם פי״ג מהא׳ גזיאה‬ ‫ואבידה‪.‬‬ ‫תפג‪.‬‬ ‫ר״ה ויו״ב כרגאים אבטא אבאות‪ .‬אאפסי ור״ז פ״ג דמ״ק דף שצ״ב ע"ב ‪:‬‬ ‫ש״ע או״ח סי׳ תקמ״ח סעיף י״א‪ ,‬הר״ן שם וז״א וכ׳ הרמב״ז האכה אמעשה‬ ‫דר״ה ויו״ב כרגאים גמורים הם אענין אביאות‪ ,‬אפיכר הקובר את מתו אפיאו‬ ‫שעה אחת קודם ר״ה בטאה ממנו גזירת שבעה ונוהג בגזירת שאשים עד יוה״ב‪,‬‬ ‫ויוה״ב מבטא ממנו גזירת שאשים‪ ,‬ומגאח ערב יוה״ב‪ ,‬אא גאח בערב יוה״ב‬ ‫מותר אגאח יום אחר יוה״ב וכו׳‪ ,‬שאטי הגבורים שם אות ב׳‪ ,‬ואחד שהקובר‬ ‫את מתו קודם ר״ה אין יוה״ב מבטא ממנו גזירת שאשים‪ ,‬ובז אם קברו קודם‬ ‫יוה״ב אין החג מבטא ממנו גזרת שאשים ״דתרי קואי בחרא‪ ,‬אבאות אא עבדינן״‬ ‫וכו׳ עיי״ש רמב״ם פי׳ מה׳ אבא פסקא נ׳‪ ,‬הרגאים וכן ר״ה ויוה״ב וכו׳ וכא‬ ‫הקובר את מתו אפיאו שעה אחת קודם הרגא או רו״ה ויוה״ב בטאה ממנו‬ ‫גזרת שבעה‪ ,‬נמצא מונה אאחר ראש השנה ויום הכפורים כ״ג יום‪ ,‬ואאחר‬ ‫פסח י״ז יום ובר‪ ,‬והראב״ד השיג עאיו ואמר יש כאו שיבוש‪ ,‬שהרי יום אחד‬ ‫אפני ר״ה הרי הוא שבעה‪ ,‬וראש השנה שבעה‪ ,‬ע״כ‪ .‬וגם הכסף משנה תמה‬ ‫עא הרמב״ם והביא דברי הרמב״ן כנגד הרמב״ם‪ ,‬ועיין תשובות ה שייכות‬ ‫אספר שופטים‪ ,‬הובא ברמב״ם עם פי׳ מגדא עוז סי ׳י״ז שהאריך וחיאק בין‬ ‫תספורת וגיהוץ דשייכי בנוף האבא אשאר מיא‪ ,‬עיין כנסה״ג א״ח סי׳ תקמ״ח‬ ‫בהגהות הטור ו ד א ‪ :‬יש מי שסובר דאפיאו מת או מת ז׳ ימים קודם ר״ה או‬ ‫‪195‬‬ ‫ה ל ב ד!‬ ‫‪ yip 3‬י‬ ‫יוה״ב אינו מנצח צא ער״ה וצא ערב יו״ב׳ אצא ז׳ ימים צפני ר״ה ור״ה הרי‬ ‫י״ד ושמונה שבין ר״ה ציו״ב וז׳ דיוה״כ״ הרי כאן ב״ט׳ ויום שצאחר יוה״ב‬ ‫הרי באן שצשים‪ .‬ואין ספק דצא עבדינן כסברא זו צהחמיר׳ מהריב״צ ח״ג‬ ‫סי׳ נ״ג‪ ,‬ועיין בת שובות רש״צ סי׳ ה׳ מהרר״י בן צב‪ ,‬ח״ג נ״ו׳ עיין משנה ו׳ פ״ג‬ ‫דמ״ק‪ ,‬ש״ע יו״ד סי׳ שצ״ט׳ סעיף ו׳ וט׳ וי׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ד‬ ‫פ‬ ‫ה‬ ‫מפנ׳׳מ אין ישראצ אומרים שירה צפניר בר״ה ויוה״ב? אמר צהם אפשר‬ ‫מצד יושב עצ כסא דין וכו׳׳ וצכד בר״ה ויוה"כ יש צדצג והחיות ישודרו‬ ‫וכרובים יפארו• ערכין פ״א דף ה׳׳ בית יהודה סי׳ ב׳‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ה‬ ‫תפ‬ ‫מטה משה אות תשצ״ג‪ ,‬ש״ע א״ח סי׳‬ ‫ר״ה ויוה״ב מתפצצין בקוצ רם‪.‬‬ ‫תקפ"ב‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ו‬ ‫פ‬ ‫ת‬ ‫ר״ה יהא רגיצ צאכוצ המוציא וגם התפוח בדבש׳ והעיקר צאכוצ שצשתם‬ ‫יחד‪ ,‬דהיינו המוציא והתפוח בדבש‪ ,‬דאז יוצא ידי כל הדעות צענין ברכה‪.‬‬ ‫שבות יעקב ח״ב תשובה כ״ז׳ והביא דברי הצבוש א״ח סי׳ תקפ״ג ושירי‬ ‫כנסה״ג בהגהות הטור ס״ק א׳׳ משה משה אות תש״ץ‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ז‬ ‫פ‬ ‫ת‬ ‫אם מתענין בר״ה‪ ,‬עיין ריא״ז‪ ,‬הובאו דבריו בשצטי גבורים פ״ב דר״ה‬ ‫דכתב דאם רוצה צקיים כצו צה׳ ואין צו פנ אי באכיצה ושתיה כדי שצא יבטצ‬ ‫מצמודו או מתפצה יבוצ צהתענות‪ ,‬וכ״כ בפ״ק דר״ ה והמרדכי בפ״ק כתב‬ ‫בשם רב נחשון כמה ראיות שאסור צהתענות׳ וכן כתשובה צרבנו אביגדור‬ ‫הובאו בהג״ה אשר סביב מרדכי דפוס קראקא׳ וכתב בצקוטי מהרר״י ווייצ‬ ‫סי׳ נ״ו׳ שהמתענה צריד צצמוד כצ היום או צומר ת חנות צקיים בצו צה׳‪.‬‬ ‫המתענה בו אינו יכוצ צאפות וצבשצ צאחרים׳ מהרר״י ווייצ סי׳ נ״ה׳ ועיין מטה‬ ‫משה אות תש״ץ בשם כמה פוסקים דאסור צהתענות‪.‬‬ ‫תפח‪.‬‬ ‫שני ימים שצ ר״ה כיומא אריכתא דמיא‪ ,‬וקדושה אחת צהם׳ משנה ז׳‬ ‫וח׳ פ״ג דעירובין׳ ר״ע ואצפסי שם‪ ,‬מטה משה ה׳ פ׳ י״ט דשבת׳ ש״ע או״ח‬ ‫סי׳ שצ״ג וסי׳ תט״ז׳ רמב״ם פ״א מהצ׳ יו״ט פסקא כ״ד׳ שני ימים טובים‬ ‫של ר״ה קדושה אחת הז וכיום אחד הם חשובים צכצ אצו הדברים אצא צענין‬ ‫המת בצבר׳ אבצ ביצה שנוצרה בראשון שצ ד״ח אסורה בשני וכן כצ כיוצא‬ ‫בזח׳ ועיין כ״מ שם׳ ועיין פ״ח מהצכות עירובין ברמב״ם ומ״מ ד״ה אמר‬ ‫אברהם׳ אבצ בשני ימים טובים שצ ראש השנה פשיטא צהו דקדושה אחת‬ ‫הן אפיצו צקוצא׳ וצזה הסכים הרשב״א ז״צ בספר קצר שצו‪ .‬ועיין מגז אברהם‬ ‫ש״ע או״ח סי׳ תט״ז סק״א‪ ,‬אבצ בראש השנה אפיצו נאבצ העירוב ביום‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י עו א ל‬ ‫דיני‬ ‫‪196‬‬ ‫הראשון יוצא בשני‪ ,‬דקדושה אחת הן אפיצו צקוצא‪ ,‬מגיד מ שנה ורשב״א‬ ‫ורסב״ס‪.‬‬ ‫תפט‪.‬‬ ‫מטה משה אות ת ת כ״ ב‪ :‬ושוהיז בין מנחה צמעריב כשאר יו"ט ואין‬ ‫עושין שום מצאכה צצורד הציצה‪ .‬והא דאמרינן דקדושה אחת היא היינו דוקא‬ ‫צהומרה צענין צידה ומחובר וביצה צאוסרו כצ שני הימים וצא לקואא‪ ,‬מטה‬ ‫משה אות תתכ״ז‪ ,‬ר״ה שחצ ה׳ ו׳ והובא דורן צישראצ ביום ה׳ והוי חששא‬ ‫מחובר או צידה וכן ביצה הנוצרת בראשון אותו דו ח אסור עד מוצאי שבת‪,‬‬ ‫דר״ה כיומא אריכתא דמי‪ ,‬וכן מסקנת הפוסקים‪.‬‬ ‫‪o-------------------------- •O‬‬ ‫פרק שלשים ותשעה‪.‬‬ ‫שופר‪.‬‬ ‫שופר‪.‬‬ ‫תג‪.‬‬ ‫הגהות אשרי‬ ‫שופר אסור צטצטצו בשבת כי אם צצורר גופו או מקומו‪.‬‬ ‫סוף פ׳ במה מדציקין‪ ,‬ש"ע או"ח סי׳ ש״ח סעיף ד׳ בהגה‪.‬‬ ‫תצא‪.‬‬ ‫שופר בהמה טמאה פסוצ‪ .‬ועיין תשובה כ׳ צבעצ חוות יאיר‪ ,‬ועיין‬ ‫דמב״ם הצכות שופר‪ ,‬סמ״ק סי׳ צ׳‪ ,‬או"ח סי׳ תקפ״ה‪ ,‬כצ בו סי׳ ס"ד‪ ,‬חצק‬ ‫אדם נתיב ו׳ חצק ב׳‪ ,‬רוקח סי׳ ר״ב‪ ,‬אגור סימן תתקכ״ז‪ ,‬סמ"ג עשין מ״ב‪.‬‬ ‫שופר בשבת‪.‬‬ ‫תצב‪.‬‬ ‫עיין הרי״ף ור״ן פ״ דר״ה דף שט ״ ו ע ״ א‪ ,‬ש״ע או״ח סימן תקפ״ח סעיף‬ ‫ה׳‪ ,‬מ שנה א׳ פ״ד דר״ה יו״ט שצ ר"ה שחצ צהיות בשבת‪ ,‬במקדש היו תוקעין‬ ‫אבצ צא במדינה‪ ,‬משחרב ביהמ"ק התקינו שיהיו תוקעין בכצ מקום שיש בו‬ ‫בי״ד קבוע סמור בא" י ושקדשו את החודש ותוקעין בפני ב״ר‪ ,‬אבצ חוץ‬ ‫צב״ד צא‪ ,‬דב״ד זריזין הם וצא יבא התוקע צהעביר השופר צפניהם ברה"ר‪,‬‬ ‫שב״ד מזהירין את העם ומודיעין אותם‪ .‬רמב"ם ספ״ב מה׳ שופר‪ ,‬בירושצים‬ ‫היו תוקעין בכצ העיר כצ זמן שב"ד יושבין במקדש‪ ,‬שב״ד יושבין עד שש‬ ‫שעות ביום‪ ,‬וצא אנשי ירושצים בצבר‪ ,‬אצא כצ עיר שהיתה בתור התחום‬ ‫והיתד‪ .‬רואה ירושצים צא שתהיה בתור הנחצ והיתה שומעת קוצ תקיעת‬ ‫ירושצים‪ ,‬וצא שתהיה בראש ההר והיתה יכוצה צבוא בירושצים צא שיהיה‬ ‫נהר מפסיק ביניהם אנשי אותה העיר היו תוקעין בשבת בירושצים‪ ,‬אבצ‬ ‫בשאר ערי ישראצ צא היו תוקעין‪ .‬משנה ב׳ שם‪ ,‬רמב"ם שם ח׳‪ ,‬עיין יד אציהו‬ ‫צמהר״א גאציפאפא תקון כ״ד דף ו׳ ע״ב‪.‬‬ ‫‪197‬‬ ‫הלכה‬ ‫עניני‬ ‫תצג‪.‬‬ ‫ש ו פ ר ה ו ס י ף ! ע ל י ו כ ל ש ה ו א ‪ ,‬ביז במינו ביז שלא במינו‬ ‫פסול‪ ,‬אפילו היה בו מתחלה שיעור שופר‪ ,‬ש״ע א״ה סי׳ תקפ״ו סעיף י״א‪,‬‬ ‫הרי״ף ור״ז פ״ב דר״ה דף שי״א ע״ב‪.‬‬ ‫הפטורים והחייבים בשופר‪.‬‬ ‫תצד‪.‬‬ ‫ש״ע א״ח סי׳ תקפ״ט משנה הרי״ף ור״ז פ״ב דר״ה דף שי״ב ע״ב‪ ,‬חרש‬ ‫שוטה וקטן פטורים‪ ,‬אפילו חרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא‪ ,‬דביוז‬ ‫דאינו שומע לאו בר חיובא הוא‪ ,‬אבל שומע ואינו מדבר מוציא אחרים‬ ‫ידי חובתן‪ ,‬אשד‪ .‬פטורה משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא‪ ,‬אנדרוגינוס‬ ‫מוציא את מינו‪ ,‬טומטום אפילו את מינו אינו מוציא‪ .‬מי שחציו עבד וחציו‬ ‫בן חורין אינו מוציא אחרים ואפילו עצמו אינו מוציא וצריר שיתקע לו בן‬ ‫חורין להוציאו♦‬ ‫חצה‪.‬‬ ‫שופרות כלם כשרים בר״ה וביובל חוץ משל פרה‪ ,‬משנה ב פ״ג רר״ה‬ ‫ותי״ט‪ ,‬הרי״ף שם דף שי״א שי״ב‪ ,‬והר״ן שם‪ ,‬ש״ע א״ח סי׳ תקפ״ו‪ ,‬גופי‬ ‫הלבות דף ק״ב ע״א‪ .‬רצוף אהבה‪ ,‬סי׳ ס״ח‪.‬‬ ‫חצו‪.‬‬ ‫נתז שני שופרות לתוד פיו ובון לצאת בשניהם‪ ,‬לא יצא‪ .‬הלק״ט ה״ב‬ ‫תשובה רע״ה‪.‬‬ ‫תצז‪.‬‬ ‫מותר ליתז בשופר ביום טוב מים או יין לצחצחו ואין בזה משום מתקן‬ ‫מנא‪ ,‬מ שנה הרי״ף ור״ן פ"ג דראש השנה דף ש״יד ע״ב‪ ,‬ש״ע א״ח סימן‬ ‫תקפ״ו סעיף כ״ג‪ ,‬משנה ה׳ פ״ד דר״ה‬ ‫חצח‪.‬‬ ‫צפהו זהב במקום הנחת פה פסול‪ ,‬שלא במקום הנחת פה בשר‪ ,‬צפהו‬ ‫זהב מבפנים פסול‪ ,‬מבחוץ אם נ שתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו‬ ‫בשר‪ ,‬ש״ע א״ח סימן תקפ״ו סעיף י״ו‪ ,‬הרי״ף ור״ז פ״ב דר״ה דף שי״א‪,‬‬ ‫ועייז הלקט ח״א תשובה ע״ו‪ ,‬מהרש״ל סי׳ מ׳‪ ,‬שלטי הגבורים סביב הרי״ף‬ ‫«״נ דר״ה דף שי״ד ע״ב‪ ,‬המגיד פ״ב מה׳ שופר‪.‬‬ ‫חצט‪.‬‬ ‫אין מחללין עליו יום טוב אפילו בדבר שיש בו משום שבות‪ ,‬וע״י‬ ‫גוי מותר‪ ,‬דהוי שבות דשבות‪ ,‬ש״ע א״ח ם״ם תקפ״ו סעיף כ״א‪ ,‬כיצד היה‬ ‫השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו שופר אלא הוא‪ ,‬אינו עולה‬ ‫באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו‪ ,‬וע״י גוי מותר דהוי שבות דשבות‪,‬‬ ‫וכתב מהר״ר גאל שם אות א׳ בתב ריא״ז ונראה בעיני שאסור להביאו חוץ‬ ‫לתחום ע"י גוים‪ ,‬כמבואר בקונטרס הראיות עכ״ל‪ ,‬הביאו שלטי גבורים פ״ג‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י עו א ל‬ ‫דיני‬ ‫‪198‬‬ ‫דף שי״ר ע״ב׳ והרשב״א בתשובה סי׳ תתפ״ז כתב דגוי שהביא אואב‬ ‫אתחום אינו מוקצה‪ ,‬ועיין ש״ע א״ח סי׳ תקפ״ו וסי׳ ש״ז אם מותר‬ ‫אגוי איאר אחריו או אחאא יו״ט בשביאו‪ .‬ועיין משנה הרי״ף ור״ן פ״ג‬ ‫דף שי״ד ע״ב‪.‬‬ ‫דיני השופר בראש השנה‪.‬‬ ‫תק‪.‬‬ ‫דר״ה‬ ‫מחוץ‬ ‫אומר‬ ‫דר״ה‬ ‫משנה ב׳‪ ,‬ג׳‪ ,‬ד׳׳ ה׳׳ ו׳‪ ,‬ז׳‪ ,‬פ״ג דר״ ה ובשבת‪ ,‬משנה א׳ פ״ד ומשנה‬ ‫ח׳ פ״ד דר״ה ד״ע ותוי״ט‪ ,‬וזמן התקיעה כא היום מ שנה ה׳ פ״ב דמגיאה‪,‬‬ ‫והרי״ף דר״ה דף שי״א‪ ,‬שי״ב ושי״ד ע״ב‪ ,‬ואמה שא פרה פסוא ש״ע א״ח‬ ‫סי׳ תקפ״ה ותקפ״ו‪ ,‬עיין מגז דוד עא ש״ע א״ח סי׳ ת״ר ס״ק ב׳ קהא היה‬ ‫אהם בערב ראש השנה שופר ובאו שודדים וגזאו את השופר ושאחו הקהא‬ ‫אקהא אחר אשאוח אהם‪ ,‬ונתעכב השאיח מחמת אונס ואא בא עד סוף יום שגי‬ ‫שא ר״ה׳ והיה ר״ה ביום ה׳ ו׳‪ ,‬ובשעה שבא השופר כבר התפאאו שא שבת‬ ‫אבא עדיין היה יום גדוא‪ ,‬מה אתקוע בעת ההיא ואא נחוש אשבות דאין תוקעין‬ ‫בשבת‪ ,‬והשיב דמותר אתקוע ע״ש שהאריר והשיב קבאתם שבת כמו קבאה‬ ‫בטעות‪.‬‬ ‫תקא‪.‬‬ ‫השופר קואות כואן כשרים בו‪ ,‬ברייתא הרי״ף ור״ן פ״ב דר״ה דף שי״א‬ ‫ע״ב‪ ,‬ש״ע א״ח סי׳ תקפ״ו סעיף ו׳ היה קואו עב מאד או דק מאד או צרור‬ ‫כשר‪ ,‬שבא הקואות בשרים אשופר‪.‬‬ ‫תקב‪.‬‬ ‫שופר שנאבד באמצע התקיעות והביאו או אחד אם יברד פעם אחרת‬ ‫פסק דאא‪ .‬האק״ט ח״ב תשובה רי״ח♦‬ ‫תקג‪.‬‬ ‫שופר שנקב אם אא סתמו אעפ״י שנשתנה קואו כשר‪ ,‬מיהו אם יש שופר‬ ‫אחר אין אתקוע בזה כי יש אומרים שאין אתקוע בשופר נקוב (כא בו ותשובת‬ ‫הרא״ש) ואם סתמו שאא במינו אעפ״י שאינו מעכב את התקיעה פסוא‬ ‫אפיאו נשתייר בו רובו‪ ,‬ואם סתמו במינו אם נ שתייר רובו שאם ואא עכבו‬ ‫הנקבים את התקיעה כשר ואם חסר אחד משאש אאה פסוא‪ ,‬ואם הוא שעת‬ ‫הדחק יש אהכשיר בשנים‪ ,‬ש״ע א״ח סי׳ תקפ״ו סעיף ז׳‪ ,‬הרי״ף ור״ן ומשנה‬ ‫פ״ב דר״ה דף שי״א עא וע״ב‪ ,‬מ שנה ו׳ פ״ג דר״ה וכר״ע‪.‬‬ ‫תקד‪.‬‬ ‫שופר שעשו גוי ביו״ט מותר אתקוע בו‪ .‬מרדכי פרק אואב הגזוא‪ ,‬ש״ע‬ ‫א״ח סי׳ תקפ״ו סעיף כ״ב‪ ,‬ועיין רשד״ם א״ח תשובה כ״ב‪.‬‬ ‫בי ת הקברות‪.‬‬ ‫תקה‪.‬‬ ‫כתב הרמ״א בסוף סי׳ תקפ״א‪ ,‬יש מקומות נוהגים איאד עא הקברות‬ ‫אהרבות שם בתחנות‪ ,‬וכתב הרב באר היטב דבית הקברות הוא מקום מנוחת‬ ‫‪199‬‬ ‫הלכה‬ ‫עניני‬ ‫הצדיקים ומתוד פד המקום קדוש וטהור והתפאה מתקבאת יותר‪ ,‬ואא ישים‬ ‫מגמתו נגד המתים רק יבקש מהשם שירחמהו בזכות הצדיקים שוכני עפר‬ ‫עיי״ ש בשם מוהרי״א‪ ,‬והגאון פרי מגדים באשא אברהם כתב ובסידור מענה‬ ‫אשוז יש תפאות מ ה שאומרים עא הקברות ומשמע קצת שמבקשים מא ת הנפש‬ ‫שימאיץ טוב בעדנו‪ .‬עכ״א והרב חיי אדם באות ה׳ הזהיר שאא איכנס שם מי‬ ‫שאינו טהור מטו מאת קרי שהחצונים מתדבקים בו ואא יאד עא קברי רשעים‬ ‫שהם כמזיקים ושאא ישים מגמתו אהתפאא ואבקש מן המתים שקרוב הדבר‬ ‫שיהיה בכאא ודורש אא המתים עכ״א‪.‬‬ ‫‪o------------------------ —o‬‬ ‫פרק ארבעים‪.‬‬ ‫יום הכפורים‪.‬‬ ‫יום הכפורים‪.‬‬ ‫תקו‪.‬‬ ‫יום הכפורים אסור באכיאה ושתיה וכו׳‪ ,‬משנה א׳ פ׳ אחרון דיומא והרי"!?‬ ‫שם דף שכ״א ע״ א; ש״ע א״ח סי׳ תרי״א אין חיוב כרת אאא עא מאאכה‬ ‫אביאה ושתיה אכא אא עא סיכה‪ ,‬רחיצה‪ ,‬נעיאת הסנדא ותשמיש המטה•‬ ‫ועיין האק״ט ח״ב תשובה רפ״ג המורה פנים דאפשר דהשותה מים ביוהכ״פ‬ ‫אא יהיה חייב כרת מן התורה‪ ,‬ושתיה דאסרה תורה הוא יין דבש והאב‬ ‫דזנים את הגוף אבא מים דאא מיזן אא עיי״ש רפ״ג רפ״ד רפ״ה וכו׳ אאא‬ ‫סתם שתיה אפיאו מים׳ ועייז מטה משה אות תת״ז‪.‬‬ ‫תקז‪.‬‬ ‫יום הכפורים ממהרים אבא אביהכנ״ס ומאחריז אצאת׳ הר״ן פ״ד דמגיאה‬ ‫דף שע״א ע״ב׳ מנהג יפה אקצר בתפאת שחרית בפיוטים וסאיחות כדי אמהר‬ ‫בענין שיתפאאו מוסף קודם שבע שעות‪ ,‬א״ח סי׳ תר״ב‪.‬‬ ‫תקח‪.‬‬ ‫נעיאת הסנדא ביוה״ב אסורה‪ ,‬ש״ע א״ח תרי״ד‪ ,‬מ שפטי שמואא דף‬ ‫א״ד‪ ,‬אסור איאר באנפאאות שא בגד שיש עור תחתיהם ביום הכפורים‪ ,‬רשד״ם‬ ‫א״ח י״ט‪ ,‬רחוב שא יהודים שמשכירים בו קצת חנויות אגויים אעפ״י שהגוים‬ ‫עוברים דרך שם אסור איאד בו בנעיאת הסנדא ביו״ב‪ — ,‬דבר שמואא תשובה‬ ‫קי״ג‪ ,‬עייז נ״י פי״ב דיבמות דף תא״ח ע״ב‪ ,‬וכתב רמב״ז דמי שהוא מצונן‬ ‫מותר בנעיאת סואיים ביום הכפורים‪ ,‬וחיה ושאר חואים מותרים אנעוא את‬ ‫הסנדא‪ ,‬מ שנה א׳ פ״ח דיומא‪ ,‬ועיין רמב״ם פ״ג מהאכות שביתת עשור‪,‬‬ ‫אסור אנעוא סנדא או מנעא שא עור אפיאו קב מקיטע וכיוצא אפיאו שא ‪YV‬‬ ‫ומחופה עיר אסור‪ ,‬הרי״ף והרא״ש ממסקנת הגמרא דף ע״א אאפסי ור״ן‬ ‫דיומא דף שכ״ב ע״ב ודף שכ״ג ע״א‪ .‬ועיין הגהות מהר״ר גאא עא ש״ע א״ח‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪200‬‬ ‫סי׳ תרי״ד אות א‪ /‬אבל של גמי או של קש או של בגד או של שאר מינים‬ ‫מותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים‪ ,‬ומותר לעמוד על כרים וכסתות של‬ ‫עור‪ ,‬ומ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה‪ ,‬מרדכי דיומא ותרומת הדשן סי׳ קמ״ט‪,‬‬ ‫החיה כל שלשים יום מותרת לנעול את הסנדל‪ ,‬והחולה כיוצא בה אעפ ״ י‬ ‫שאין בו סכנה וכן מי שיש בו מכה ברגלו‪ ,‬רמב״ם פ״ג מדין החיה‪ ,‬רבינו‬ ‫ירוחם‪ ,‬מותר כל אדם לנעול סנדל מחמת עקרב וכיוצא בו כדי שלא ישכנו‬ ‫אם מצוים שם עקרבים או דברים הנושכים‪ ,‬רמב״ם שם והטור‪ ,‬ואם ירדו‬ ‫גשמים ורוצה לילר לביתו מבית הכנסת או להיפר‪ ,‬והוא איסטניס‪ ,‬מותר‬ ‫לנעול מנעליו עד שמגיע למקומו‪ ,‬מהרי״ל‪ .‬מותר לנעול מנעליו עד שמגיע‬ ‫למקומו‪ ,‬מהרי״ל‪ ,‬ירושלמי בפ"ק דתענית‪ ,‬טור‪ ,‬הגהות מיי מוניו ת והגהת‬ ‫מרדכי דפ"ק‪ ,‬אלפסי דיומא דף שכ"ג ע"א׳ ש״ע יו״ד סי׳ שפ״ביו ש״ע א"ח‬ ‫תקנ״ד תקע״ר‪ .‬ותרי״ד‪.‬‬ ‫אכילה ו שתיה ביו ם הכפורים ושעורם‪.‬‬ ‫תקט‪.‬‬ ‫א"ח סי׳ תרי"ב‪ ,‬רמב״ם פרק ב׳ מה׳ שביתת עשור ‪ :‬כל האוכלין מצטרפין‬ ‫לבכותבת וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו‪ ,‬משנה ב׳ פרק ח׳ דיומא‪ ,‬אכל‬ ‫אוכלים שאינם ראוים לאכילה ושתה משקין שאינם ראוים לשתייה ושתה‬ ‫ציר אומוריים פטור‪ ,‬משנה ג׳ שם‪ ,‬רמב״ם שם׳ אבל מכין אותו מכת מרדות‪,‬‬ ‫ולענין צרוף אוכלין ומשקין ושעורן וצרוף האכילות וה שתיות עיין באורך‬ ‫הר״ן דיומא דף שכ״ג ע״א וע ״ ב שהאריר בפ׳ המשנה‪.‬‬ ‫נעילה‪.‬‬ ‫תקי‪.‬‬ ‫זמן תפלתה‪ ,‬רמב״ם פ״ג מה׳ תפלה׳ ש״ע א״ח תרכ"ג סעיף ב׳ צריך‬ ‫לגמור נעילה קודם שקיעת החמה‪ ,‬וסמ״ג וריא״ז כתבו שאם התפלל נעילה‬ ‫בלילה יצא‪ ,‬עיין הגהות מהר"י גאל שם ס״ק א׳ וענין נעילה אם בזמן נעילת‬ ‫שערי מקדש או שערי שמים‪ ,‬מ שנה א׳ פ"ד דתענית ר"ע תי״ט‪ ,‬נעילה מאי היא‬ ‫אלפסי ור״ן ושלטי גבורים דיומא דף שב״ז ע״ב‪ ,‬זמנה דוקא ביום עד צאת‬ ‫הכוכבים‪ ,‬ע״ש בשלטי גבורים‪ ,‬ב״י שא ״ ח סי׳ תרכ״ג בשם ירושלמי‪ ,‬רמב״ם‬ ‫פ״א וג׳ מהל׳ תפלה‪ ,‬הגהות מיי מוניו ת וכסף משנה שני‪ ,‬ספר התניא׳ ומרדכי‬ ‫פ׳ יום הכפורים והגהות מיי מוניו ת אחר הלכות שביתת עשור‪ ,‬ש"ע ובעל‬ ‫המפה ומגן אברהם ועטרת זקנים סי׳ תרכ״ג והגן נטע שם‪ ,‬באר שבע מס׳‬ ‫סוטה פ״ז דף מ״ד ע״א דפוס פראנקפורט‪ ,‬ובאר עשק תשובה צ"ח ועיין‬ ‫ספר ״ראשית בכורי קציר״ והוא פסק החבר מהח״ר יעקב אולמו נדפס‬ ‫בויניציאה בשנת עת״ה‪ ,‬מטה משה אות תתפ״א‪.‬‬ ‫תקיא‪ .‬ראש השנה שחל להיות בשבת‪.‬‬ ‫נחלקו הפוסקים לענין סדר ותשליר אם יעשו אותו ביום שבת או ידחוהו‬ ‫ליום שני‪ ,‬והרב שערי תשובה סימן תקפ״ג אחר שהזכיר מחלוקת זו סיים‬ ‫דבמחזיק ברכה כתב שהרב המקובל מוהר"י אירגז לא היה חושש ואומרו‬ ‫אה בשבת׳ והוא כדברי הרב שבות יעקב׳ ובז אנחנו נוהגים עב״א‪ .‬ומרז חיד״א‬ ‫בספר יוסף אומץ והביא דבריו הרב רב דגז ד׳ קנ״ד מסיק דשב ואא תעשה‬ ‫עדיף׳ ועייז מה שכתב הגאון שבות יעקב חאק ג׳ סי׳ מ״ב ובשדי חמד אסיפת‬ ‫דינים‪.‬‬ ‫ת ש לי ך‬ ‫ת ק י ב‪.‬‬ ‫בעיקר מנהג זה איאד אא הנהר׳ כתב הגאון בית מאיר געא ארח חיים‬ ‫הנדפם מחדש) שהוא עא שם הפסוק (שמואא א׳ ז׳) וישאבו מים וישפכו‬ ‫אפני ה׳׳ ובתרגום יהונתז ושפיכו איבהון בתיובתא כמיא אפני ה׳׳ ורש״י‬ ‫פירש׳ סימן הכנעה׳ הרי אנו אפיד כמים האאו הנשפכין‪ .‬עכ״א‪.‬‬ ‫שו פ ר ו ק ט ן‪.‬‬ ‫ת ק י ג‪.‬‬ ‫מעשה היה ביום הראשון שא ראש השנה שאא יכול התוקע אתקוע‪,‬‬ ‫שאחר שבירד והתחיא תקיעות דמיושב אא איסתייע איה ונתנו הקהא לבער'‬ ‫אחד בן שבע עשרה שנה ותקע אהם תקיעות דמיושב וגם תקיעות דמעומד׳‬ ‫וכשנודע אי אמרתי דאא יצאו ידי חובתם‪ ,‬דהא קיימא אן בסימן תקפ״ט‬ ‫דקטז אאו בר חיובא הוא אהוציא רבים ירי חובתם‪ ,‬וכבר ידוע דבמידי‬ ‫דאורייתא אא סגי במה שהוא בן י״ג שנה ויום אחד׳ ואא אמרינן חזקה בא‬ ‫שבא אכאא שנים בא אכאא סימנים כדכתבו הפוסקים׳ ועיין אור אי סימן ם׳‬ ‫ואכן בעינן שיהא ידוע שהוא בן י״ג שנים והביא שתי שערות ובאא זח‬ ‫הוא בבאא קטן‪ ,‬ואינו מוציא רבים ידי חובתן‪ ,‬וזה הדבר פשוט מאד אענ״ד‬ ‫עב א (שדה חמד׳ מערכת ראש השנה סימן ב׳) ואם אירע כן בתקיעות‬ ‫שעא סדר הברכות אחר שכבר תקע גדוא התקיעות דמיושב‪ ,‬העאה הגאון בעא‬ ‫״שואא ומשיב״ בח״ג סימן קע״ז דיצאו ידי חובתם עא ידי קטן כזה שהוא‬ ‫בן י ג שנים ויום אחד׳ ואין ידוע אם הביא שתי שערות עיי״ש׳ וז״א הגאון‬ ‫בעא ספר מטה אפרים בסימן תקפ״ט אות ז׳ ״קטן שאינו מוציא גדוא ידי‬ ‫חובתו אף שהוא בז י ״ נ אינו מוציא עד שידעו בו שהביא שתי שערות אחר‬ ‫י ג דבשא תורה איז סומכיז עא החזקה דבא אכאא שנים בא אכאא סימנים‬ ‫אפיאו מי שכמותו שהוא בז י״ג שנה וספק אם הביא שתי שערות אינו‬ ‫מוציא׳ ויש אהחמיר בזה אפיאו ביום טוב שני שא ראש השנה אם אפשר‬ ‫באחר׳ וכא זה אעניז אהוציא את היחיד אבא אעניז תוקע אהצבור אהוציאם‬ ‫ידי חובתם יש אחזור אחר תוקע שהוא בן שאשים שנה ושאר מדות שכתבנו‬ ‫בסימז תקפ״א אעניז תפאה ועא כא פנים צריד שיתמאא זקנן בדין שאיח‬ ‫צבור׳ עב ד׳ ועיין בדברי הגאוז כתב סופר בחאק אורח חיים סוף סי׳ א׳‬ ‫ובספר בית מנוחה עא הרמב״ם בפרק שני מהאכות שופר‪.‬‬ ‫חקי ד‪.‬‬ ‫אם שא‪ 5‬שופר מחברו ונאנס בידו בשעת תקיעה אם חייב לשל ‪ 0‬לו‪ ,‬עיין‬ ‫■ אות מ׳ בשם הנאה מוזנח‬ ‫בשרה חמר ח״א במער־ח ארבע מינים םי־ נ‬ ‫ו מנ ח ג י ו‬ ‫י שר אל‬ ‫דיני‬ ‫‪202‬‬ ‫אפרים בהצבות נדרים סי׳ כ״ד‪ ,‬ועייז בספר אורייז תציתאי צהגאון מוהר״ם‬ ‫תאומים בסימן צ"ז‪ ,‬ועייז בשו״ת דברי מרדכי פ רי ד בו ת סי׳ צ״ה‪ ,‬ובדברי‬ ‫הגאון שאגת אריה בסימן ק״ג‪ ,‬ובשז״ת הגאון מוואצאזין מ שיב דבר בסימן‬ ‫צ״ו‪ ,‬שו״ת בשמים ראש סי׳ ר״ב•‬ ‫תקטו‪ .‬שכר על תקיע ת שופר‪.‬‬ ‫הגאון חקרי צב בספר מערכי צב חצק ראשון ד׳ ב״ט ע״ב עצ מה‬ ‫שנהגו העוצם ציטוצ שכר עצ תקיעת שופר דהא קייצ״ן מה אני בחנם וכו׳‬ ‫דאסור ציטוצ שכר צימוד‪ ,‬וצאו דוקא שכר צמוד אצא הוא הדין שכר קיום‬ ‫המצוד״ כדמובח מדברי רש"י בקידושין ד׳ נ״ח ע"ב‪ ,‬וכן מדברי הרמב״ן שהביא‬ ‫בטור יו״ד סי׳ שצ״ה צענין שכר הרופא‪ ,‬ובדברי הרב שנות ימין בח״א דף מ" ח‬ ‫ע״ב‪ ,‬והרב המגיד בפרק י״ב מהצכות גזיצה הצכה ז׳ הביא משם הרשב״א‬ ‫בחידושיו שהסכים צסברת הרמב״ן וכן פסק מרן בשצהנו הטהור‪ ,‬וכן כתב‬ ‫הריטב״א בחדושיו צקדושין ד׳ ח׳ בשם הרמב״ן‪ ,‬ובספר בית מאיר עצ א״ח‬ ‫סימן תקפ״ה‪ ,‬ובס׳ אשצי רברבי עם הגהות יד שאוצ‪.‬‬ ‫חזרת התפלה‪.‬‬ ‫חקטז‪.‬‬ ‫עיין בתשובות הרדב״ז חצק ד׳ סימן צדי בדפוס ווארשא תרמ״ב סי׳ אצה‬ ‫קס״ה שהביא תשובת הרמב״ם בענין חזרת התפצה דברים חשובים עד מאד‪.‬‬ ‫הבכיה בתפלות ראש השנה ויו ם הכפורי ם‪.‬‬ ‫תקיז‪.‬‬ ‫עיין בדברי מרן חיד״א בספר שיורי ברכה יו״ד סימן שצ״ד אות ג׳‪,‬‬ ‫ובספר טהרת המים במערכת בית אות ט"ו‪ ,‬ספר חסידים סימן ר״ן‪ ,‬אציהו‬ ‫רבא סי׳ תקפ״א סק״ט‪.‬‬ ‫ע צ ה ד צ ק ת ה נ ר ו ת ב י ו ה כ " פ א ם צ ר י ד צ ב ר ר אם‬ ‫צא הוא מחצוקת הראשונים‪ ,‬עיין צמרן בבית יוסה סימן תר״י‪ ,‬ובשצחן ערוד‬ ‫כתב‪ ,‬יש מי שאומר שמברך עצ הדצקת נר יום הכפורים‪ ,‬וסיים הרמ״א ובן‬ ‫המנהג במדינות אצו‪ .‬אמנם רבני הספרדים האחרונים הסכימו שצא צברד‬ ‫משום ספק ברכות צד‪.‬קצ‪ ,‬דביון שצא נתברר בין הספרדים איד הוא המנהג‪,‬‬ ‫חזר הדין צד‪,‬קצ במקום שיש מחצוקת בפוסקים‪ ,‬והרב מוהרי״ץ פצאגי אסה‬ ‫בספרו ״יפה״ צצב בסימן תר״י דעת הסוברים כן‪ ,‬כמו הרבנים מ ו ה ר י ק ״ ש‬ ‫בספר ״ערר צחם״ ו״פרי חדש״ ו״מחזיק ברכה״ בשם הרדב״ז‪ ,‬משום דקייצ״ן‬ ‫דאמנהגא צא מברכינן‪ ,‬וביום הכפורים שחצ בשבת אין ההדצקה מצויה‪ ,‬שהרי‬ ‫אינו אוכצ‪ ,‬ואם כן אינו מדציק אצא משום מנהג ואין מברכים עצ המנהג‪,‬‬ ‫וכתב הרב רכן מ שמע בארחות חיים דה ק״ה ע״ג אות כ"ה וכתב ב י פ ה‬ ‫צ צ ב שגם הרב ״שצחן גבוה״ העצה דהעיקר הוא שצא צברר ושכן דעת‬ ‫הרב ״רוב דגן״ בדה קנ״ד ע״ב‪ ,‬ושכן כתב הרב ״זכור צאברהם״ בח״א דה‬ ‫‪203‬‬ ‫הלכה‬ ‫עניני‬ ‫מ ״ ג ע " ב ב ש ם ה ר ב נ ו ר א ר י ה בשם המקובל מ ו ה ר ״ ם ר י ק א נ ט י‬ ‫סימן קס"ד‪ ,‬והביא שכן דעת הרב הגדול מוהר״ ר מרדכי הלוי בכתיבת ידו‬ ‫וסיים ששמע מפי מגידי אמת שבז דעת אביו מרן החבי״ף ועיין דין‬ ‫ודברים בזה להרב הצדיק ר׳ ח י י ם ה ז ק י א ו מדיני‪ ,‬המכונה הח״מ‬ ‫בספרו הנפלא ״שדי חמד"‪ ,‬מערכת יום הכפורים סימן א׳‪.‬‬ ‫ה צ ע ת ה ש ל ח ן ל י ו ם ה כ פ ו ר י ם ב מ ו ב ש ב ת ‪ ,‬שכתב‬ ‫הרמ״א בסוף סימן תר״י בשם המרדכי ומנהגים‪ ,‬הנה מרן בבית יוסף תמה‬ ‫ואמר איני יודע טעם לעריכת שלחן ביום הכפורים‪ ,‬כתב הרב ״ מ א מ ר‬ ‫מ ר ד כ י " ‪ ,‬שמנהג פשוט ביניהם אחר סעודה מפסקת לערוד שלהן במפה‬ ‫יפה ועורכים עליו ספרים הרבה במקום הפת ומכסים אותם במפה אחרת‬ ‫ומניחים כן עד מוצאי יום הכפורים‪ ,‬ונראה שהמנהג נכון מאד ואין לשנותו‪,‬‬ ‫שהוא לרמז שזה היום אדיר ונורא מכובד מאד ואין לנו לכבדו במאכל ומשתה‬ ‫כי אם לעסוק בתורה ותפלה ולשוב אל ה׳‪ ,‬ובשם הרב ״נזירות שמשון" כתב‬ ‫הנאבד״ק סאפינקא בספר ארחות חיים בסימן תר"י אות ז׳ הטעם כדי שיזכור‬ ‫תמיד שהוא יום הכפורים ולא יחלל בשום דבר כמו שכתב בסימן ש״א סעיף‬ ‫ט"ז בהגה״ה שלא יצא בשבת ויום טוב כל היום כמו שכתב רמ״א בסימן‬ ‫רס"ב (שם)‪.‬‬ ‫י ו ם כ פ ו ר ש ח ל ב ש ב ת אומרים כל נדרי ואחר כר מזמור שיר‬ ‫ליום השבת‪ ,‬דאין לומר דמזמור שיר הוא תדיר נגד הזמן דרגל ותדיר קודם‬ ‫די ש לומר דנהי דנגד זמן דרגלים הוא תדיר מכל מקום זמן גם כן תדיר‬ ‫בשאר דברים‪ ,‬כגון קנה כלים ובית חדש ופרי חדש וכו׳ (שם׳ עיי״ש) ו ע יי ן‬ ‫בשו״ת מוהר״ם מרוטנברג האחרונים סימן ת״י ובספר מטה אפרים להגאוז‬ ‫מוהרא״ז מרגליות סימן תרי״ט אות י"ג ובספר החיים סימן תרי"ט‪.‬‬ ‫ח ו ל ה מ ס ו כ ן שאינו מתענה ביום כפור ומתפללים בביתו יכול‬ ‫לעלות לספר תורה בשחרית‪ ,‬כי הקריאה ביום כפור הוא מחמת קדושת היום‬ ‫כמו בשבתות וימים טובים‪ ,‬אבל במנחה מספקא לן אם הקריאה היא משום‬ ‫התענית‪ ,‬אלא דבשאר תענית קורים ויחל‪ ,‬וביום כפור בפרשת עריות‪ ,‬ואם‬ ‫כן מי שאינו מתענה אינו יכול לעלות‪ ,‬אי נימא דגם קריאה זו מחמת קדושת‬ ‫היום לקרות נם במנחה כמו בשבת‪ ,‬וגם מי שאינו •מתענה יכול לעלות וצריר‬ ‫עיון לדינא הגאון רבינו עקיבא איגד בשו״ת סימן כ״ד‪ ,‬ומשמע דביום כפור‬ ‫שחל בשבת גם במנחה יכול לעלות וכו׳‪ ,‬עיין בשדה חמד שם‪.‬‬ ‫ל ה ד ל י ק נ ר ע ל ־ י ד י ג ו י וכותב ר׳ חיים חזקיאו מדיני זצ״ל (שם‬ ‫מערכת יו' כ)‪ ,‬״בבואי פה (קראסוב) ראיתי שהיו נוהגים לצוות לגוי להדליק‬ ‫נרות ביוה״כ בשעת נעילה כרי לקרות לאורן ובס"ד בטלתי המנהג הזה‪ ,‬וכן‬ ‫ו מנ הגיו‬ ‫י שראל‬ ‫דיני‬ ‫‪204‬‬ ‫היו נוהגים אהדאיק ע" י גוי בשבת כשחא יו״ט במוצאי שבת ובטאתיו בע״ה״‪.‬‬ ‫עייז בברכי יוסף ומחזיק ברכה סימז תקי״ד והביא שו״ת נודע ביהודה ה" א‬ ‫סימן א״ג‪ ,‬ובשו״ת חתם סופר ח"ו סימן פ״ו‪ ,‬ובספר זכרנו אחיים ח״ב רה י" ט‬ ‫ע״א כתב סופר סימן קט״ז‪ ,‬מטה אפרים סימז תקצט ס״ד‪ ,‬קנין פירות‬ ‫אות צ"ד‪.‬‬ ‫אחרי שמסרתי את ספרי אא בית הדפוס קבאתי ספר חדש שיצא זה עתה‬ ‫אאור עואם‪ ,‬שמו ״שערי שאום‪ ,‬מאסף בדרד שו״ת‪ ,‬חידות ופתרונים בד׳ חאקי‬ ‫שו״ע מאת הרב שאום הכהן שיין רב בק"ק רינא פאד בסרביא‪ ,‬ועאיו הסכמות‬ ‫רבנים גדואים ומפורסמים בישראא כמו הרב ר׳ יצחק קאיין‪ ,‬דיינא רבא בק״ק‬ ‫סאטמאר ועורר הירחון הרבני ״אחא יצחק״‪ ,‬והרב ר׳ יהושע בריסקיז ביפו‬ ‫ארץ ישראא‪ ,‬והרב ר׳ אאי׳ פוסק רב באאאפאאיא והרב ר׳ יהודה איב ציראסאז‬ ‫אב"ד דק״ק קעשינוב והגאיא והרב ר׳ איסר זאמן מעאצער אב״ד ור ״ מ דק״ק‬ ‫סאוצק‪ ,‬והרב ר׳ מרדכי ראאאער אב"ד דק״ק ניאמץ‪ ,‬והרב ר׳ בצאאא זאב‬ ‫שאפראן‪ ,‬אבדק״ק באקו והגאיא‪ .‬הרבנים הגאונים האאה הפאיגו בשבחו‬ ‫שא הספר‪ ,‬שהוא כואא הרבה היכי תמצא‪ ,‬והוא שואא שם (סימן י״ט) היכי‬ ‫תמצא אם הדבר הוא שאו אא יצא בו ידי חובת מצוה‪ ,‬ואם זה הדבר גזוא‬ ‫הוא אצאו יצא בו יד"ח ? י ו ה ת ש ו ב ה הי א‪ :‬בשופר ע״ז שא עכו״ם‬ ‫שתקע בו ישראא המובא בטור וש״ע או"ח סימן תקפ״ו סעיף נ׳ ומבואר‬ ‫בט״ז שם דאם זכה בו הישראא שיהא שאו ח״ו ע״ז שא ישראא דאא מהני ביטוא‬ ‫וכתותי מיכתת שיעורא ואא יצא‪ ,‬ואם השופר גזוא הוא אצאו אתקוע בו עכשיו‬ ‫ואהחזירו אח"כ יצא‪ .‬ויש אעיין בב״ח ובמג״א שם ס״ק ה׳ בפרמ"ג ובאבוש‬ ‫וכן הדין באואב מיום ראשון שא חג ואיאר המובא בא"ח סימן תרמ׳״ט סעיף ג׳‪.‬‬ ‫תם ונשלם‬ ‫שבח לאל בורא עולם‪.‬‬ ‫קו ל קו ר א !‬ ‫בעהשי״ת‪.‬‬ ‫למרנ ן ורבנ ן ולבל הע וסק ים בת ורה ובחכמת ישראל ‪.‬‬ ‫נ כ ב די ם!‬ ‫ח ב רי ם‬ ‫הנני מתכבד בזה להודיעכם‪ ,‬בי יש תחת ידי ספר חדש שחברת י בשפ ‪:‬‬ ‫״תורת המזון בישראל"‬ ‫‪//‬׳‬ ‫על קד ושת האכילה בב?? ומאכל ות אס ור ות ב ישראל בפרט ‪ ,‬על־פי כתבי־הקודש‪ ,‬תלמ וד‬ ‫בב? ו יר ושלמ י ‪ ,‬ספרא ‪ ,‬ספר י‪ ,‬תוספתא‪ ,‬מכילתא‪ ,‬מדרש ים וילקוטים‪ ,‬חכמת הק‪? 3‬ה ןהחםידות‬ ‫* י י ת ^ י י י ״ והמוסר‪ ,‬דבר י ימי האומה‪ ,‬הפילוסופיה ה ישראל ית הדת ית וע? פ " גדו״י׳‬ ‫בספר זה נמצא ים א ? ף \ ש ל ש מ א ו ת מ א מ ר י ם מאת גדולי חכמי ישראל המובהקים ­‬ ‫צדיקים‪ ,‬קד ושים‪ ,‬חוקרים‪ ,‬מקובלים‪ ,‬בעלי ס וד ב ישראל ‪ ,‬פיל וס ופ ים עבר ים חכמי‬ ‫^״‬ ‫האמת והצדק‪ ,‬הוגי דע ות עמוקות‪ ,‬מאמר ים עמוקים מלא ים חכמה אלה ית ודעת קד וש ים‬ ‫ולהחכים את כל אלה שנ יצ וץ אלהי בלבם ולהוכיח להם עד פמה צר יכ ים‬ ‫להזהר ב ע ג נ כ ש ר ו ת ‪ ,‬פי ענינים אלה ע ומד ים בר ומ ו של עולם היהדות‪ .‬ספר זה כש י ופ יע‬ ‫מהפכה בעולם הרוחני שלנו‪ ,‬ולהפוד את הנחשלים‬ ‫בענ ן מאכל ות אס ור ות ? מ ח מ י ם בעד העניז הגדול והקדוש הזה‪ ,‬אלא — שא י ן לי כסח‬ ‫להוצאות ההדפסה‪ ,‬וההוצאות הז גדולות ומר וב ות עד מאד ‪ ,‬כי הוא ס פ ר ג ד ו ? מ א ד ולפיכד‬ ‫אני פונה בזה למרנן ורבנן ולכל אלה שעוסקים בתורה וחכמת ישראל די בכל את י ואתר‬ ‫אתר יאתר ׳‬ ‫בבקשה להיות לי לאחי־עזר ולאחי־סמך בהדפסת ספר נר ו? וקד וש זה ‪.‬‬ ‫א) להפ יץ את ספר י זה ״ד ינ י ישראל ומנהגיו" ביז‬ ‫ובשת ים עליכם לע ז ור ל י ‪:‬‬ ‫החוגים ש מ כ י ר ׳ ‪ w‬וי ודעים אתכם‪ ,‬כי אז אפשר יהיה לי להוציא את הסכום הנדול‬ ‫ספר זה׳ י ^ וצ יא את הכסוי על הדפסת הספר החדש‪ .‬ב) וגם להיות נמנה לע וש י‬ ‫טצ וה ולתת את ידכם לה ועד שנ וסד למטרה זו‪ ,‬ו ע ד ? ה ד פ ס ת הס פ ר ‪ ,‬ועד של רבנים‬ ‫ם‪.‬‬ ‫ע‬ ‫©^‪ 7‬זי •‬ ‫ו‬ ‫ואותו הועד מוכן לפי שעה לקבל ע וד מספר ידוע של אנש ים חש וב ים ומפ ורסמ ים בת וך‬ ‫חברי הועד‪ .‬ושמ ות חברי ה ועד יוחקו ? ז כ ר ו ן ע ו ?ם בראש הספר‪ ,‬זכ ר ו ן ל ד ו ר ות ‪.‬‬ ‫תנו נא ידכם להמפעל הגדול והקדוש הזה‪ ,‬מפעל ספר ות י‬ ‫יננן ׳ ‪ -‬ח נ ים יקר ים !‬ ‫רוחנ תרב ות י ‪ ,‬ש יש בו מש ום גנזי ברכה להד ור ות הבאים — וכשת וד יע ו לי כי נכונים אתם‬ ‫יכם יס ־ע י זיז‪ ,‬א‪ .‬אב וא ב יבר ים «־כם יא ו י יע ? ־ ־ את כ? ה‪ 3‬רט ים המונעים‬‫דבר י אחיכם ברוח‪ ,‬המצפה לנאולתם של ישראל ובהרמת קרן התורה‪,‬‬ ‫שהשקעת !‬ ‫שמר יה ו ל יב הלו י הורוויץ‪.‬‬ ‫‪RABBI S. L. HURWITZ‬‬ ‫‪6‬‬ ‫‪6 West 118th Street‬‬ ‫‪New York Clty‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪.‬‬ ‫י‬ ‫‪uj11uuuwimuai»M(UiiJuui1uuiWtt«wwM**«i»a‬״‪u‬״‪-,uu‬‬ ‫הוצאת ״חנוך‬ ‫‪U‬‬ ‫‪H‬‬ ‫‪U‬‬ ‫‪H‬‬ ‫‪M‬‬ ‫‪U‬‬ ‫‪U‬‬ ‫‪M‬‬ ‫‪M‬‬ ‫‪U‬‬ ‫‪U‬‬ ‫‪lU‬‬ ‫‪U‬‬ ‫‪lU‬‬ ‫‪M‬‬ ‫‪t‬‬ ‫‪m‬‬ ‫‪I‬‬ ‫הוצאת ״ חנו ך מתכבדת בזה להודיע לכל אלה העוסקים‬ ‫בתורה ובחכמת ישראל‪ ,‬כי הוציאה לאור עולם את הספרים‬ ‫החשובים והנחוצים של‬ ‫ק‬ ‫חז‬ ‫ד חו‬ ‫ל‬ ‫בה‬ ‫חו לי‬ ‫פר‬ ‫בש‬ ‫ר‬ ‫ה‬ ‫ונמצאים עכשיו למכירה אצלה ספריו אלה ‪:‬‬ ‫ן‬ ‫חגים וזמנים‬ ‫שלחן עתר לתלמידים‬ ‫אוצר היהדות‬ ‫ערכי היהדות; הלכה ואגדה‪ ,‬דינים ומנהגים‪ ,‬מוסר‬ ‫ומרות ; מעובדים‪ ,‬מנוקדים‪ ,‬מבוארים ומסודרים עי*‬ ‫חמשה חומשי תורה‪ .‬ספר ראשוז — בראשית‬ ‫!‬ ‫‪1‬‬ ‫‪I‬‬ ‫עם אגדות נבחרות מהתלמוד והמדרשים‪.‬‬ ‫=‬ ‫|‬ ‫ן‬ ‫דיני ישראל ומנהגיו‬ ‫ן‬ ‫לפנות אל הוצאת ״חנור" ‪:‬‬ ‫ל ימ ים נ ורא ים‬ ‫ן‬ ‫‪1‬‬ ‫ן‬ ‫‪“ CHINUCH” —7‬‬ ‫‪4 E. 118th Street, New York City.‬‬ ‫— ‪L ..............‬‬ ‫—‬ ‫—‬ ‫— ‪.........‬‬ ‫* ‪..........................................‬‬